הקב"ה מאיר פנים באהבה: כל מה שרציתם לדעת על ט"ו באב

1. יום ט"ו באב, שחל ביום שני הקרוב 19.8, מצוין כיום מועד של שמחה בסימן של פיוס ואהבה בעם ישראל. המשנה מתארת את ט"ו באב בארץ ישראל בימי קדם כיום שבו היו לובשים בגדי לבן שאולים, והנשים היו יוצאות לרקוד בכרמים לשם שידוכים. תאריך זה בולט במיוחד לאור דברי המשנה, "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים".

2. הגמרא במסכת בבא בתרא מציינת שישה אירועים היסטוריים שאירעו בט"ו באב:

יום שפסקו בו מתי המדבר - משנגזר על דור המדבר שלא יכנסו אל ארץ ישראל, מתו מהם מדי שנה, בתשעה באב, חמישה עשר אלף. בכל שנה בליל תשעה באב נכנסו כל האנשים אל קבריהם וחמישה עשר אלף מהם מתו. בליל תשעה באב ה-40, ט"ו האלפים האחרונים חפרו אף הם את קבריהם ונכנסו לתוכם בליל תשעה באב. מכיוון שהיו אחרונים סלח להם הקב"ה, וחיו.

אולם, בתשעה באב בבוקר, כשהתעוררו משנתם, עדיין לא ידעו שנבדלו לחיים, וחשבו שמא טעו בחשבון הימים, והיו נכנסים לקבריהם עוד חמישה לילות. כיון שהגיע ט"ו באב, וראו את הירח במלואו- ידעו שחשבונם נכון. מיד והבינו שבטלה מעליהם הגזירה, ועשו אותו יום טוב.

הותרו השבטים לבוא זה בזה והותר שבט בנימין לבוא בקהל - שני איסורים של חיתון זה בזה היו בעם ישראל: האחד- מימי משה רבינו: בת שירשה מאביה נחלה- לא יכלה להינשא אלא לבן שבטה בלבד, כדי שלא תעבור נחלה משבט לשבט. השני- אחרי מעשה 'פילגש בגבעה', נשבעו ישראל לאמור: "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה". מאז לא יכלו בני שבט בנימין לבוא בקהל ישראל.

בט"ו באב דרשו חכמים את המקראות והוכיחו שהאיסורים שייכים רק לאותו דור בו התרחשו וביטלו אותם. יום זה נהיה חג לישראל.

יום שביטל הושע בן אלה פרדיסאות - כשקרע ירבעם בן נבט את מלכות ישראל מירושלים, העמיד שני עגלים (בדן ובבאר שבע), והיה מביא לשם את העם שיעבדו עבודה זרה. כיון שעיני רבים היו נשואות רק לבית המקדש שבירושלים, הושיב ירבעם פרדיסאות, כלומר מחסומים ושומרים, בכל הדרכים המובילות לירושלים, שלא יעלו ישראל לשם ויעבדו את ה' וישתחוו למלך יהודה אשר בירושלים.

המחסומים היו קיימים עד סוף ימי מלכות ישראל, עד שמלך הושע בן אלה שביטל את הפרדיסאות ואמר: "כל הרוצה לעלות לירושלים- יעלה". ביטול הפרדיסאות היה בט"ו באב" וזוהי סיבה נוספת להפיכתו ליום חג.

יום שפסקו לכרות עצים למערכה - כשעלו עזרא ונחמיה מבבל לבנות את הבית השני, מצאו את הארץ שממה: כל עציה נעקרו על ידי האויבים. מכיוון שהיו צריכים עצים לבנין הבית ועבור המערכה, לצורך עבודת המזבח- היתה נדבת עצים נחשבת לנדבה גדולה, וכל הזוכה במצוה הביא קרבן, שנקרא 'קרבן העצים', מתוך שמחה גדולה.

כל האויבים שרצו להתנכל לישראל ולהשבית את בנין המקדש ועבודת המזבח, היו מושיבים משמרות על הדרכים למנוע את הבאת העצים למקדש. והיו המתנדבים להבאתם מחרפים את נפשם ומביאים אותם ממרחקים, ונושאים אותם בשירה ובזמרה.

היום האחרון לכריתת העצים, מדי שנה היה חמישה עשר באב. לפי שהעצים הכשרים למזבח חייבים להיות יבשים וללא תולעים, ומט"ו באב ואילך תשש כחה של חמה ואינה מייבשת את העצים הכרותים במהירות, ונכנסים בהם תולעים ונפסלים למזבח.

לפיכך משהשלימו  את המצווה, והיו מוכנים כבר עצים למערכה עד הקיץ הבא, עשו אותו יום שמחה, והיו קוראים אותו 'יום תבר מגל', כלומר- יום שבירת הקרדומות, שאין בהם עוד צורך בשנה זו.

יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה - כשהחריב אדריאנוס את ביתר, התעלל בהרוגים באכזריות נוראה, ובגופות החללים גידר כרם גדול שהיה לו. המלך שבא אחריו התיר לקבור את ההרוגים. יום זה היה בט"ו באב.

באותה שעה תקנו חכמים ברכת 'הטוב והמטיב' בברכת המזון. 'הטוב'- שלא הסריחו הרוגי ביתר, 'והמטיב'- שניתנו לקבורה. אותה ברכה נקבעה גם לשותה יין משובח, זכר לנס שארע בכרם היין.

3. פירושים שונים נאמרו לגבי המכנה המשותף לששת האירועים שציינו חז"ל. יש אומרים כי המשותף לכל האירועים הוא שמדובר באהבה ואחדות ישראל ובכך מהווה ט"ו באב תיקון של תשעה באב, בו נחרב בית המקדש בגלל שנאת חינם.

4. פירוש נוסף הוא שכל האירועים מביעים נחמה ותיקון של מצב קשה. זה מתאפיין גם בכך שט"ו באב חל בליל ירח מלא, כמו בכל מחציתו של חודש ירחי. השמחה הגדולה במילואה של הלבנה היא מפני שבני ישראל נמשלו ללבנה, שדווקא לאחר שהיא יורדת עוד ועוד מתחילה העלייה שלה, ויום ט"ו באב מסמל את שיא העלייה שמגיע לאחר הצער והירידה הגדולה של ימי בין המצרים ותשעה באב

5. הקב"ה מאיר פנים לעמו לאחר שנים של מוות בעקבות חטא המרגלים, וברחמיו מביא לקבורה מכובדת של הרוגי ביתר. עם ישראל מתאמץ לחזק את הקשר בינו לבין בוראו במסירות נפש לקיום עבודת המזבח והקרבנות (קרבן מלשון קרבה), ושומרי הדרכים מסולקים ממשמרתם, כדי לאפשר לבני מלכות ישראל לעלות למקדש ולהתקרב לבוראם. בני השבטים מותרים להינשא זה בזה וקשרי חיתון רבים נוצרים באותו יום.

6. ט"ו באב הוא למעשה יום של ריבוי אהבה אמיתית וטהורה בין ה' לעמו, בין עם ישראל לאלוקיו, בין אדם לעצמו ובין אדם לזולתו.

7. המקובלים ציינו את ט"ו באב כיום של קצת שמחה והגברת לימוד תורה. החיד"א בספרו 'מורה באצבע' (סימן ח', רל"ח) כותב כי "בט"ו באב ירבה קצת שמחה כי יש עילוי לשכינה כמו שאמרו בזוהר ח"ב קל"ח, ויזהר להוסיף בתורה בלילה."

8. החל מט"ו באב, ועד לסוף החורף, נוהגים להקדיש זמן נוסף ללימוד התורה בשעות הלילה (מכיוון שהימים הולכים ומתקצרים, והלילות הולכים ומתארכים). חז"ל השוו בין לימוד התורה בלילות, לעבודת המזבח בזמן המקדש. עבודה שמורידה שפע וחיות לעולם.

9. יום ט"ו באב הינו 40 יום לפני יום בריאת העולם, בכ"ה באלול. משום כך נהוג להתחיל לעשות כבר בו את חשבון הנפש לקראת יום כיפור, וכן לאחל כתיבה וחתימה טובה.

10. בעבר, היה ט"ו באב יום של חג ממש. אולם היום, משחרב בית המקדש ובטלה השמחה מימים רבים שהוזכרו במקורות, הוכנסה השמחה לעיסוק התורה. כיום, ט"ו באב 'מקצת יום טוב': לא אומרים בו 'תחנון' וזוגות הנישאים בו אינם צמים (כנהוג בדרך כלל).

הרב יוסף בן פורת בהרצאה על ט"ו באב:

VOD  הידברות – כל השיעורים בנושא ט"ו באב