מילים אחרונות ממשה רבנו, ערב תשעה באב: דבר תורה לפרשת דברים

פרשת דברים היא הפרשה הנקראת לפני יום האבל הלאומי של העם היהודי – תשעה באב. בפרשה זו מובאים דברי הפרידה של משה רבינו מהעם, לפני כניסת העם לארץ ישראל. בין יתר דבריו, מזכיר להם משה את האירועים המרכזיים שהם חוו יחדיו בארבעים השנים האחרונות. כמובן, שבחלק מהאירועים נעים להיזכר, ובחלקם פחות.

חלקה הראשון של הפרשה עוסק בעיקר בדברי תוכחה שמשה משמיע באוזני בני ישראל, אודות חוסר הכרת הטוב מצד בני ישראל, למרות השפע העצום שהבורא השפיע עליהם. אחד המשפטים הקשים שמשה אומר הוא: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת השם אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א', כ"ז). השיח בתוך אוהלם של בני ישראל היה, שאלוקים שונא אותנו, והוא הוציא אותנו ממצרים במטרה להשמידנו.    

קשה מאוד "להכיל" משפט שכזה. אלוקים נתן לנו הכל – מַן, באר, ענני כבוד, הגנה משמש ומחיות מזיקות, והתודה שלנו היא: "בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים". קיימת באדם תכונה של כפיות טובה, המסוגלת "לעוור" את עיניו. עלינו להיות מודעים אליה... 

ה"אווירה" הזו הובילה גם לחטא המרגלים. שנאת ה"חינם" של המרגלים כלפי הארץ והבורא אירעה בתאריך ט' באב, בשנה השנייה לצאתם ממצרים. בתאריך זה, בכו בני ישראל לראשונה על הארץ, והם גרמו לעם כולו לבכות ולהירתע מארץ הבחירה. אמר אלוקים: אתם בכיתם בתאריך זה בכיה של חינם, ביום זה תבכו בכיה לדורות. כעבור מאות שנים, גם בית ראשון וגם בית שני ייחרבו בתאריך ט' באב, ואנו נִגלה מהארץ הטובה.

(צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

שעה שמתאספים אנו בתשעה באב בבתי הכנסת לקונן על חורבן ציון וירושלים, קוראים אנו בתורה את הדברים אשר נאמרו ונכתבו כתשע מאות שנה לפני חורבן הבית הראשון, וקרוב לאלף וארבע מאות שנה לפני חורבן הבית השני, ואשר הם חוזים ומנבאים לנו מראש את כל מהלך גורלו של עם ישראל. נתבונן בפסוקים:

"כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי השם אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן. וְהֵפִיץ השם אֶתְכֶם בָּעַמִּים... בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד השם אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. כִּי אֵל רַחוּם השם אֱלֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ, וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם" (דברים ד, כה-לב).

פסוקים אלו טומנים בחובם עולם ומלואו, אולם אנו נתבונן בשתי נקודות: בורא עולם אומר "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים...". בפשטות כוונת המילים "בצר לך", שכשיהיה לך צרות, יבואו עליך כל מה שמוזכר, ורוב הצרות יעוררו אותך לשוב אל השם.    

אולם ברובד הרמז טמון כאן היסוד של הגלות. התקופה בה אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש נקראת "ימי בין המצרים". שם זה לקוח מפסוק בספר איכה: "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה א, ג). שם זה - "בין המצרים", הוא מקור כל הצרות. כל הרודפים משיגים אותנו כשאנו "בין המצרים", כלומר, כשעם ישראל מרגיש שהוא נתון בתוך מיצר. כשהוא מרגיש שתורת ישראל מצרה חלילה את צעדיו. כשהוא מרגיש שצר לו המקום והוא רוצה לפרוק מעליו את עול המצוות ולצאת "למרחב". זו כוונת המילים: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". כשעם ישראל יתחיל להרגיש "צר", יתחילו הצרות, ואז - "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים".

הנביא ישעיהו אומר: "לֵךְ עַמִּי, בֹּא בַחֲדָרֶיךָ, וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ, חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם" (ישעיהו כו, כ). הפתרון הוא לבוא לחדר ולסגור את הדלת. לשהות בתוך אוהלה של תורה ותחת כנפי השכינה, אולם לדעת שזהו המרחב הגדול ביותר. האמת היהודית אומרת, שמצוות התורה לא רק שהן אינן מגבילות, אלא רק דרכן אדם יכול לצאת למרחב. לא כל מה שנראה מרחב הוא אכן מרחב. בן חורין אמתי הוא אדם המסוגל "להגביל" את עצמו.      

נקודה נוספת הטמונה בפסוקים אלו, מובאת בדבריו של רבי שמשון רפאל הירש (דברים ד כז). התורה כותבת: "וְהֵפִיץ השם אֶתְכֶם בָּעַמִּים". בלשון הקודש יש הבדל בין המילה "לפזר" לבין המילה "להפיץ". "לפזר" פירושו לפזר משהו ללא תכלית, "להפיץ" פירושו לפזר משהו עבור תכלית מסוימת. כשאלוקים מדבר על הגלות, הוא "משתמש" במילה "והפיץ". אמנם אנו בגלות ואנו פזורים בכל עבר, אולם זו פזורה עבור תכלית, וכפי שאומרת התורה שעל ידי כך נגיע למצב של "ושבת עד השם אלוקיך".