סיפור לשבת: למי שייך הצדיק?

הדרך מספרד של לפני כארבע מאות שבעים שנה אל ארץ ישראל, רוויה הייתה סכנות ופגעים שונים. פגעי ואיתני הטבע המשתוללים, חיות טרף ואף שודדים. כל אלו לא הרתיעו את הגאון המקובל רבי שמעון לביא זצוק"ל (יום פטירתו י"ד אב) לעלות לחונן את עפר הארץ הקדושה.

אם על דמותו העילאית של רבי שמעון לביא לא שמעתם, על השיר שהוא חיבר – אין יהודי שלא שמע: בר יוחאי. השיר שמושר בקהילות שונות מדי ליל שבת, בשמחות ובימים טובים, ובעיקר בהילולת רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר – בעולם היהודי כולו – חובר על ידי רבי שמעון לביא והוא מיוסד על חכמת הנסתר.

בדרכו לארץ הקודש עברו על רבי שמעון תלאות רבות, במהלך הדרך אף נשבה על ידי ערבים, ורק לאחר ניסים ונפלאות הצליח להיחלץ מהם ולהמשיך במסעו. אבל מה שלא עשו טרדות הדרך מספרד לארץ ישראל – עשו בני טריפולי לרבי שמעון, שלא במתכוון.

וכך מתאר הגאון רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) בספרו "שם הגדולים" [בתרגום חופשי]: כאשר הגיע רבי שמעון לביא בדרכו מספרד לארץ ישראל לבני טריפולי ולוב, נוכח לדעת שאינם יודעים לקיים תורה ומצוות כהלכתם, הבורות פשטה בהם בצורה שרוב מניין ובניין לא ידעו אפילו לקרוא כמו שצריך.

הם קיימו מה שזכרו מאבותיהם, זיכרון שכמובן הלך ופחת מדור לדור, וכמעט נשתכחה מהם תורה. לבו של רבי שמעון לא עמד בצער הזה. קהילה גדולה של יהודים טובים שרוצים לעבוד את הבורא יתברך ואין בהם אחד שיודע להדריך ולכוון?!... בו במקום עצר את מסעו לארץ ישראל, תקע את אהלו במשך שלושים ותשע שנים בטריפולי – ופרס חסות תורנית על לוב כולה.

קץ כל אדם לא פסח גם על רבי שמעון, ואם כי זכה לאריכות ימים ושנים מופלגת, בכל זאת הגיע זמנו להיפטר מן העולם. בני טריפולי נהגו בו בכבוד גדול והוא נקבר בשכונת "אל דאהרה" בעיר. שכונה זו נודעה בקיבוץ גדול במיוחד של יהודים שראו לעצמם זכות שציונו של הצדיק שהציל את חייהם ברוחניות ישכון בתוכם.

שנים רבות חלפו מפטירתו, ואז קפצה על היהודים חמתם של בני ישמעאל. הערבים החליטו שאם היהודים עולים לציונו של רבי שמעון, מתפללים ורואים ישועות, כנראה שהמקום הזה "שווה משהו". הם הודיעו שבמקום טמון אחד הנביאים שלהם והם תובעים בעלות על המקום.

היהודים כמובן נאבקו בכל דרך חוקית להוכיח שבמקום נמצא רבם ומורם מלפני שנים רבות, ואף ידעו לספר על דמותו וחייו פרטים רבים, בעוד שהערבים לא ידעו לספר פרטים רבים על הנביא שלדבריהם נקבר שם. אבל כיוון שהדברים הגיעו למושל העיר, שהיה ערבי אף הוא, הוחלט שיש לפתוח את הקבר ולראות מי מצוי בתוכו. אם יהודי קבור שם – הרי שאת גופו תעטוף טלית, ואם מוסלמי יהיה שם – יהיו אלו תכריכים בלבד.

בלית ברירה הסכימו היהודים לפתרון שנכפה עליהם, למרות שלבם בכה בקרבם למחשבה שקברו של אותו קדוש יחולל.

הערבים הגיעו ביום המיועד ופתחו את הקבר שנכרה לפני שנים רבות, לפליאתם כי רבה שכב רבי שמעון בטלית מצויצת כשכל גופו שלם ותואר פניו מבהיק כמלאך אלוקים בעת שְׁנָתוֹ... פחד אלוקים נפל עליהם, והם הסתלקו מן המקום בבושת פנים.