מדריך שידוכים: גם האריזה חשובה

במאמר הקודם, שעסק בפגישה הראשונה, לא הארכנו בענין המראה החיצוני. כתבנו שהעיקר זה האישיות והפנימיות, וכל עוד לא מדובר ממש במצב של דחיה, כדאי לתת סיכוי, לנסות להתרגל, ולא לפסול או בגלל המראה חיצוני.

הדברים נכונים מאד לפגישה ראשונה, אבל כאשר הענין מתפתח לפגישה שניה ושלישית, צריך לאזן את התמונה ולכתוב עד כמה חשוב המראה החיצוני, עד כמה חשוב שתהיה משיכה ועד כמה חשוב לא לזלזל בזה. בגלל שיש נטיה לזלזל בחיצוניות, במיוחד לאנשים פנימיים ואיכותיים כמו בעלי תשובה, חשבתי שראוי לייחד מאמר שיעסוק בעניין זה.

הרמב"ם, בספרו משנה תורה, פותח את הלכות אישות (פרק א' הלכה א'), בתיאור צורת הנישואין שהיתה קודם מתן תורה, שהתבסס רק על הרצון המשותף של בני הזוג לחיות ביחד, ורק אחר כך, בהלכה ב', הוא מתקדם ומדבר על צורת הקידושין הנהוגה לאחר מתן תורה, הכוללת קניין קידושין מחייב. המפרשים הרבים עומדים תמהים. לאיזה צורך מצא לנכון הרמב"ם לכתוב את המציאות שהיתה קודם מתן תורה? הרמב"ם נכתב הרבה אחרי מתן תורה, ומה שהיה קודם כבר לא רלבנטי. לפני מתן תורה אדם היה יכול לאכול ללא שחיטה, מבלי לבדוק את המאכל מתולעים, מבלי לעשר ומבלי לברך ברכת המזון. איזה מקום יש לתיאור שכזה בספר ההלכה?

ראיתי לתרץ, שיש כאן שתי קומות באיכות הקשר שבין בני הזוג. יש קומה ראשונה של חיבור בין איש לאשה, חיבור שמבוסס על רצון. זהו חיבור טבעי שהיה עוד לפני מתן תורה. התורה לא באה להפקיע את החיבור הזה, אלא רק להוסיף עליו עוד נדבך. נדבך מחייב של קניין קידושין ונישואין. נדבך שגורם לקשר להיות יציב, ולא להתבסס רק על אינטרסים חומריים שבדרך הטבע נוטים להשתנות. העובדה שיש משהו בסיסי בטיב הקשר בין בני הזוג לא נעלם, אלא ממשיך להשפיע על הקשר גם בזמן שלאחר מתן תורה, ולכן הרמב"ם מצא לנכון לספר לנו עליו.

כיוון שאותו רצון לבחור בני זוג אינו רצון שכלי הגיוני, אלא כולל גם את הרבדים החומריים שבנו, יש מקום להתייחס גם אליהם. בקרב הרבה רווקים ורווקות בעלי תשובה זה עלול להישמע כשיקול חילוני גויי, זר ומנותק לתורה, אבל עיון במקורות מגלה לנו שלא כך הם הדברים.

הגמרא במסכת קידושין (דף מ"א א'), כותבת, שעל אף שאפשר באופן תיאורטי לקדש אשה על ידי שליח, אף על פי כן יש איסור לקדש אשה בלי שיראה אותה, משום ביטול מצות "ואהבת לרעך כמוך". יתכן שכאשר יראה אותה היא לא תמצא חן בעיניו, כך 'תתגנה' בעיניו, הוא ירצה לגרשה, וייגרם לה צער. יתכן שזה היסוד שגרם לרבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י, לכתוב (בשער הליקוטים, פרשת עקב) בזה הלשון: "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח' ג') – באמצעות האשה. הכוונה, שכך יוכל לקיים כל המצוות, שאם יאהב את אשתו כגופו, יקיים "ואהבת לרעך כמוך", ששם נכללת כל התורה כולה.

יש כאן כללים ברורים. עיקר מצות "ואהבת לרעך כמוך" אינה על ידי מעשי חסד עם השכנים, אלא בין איש לאשתו. כדי לקיים מצווה זו בהידור, עם כל החיובים הכלולים בה, חובה לעשות אותם לא רק בשל ההכרח ההלכתי, אלא לעשות אותם בשמחה, ולזה חייבת שתהיה התייחסות גם לצד החיצוני. מי שמתעלם מכך ומקדש אשה על ידי שליח, עובר על איסור גמור!

הגאון הרב נבנצל, רבה של ירושלים העתיקה, סיכם את העניין בספרו (שיחות על חומש במדבר, עמ׳ קמ"ד) וכתב בזה הלשון: יש מקרה אחד שבו אסור שהשכל יקבע לבדו, וצריך לתת לרצון את הבכורה, והוא כאשר מציעים לאדם שידוך: גם אם הנערה היא ממשפחה מיוחסת, עדינת נפש, יראת שמים, בעלת חסד ומידות טובות למכביר – אם המראה החיצוני שלה גורם לו דחייה – אל ישאנה! הרי מטעם זה אסרו לקדש אשה עד שיראנה (קידושין מ"א). במקרה זה אסור שהשכל יעדיף את מידותיה הטובות ויזלזל בצד החיצוני, ואל יאמר 'שקר החן והבל היופי', כי אם יתחתן מתוך מחשבה ש'הדבר יסתדר עם הזמן', יחסר לו ב"ואהבת לרעך כמוך" עם אשתו.

* * *

עד כאן מקורות. עכשיו ננסה להציג את הבעיה כפי שהיא מתבטאת בשטח. אצל הרבה זוגות שעוברים בעיות בשלום הבית, יש תלונה על כך שבתקופת הפגישות, הם זלזלו בעניין החיצוניות, חשבו שזה לא מספיק תורני להתייחס לדברים האלה, והסכימו להתפשר ולבחור בבת זוג שלא באמת היתה לפי טעמם. בתחילת הנישואין הם היו צדיקים והצליחו לשרוד, אבל בהמשך הנושא הכאוב הזה זה צץ ועלה. לא ניכנס במסגרת זו לבעיות שכבר קיימות בין זוגות שנישאו, אבל בבואנו לבחור שידוך, ודאי שצריך להתייחס ברצינות ולא לזלזל בתחום זה, ולבחור בבת זוג (או לבחורה בבן זוג) שיש התאמה גם בתחום המראה, ויש סקרנות, נשיאת חן, משיכה  ואפילו 'פרפרים בבטן'. זה באמת חשוב.

לכן, בפגישה השניה או השלישית, כדאי להיות מודעים לכך, ולשים לב מה מצב המשיכה החיצונית. גם אם בפגישה הראשונה היינו מוכנים לבלוע את הצפרדע ולקבל את זה שהמראה החיצוני אינו לטעמנו, זה טוב לפגישה הראשונה, שאז באמת צריך לעכל ולהתרגל. לפעמים אישיות מצליחה להקרין המון חן, ולגרום למשיכה רבה. אבל, אם בפגישה השניה והשלישית לא נוצרת משיכה, ועניין החיצוניות מטריד ומעיק, יש בכך בעיה אמיתית, שצריך לתת עליה את הדעת.

חשוב לחזור ולהדגיש: כל הדברים האמורים עוסקים בהנהגה שלפני הנישואין. אחרי הנישואין ההנהגה היא שונה. כפי שבמקומות שונים בהלכה, יש הבדל גדול בהנהגה של "לכתחילה", להנהגה של "בדיעבד", כלומר לאחר שנעשה מעשה, כך יש הבדל בהנהגה של לפני החתונה ולאחריה. בדיני ממונות, לדוגמא, כאשר דיינים באים לפסוק את הדין, הם לא מסתכלים וחוקרים רק את המעשה עצמו, אלא נותנים משקל גדול ל מי כעת מוחזק בכסף, כי 'המוציא מחברו - עליו להביא את הראיה'. כמו כן, אחד מחיובי הבעל לאשתו בכתובה הוא להוציא הון רב לרפואתה, אם היא תחלה, חלילה, אבל לא נגיד שכדאי בגלל זה להכניס ראש בריא למיטה חולה, ולהקל ראש במצב בריאותי בעייתי. כך בדיוק גם בענין המשיכה החיצונית. אם כבר התחתנו, ישנה עבודה רבה שאפשר לעשות, גם רוחנית (תפילה!!!) וגם השתדלותית (וזה כבר נושא למאמר בפני עצמו). לא נמליץ להיפרד בגלל סיבה כזאת. אבל זה לא אומר שכדאי להקל ולהתעלם מנתונים בעייתיים בתחום משיכת הלב, במיוחד באופנים שברור וניכר שחסר ביסוד הזה בזמן הפגישות המתקדמות.

לרכישת ספריו של הרב דן טיומקין 'מקום שבעלי תשובה עומדים', לחצו כאן.