שים לב! יצר הרע לפנייך

בעניינים הגשמיים שבחיים, קיימת בכל אדם בר-דעת תכונה טבעית של זהירות. האדם מטבעו דואג לשלומו, לבריאותו ולפרנסתו. לכן, בכל הנוגע לעניינים הגשמיים האדם בדרך כלל מחושב ושקול במעשיו, ונזהר מאוד שלא לעשות פעולה שיש בה כדי לפגוע בו או בבני משפחתו.

זו דרך ההתנהלות הטבעית של כל אדם בר דעת.

מאידך גיסא, ישנם אנשים הרפתקנים בטבעם, המוכנים לסכן את חייהם כדי לספק את יצר ההרפתקנות שלהם. אנשים אלה קלי דעת וגרועים אפילו מבעלי החיים שקיים בהם דחף חזק להישמר מפני הסכנה.

בתחילת ספרו "מסילת ישרים" מבאר הרמח"ל, שכשם שישנה זהירות בעניינים גשמיים, כך ישנה זהירות גם בעניינים רוחניים. אי אפשר לעבוד את ה' כראוי, בלי מחשבה והתבוננות עצמית תמידית. אדם החי ללא מחשבה והתבוננות קבועה, נידון הוא מראש לכשלון בבניית עולמו הרוחני.

כדי לחיות חיים רוחניים שלמים נדרשת מן האדם התבוננות לא רק לפני דיבור או עשיית מעשה בפועל, אלא צורת חייו כולה צריכה להיות מתוך התבוננות מתמדת בכל גישתו והשקפתו לחיים בכלל. בנוסף, מדי פעם יש לעצור את מרוצת החיים, לפשפש במעשים, לתקן את הטעון תיקון ולהמשיך הלאה, מתוך שיקול דעת תמידי.

הנביא חגי מורה לנו: "שימו לבבכם על דרכיכם" (חגי א, ה). פסוק זה הוא מקור הביטוי הרווח 'שים לב'. וביאורו, קחו את לבכם והניחו אותו על דרכיכם. שיהיה שם תמיד, יחוש וירגיש האם הדרך העכשווית היא עדיין על פי הדרכת הבורא בתורתו. אסור לו לאדם להפקיר את עצמו לכח ההרגל, ולעשות את מעשיו בלי התבוננות ומחשבה. אם יעשה כן, לא רק שלא יצליח להתקדם בבניית אישיותו ועולמו הרוחני, אלא עוד ייסוג לאחור וייפול נפילה אדירה. שכן החיים בעולם הזה דומים לאדם הרוכב על אופניו במעלה ההר, אם לא יתקדם – ייסוג. אין דריכה במקום. כדי להתקדם ולעלות, חייב האדם לפעול ולעשות.

"כסוס שוטף במלחמה"

בדרך כלל, כל אדם הוא בעל מצפון. כאשר הוא חוטא, כעבור זמן לבו נוקפו והוא מתעורר לחשוב על מה שעשה. התעוררות זו גורמת לו ייסורי מצפון, הוא מצטער על חטאו ומתחרט עליו.

מדוע בכל אופן ישנם כאלה שלבם אינו נוקפם על מעשיהם הרעים? לא משום שהם בהכרח רשעים יותר מאחרים, אלא משום שהם שקועים כל כך במרוץ החיים, עד שאין להם זמן לעצור להתבונן במהות החיים ותכליתם, ובדרך שבה הם צועדים.

זו היתה התוכחה שהוכיח ירמיהו הנביא את עם ישראל (ירמיהו ח, ו): "אין איש ניחם על רעתו לאמר מה עשיתי", ומדוע? – "כולו שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה". כאשר הסוס שועט ודוהר במלחמה הוא לא עוצר לרגע, לא מביט ימין ושמאל, אלא ממוקד בדרך שלפניו. אולם, האם דהירתו היא לכיוון הטוב עבורו? אולי עדיף לו לנטות לדרך אחרת? אולי היעד שהוא דוהר לעברו מסוכן? יש לפניו אויב שמבקש לפגוע בו! אך הוא אינו רואה אותו.

מי שאינו עוצר לחשוב, לעולם לא ידע – עד שהמציאות תטפח על פניו, אלא שאז כבר יהיה מאוחר מדי.

ההרגל – תחבולת היצר

המציאות הזו, שהאדם שבוי במאסר ההרגל ולא נותן את לבו לחשוב ולהתבונן, היא מעשה ידיו של היצר, אחת מתחבולותיו המתוחכמות ביותר.

היצר הרע הרי מכיר את האדם היטב, יותר מכל אחד אחר, יותר אפילו מהאדם עצמו... הוא מכיר את תכונותיו וטבעיו, יודע את מעלותיו ויכולותיו, ומכיר את חולשותיו. הוא יודע שאם יעשה את מעשיו מתוך מחשבה והתבוננות, הרי בוודאי ישתדל לעשות רק את המעשים הטובים ויימנע מעשיית מעשים רעים. הפתרון, מבחינתו של היצר, הוא לגרום לאדם לעשות את מעשיו בלי מחשבה והתבוננות.

כיצד גורמים לכך?

הדרך פשוטה: היצר גורם לאדם לשעוט במרוץ החיים. כל עוד הלב פנוי לחשוב ולהתבונן, יש לאדם תקווה. אולם, כאשר ראשו ולבו יהיו תפוסים במרוץ החיים, לא יהיה פנוי לעצור ולהתבונן, ובלי התבוננות – אין תקווה לאדם.

לעתים קורה, שבמרוצת החיים שומע האדם לפתע איזו מנגינה פנימית שאומרת לו: 'עצור, התבונן!' כמו צליל ענוג של כינור המרעיד את מיתרי נשמת האדם, חש האדם התעוררות פנימית. הוא מרגיש שהוא חייב לעצור את מרוצת חייו, להתעורר מתרדמתו, להתבונן על עצמו ועל מעשיו.

אילוסטרציה (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

אלא, שהיצר חרוץ וערמומי מאין כמוהו, והוא לא נכנע בקלות. הוא יודע, כי אם רק יעצור האדם, ולו לרגע, את מרוצת החיים, יתבונן ויחשוב על עצמו, על חייו ועל מעשיו – הוא 'עלול' לעזוב את המסלול הבהמי ולעבור למסלול האחר, אותו מסלול ששם דגש על התכלית האמיתית של החיים ודואג לנצחיותו של האדם בעולם הבא.

מה עושה היצר? תיכף ומיד הוא דואג להשמיע לאדם 'מוסיקה רועשת', שתמנע ממנו לשמוע את אותה מנגינה עריבה שנגעה במיתרי נפשו. יש ליצר הרבה דרכים ותחבולות לעשות זאת. הוא מתקיף מצדדים שונים של 'כאילו הכרח' להמשיך את המצב הקיים, שהרי איך אפשר להפסיק את הריצה התמידית ולהתעלם מטרדות החיים שאליהן כה הורגל.

כשטרדות ההרגל רועמות באוזניו, משמיע לו היצר את דברו בלשון חלקלקה, כאילו הוא רוצה בטובתו, ואומר לו: 'לא זו העת לעצור. אתה כעת באמצע תנופת החיים. החיים קצרים, לא כדאי לך להחמיצם. תמשיך לרוץ במסלול כל עוד כוחותיך במותניך. אל תדאג, כשתזדקן ותיחלש יהיה לך הרבה פנאי לדברים האחרים, לא עכשיו...'.

והאדם השקוע במרוצת החיים, עלול בקלות ליפול במלכודת הנוראה שטמן לו היצר.

ואם רואה היצר, שעל אף פיתוייו מתחיל האדם להתעורר לחשוב ולהתבונן, מפעיל הוא תחבולה מצוינת מבחינתו: הוא מכביד על האדם את עומס החיים. הוא מביא עליו טרדות חדשות, עסקיות, חברתיות או אפילו בריאותיות, הממלאות את כל זמנו ותופסות את ראשו ולבו.

במצב כזה, כשהוא שקוע כל כולו בטרדות החיים ועסוק בהישרדות של הרגע, הוא פשוט לא פנוי לעסוק בדברים אחרים, גם אם הוא מודע לחשיבותם.

"תכבד העבודה על האנשים"

סוד זה של היצר הרע, ידוע הוא לכל רשעי עולם ואף הם עשו בו שימוש. פרעה הרשע היה אחד מהם. הוא נקט בדיוק באותה עצה כנגד בני ישראל.

משה ואהרן באו אליו ואמרו לו: "כה אמר ה' אלוקי ישראל - שלח את עמי" (שמות ה, א). אך פרעה כופר באלקים – "מי ה' אשר אשמע בקולו". משה ואהרן עומדים על שלהם: "אלקי העברים נקרא עלינו נלכה נא שלושת ימים במדבר" ‏–‏ ה' נגלה אלינו ואמר לנו לדרוש ממך לשחרר את עם ישראל כדי לזבוח לה' במדבר. אולם, פרעה ממשיך לדחות אותם: "למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו" – אחיכם עובדים בפרך ובונים לי את הערים במצרים, אל תפריעו להם בעבודתם. "הן רבים עתה עם הארץ והשבתם אותם מסבלותם" – חוששני שפעילותכם עלולה להשבית את עבודתם של בני ישראל או לגרום להם רפיון.

אך פרעה לא הסתפק בגערתו למשה ואהרן, וניגש לפעול באופן מעשי למנוע רפיון בעבודתם של בני ישראל במצרים.

מה עשה?

קרא לממונים על עבודת בני ישראל וציוה עליהם: "לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים כתמול שלשום הם ילכו וקוששו להם תבן" (שם, ז). בני ישראל עבדו בפרך במצרים. הם קיבלו מהמצרים טיט ותבן, מהם יצרו את הלבנים, ובלבנים השתמשו לבנייה. ציווה פרעה שלא לספק להם את התבן, ושבני ישראל יקוששו אותו בעצמם. הוא הוסיף: "ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם לא תגרעו ממנו" – למרות הזמן שנדרש להם להביא את התבן, אין להתחשב בהם ולהפחית מכמות הלבנים היומית הנדרשת. הם חייבים ליצור אותה כמות יומית של לבנים כפי שהיה עד כה.

גם עד היום עבדו בני ישראל בפרך, ומדוע יש צורך לנהוג בהם באכזריות רבה כל כך, ולהוסיף ולהכביד עליהם עוד יותר?

בתחבולה הזו נקט פרעה הרשע כתחבולת היצר בדיוק: "כי נרפים הם, על כן הם צועקים לאמר נזבחה לה' אלקינו" – אם הם מדברים איתי על שחרור מעבדותם במצרים ודורשים ממני שאתן להם לעבוד את האלקים שלהם, סימן שהם נרפים בעבודתם. מי ששקוע כל כולו בעבודה, אין לו זמן להתעסק בשום דבר אחר וראשו אינו פנוי לרעיונות אחרים. לכן זה הפתרון למצב: "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו דברי שקר".

פרעה אינו לבדו. ידוע שזו היתה השיטה שנקטו בה הנאצים כנגד היהודים. כדי למנוע מהיהודים להעלות במחשבתם רעיונות של מרידה, התקוממות או בריחה – הטילו עליהם במחנות העבודה עבודות פרך שונות והרעיבו אותם באכזריות רבה. במצב כזה, כאשר כל רצונו של האדם הוא לשרוד את הרגע, ראשו לא מסוגל לחשוב על רעיונות מורכבים של מרד או בריחה.

לימוד מבעלי החיים

הצורך לחיות מתוך שיקול דעת והתבוננות מתמדת, שלא לאבד את החיים, אינו דרישה מופרזת. זהו תנאי בסיסי והכרחי לחיים תקינים, שקיים אפילו בבעלי החיים, ולפחות מהם יש ללמוד.

כידוע, לכל בעל חיים תכונה מיוחדת שנועדה ללמד את האדם מוסר השכל.

ה"יונה", למשל, הנאמנת כל חייה לבן זוגה, מלמדת את האדם מידת הנאמנות מה היא. "חתול" מלמד את האדם את מידת הצניעות והנקיות הסביבתית, שהרי מפני כן נקרא חתול, שהוא מחתל ומכסה את יציאותיו. הכלב שהוא כ-לב, כמו לב, נאמן ומסור לבעליו הדואג לצרכיו, מלמד מידת הכרת הטוב מהי. כנגדם, האדם נדרש לכלול באישיותו את כל המעלות האפשריות בעולם.

כך כותב המלבי"ם בפרשת בראשית (ב, יט) על הפסוק "וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה", שאינו כמו שכתב בבעלי חיים "ויצר ה' אלוקים מן האדמה כל חית השדה". "כי בכל בעל חיים אין בו רק מידה אחת, שזה ימלץ בגוש אדמה אחד. והאדם צבר עפרו מכל האדמה, רצה לומר שהתקבצו בנפשו כל המידות המפוזרות בכל בעלי החיים" .

בכל בעל חיים ישנה מידה מסוימת אחת, בהיותו נברא מגוש אדמה אחד, שבו טמון טבע מסוים. רק האדם מיוחד באופיו ובתכונותיו, משום שהקב"ה צבר את עפרו מכל העולם, על מנת שיתקבצו בו כל המידות הטובות המפוזרות בכל בעלי החיים.

זהו באשר לכל תכונה טובה הייחודית לכל בעל חיים. אולם, ישנה תכונה טובה המשותפת לכל בעלי החיים: חיים שיש בהם זהירות מירבית ממה שעלול להזיק. בעלי חיים הם אמנם חסרי דעת ואין להם את הכלים לחשוב ולהתעמק בעניינים רוחניים, להתבונן במהות החיים ותכליתם. עם זאת, יש להם את החושים, הדחפים הטבעיים והאינסטינקטים, לדאוג לעצמם במובן הפיזי. בחושיהם המחודדים הם חשים את הסכנות השונות האורבות להם, והם נסים על נפשם. הם יודעים להיזהר ולהימלט מבעלי חיים הבאים לטרוף אותם. כשהם רק מריחים ממרחק ריח של שריפה ביער, הם ממהרים לברוח אל מקום מבטחים.

זהו לימוד מאלף ומחייב לאדם, שניחן בדעת ובתבונה, עד כמה הוא חייב לדאוג לנפשו – לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרוחני, שהוא עיקר תכלית חייו. עלינו ללמוד מבעלי החיים, עד כמה עלינו להיות זהירים בכל מעשינו, להיות בעלי חושים מחודדים, להיות עירניים ולפקוח עין באופן תמידי, להביט כל העת ימינה ושמאלה, ולוודא שלא אורבת לנו שום סכנה. כמו שמזהיר ואומר שלמה המלך: "אל תתן שינה לעיניך ותנומה לעפעפיך, הינצל כצבי מיד וכציפור מיד יקוש" (משלי ו, ה-ו).

מי שמפקיר עצמו לחיי הרגל, בלי שימת לב ובלי התבוננות – הוא גרוע מחיות היער! בעוד שאצל בעלי החיים מדובר בסכנה פיזית, הרי כאן מדובר בחיים רוחניים שהם הם תכלית חיי האדם. בעוד שבעלי החיים נמלטים אפילו מספק קלוש של סכנה, הרי אדם שחי את חייו בלי התבוננות, סכנתו אינה בחזקת ספק, אלא בחזקת ודאי, ולא עוד, אלא שבוודאי גם לא יינצל ממנה. אי אפשר לשרוד רוחנית בלי התבוננות. אין מציאות כזו!

הרמח"ל שם ממשיל את האדם החי את חייו בלי שימת לב, לסומא המהלך באפילה על שפת תהום ואין גדר או מעקה העוצרים אותו מליפול. האם יש לו סיכוי לשרוד? הרי מכיוון שאינו רואה בעיניו, הוא חייב את עזרת הזולת שיוליכנו בידו, אך אין הוא יכול להיעזר באיש, שכן הדרך חשוכה גם לאחרים. אין לו ברירה - עליו ללכת בזהירות רבה, עקב בצד אגודל, עד שיעבור בשלום את מקום הסכנה.

לעניין זה, האם יש הבדל בין אדם עיוור מלידה לבין מי שהולך בעצימת עיניים? שניהם אינם רואים את הדרך שלפניהם, ובכל רגע עלולים להיתקל בבור או מהמורה, העומדים לבולעם אל קרבם.

כזו היא סכנתו של האדם החי בעולם ועוצם את עיני מחשבתו להתבונן ולפקח על דרכיו. כדי להינצל ממלכודת היצר, עלינו להלך בזהירות רבה מאוד, בשימת לב קפדנית. שימת לב זו, שבכוחה להציל ממוות לחיים, ביד האדם היא!

הבא ליטהר מסייעין אותו

בגמרא מובא: "כל השָׁם אורחותיו – זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא" (מועד קטן ה ע"א). "שָׁם" מלשון שומא, כלומר, מי שמעריך ומחשב את כל צעדיו, וכל מעשיו נעשים מתוך שימת לב והתבוננות – זוכה לישועה מתוך  סייעתא דשמיא מיוחדת מאת ה'.

כלומר, אף על פי שהאדם מוגבל בכח הראיה וההבנה שלו, וגם לאחר שהתבונן במעשיו וקיבל על עצמו לתקן ולשנות הנהגה כלשהי, עדיין עלול לחוש קושי לעמוד בהחלטתו בכוחות עצמו, לאחר שעשה את מה שבידו, מכאן והלאה זוכה הוא לסייעתא דשמיא ומנצח. זהו שאמרו חז"ל: "יצרו של האדם מתגבר [ובמקום אחר הנוסח: מתחדש] עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה שעוזר לו – אינו יכול לו" (סוכה נב ע"א).

אך, אם האדם אינו חס על עצמו ומתנהג כאותו הרפתקן חסר דעת, בלי התבוננות ושימת לב ומתוך סיכון עצמי – אין הוא יכול לסמוך על הקב"ה שיעזור לו להינצל מן הסכנה, ועל כך אמרו חז"ל: "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו" (ברכות לג ע"א). אם הוא במתכוון ובמזיד פועל בחוסר דעת – הוא מביא על עצמו את הרעה במו ידיו. שהרי – "אם אין אני לי – מי לי" (אבות א, יד).

היצר, לפתח חטאת רובץ. הוא מנסה לסמא את כח הראיה של האדם, משדל ומפתה את האדם בכל מיני פיתויים לבל יעמוד בהחלטתו לשנות את דרכיו ולתקן את מעשיו. אולם, כאשר האדם מצידו עושה את המוטל עליו – מובטח לו שהקב"ה יעמוד לימינו ויסייע לו להצליח בדרכו ולא להיכשל. ו"הבא ליטהר – מסייעין אותו" (יומא לח ע"ב).