לעבוד או ללמוד?

לפני כארבע עשרה שנה התחלתי לשמור מצוות. מיום שנכנסתי לעולם הישיבות אני לומד ברוך ה´, אך כיום, כשאני מסתכל על מהלך חיי מאז שהתחלתי לשמור מצוות, נדמה לי שרבותי עשו עימי שגיאה, וכן עם תלמידי ישיבה נוספים.

למדתי שהעיקר זה תורה וחוץ מזה שום דבר בעולם אינו חשוב. אני מאמין שזה נכון, אך קשה לי להסכים עם האמירה שאני שומע השכם וערב – שרק אם אהיה גדול בתורה יהיה לי ערך אמיתי.

תכל´ס, אחרי שנים רבות בישיבה – אני לא גדול בתורה. נכון שאני יודע לפתוח דף גמרא, אך אני רחוק מלהיות גדול בתורה. בביתי יש כבר, ברוך ה´, שמונה ילדים, שיהיו בריאים, ואני מתפרנס מאד בדוחק. אין לי מקצוע, ולא ראיתי צורך להשקיע בכך, משום שנאמר לי שהעיקר זה התורה, ובכך עלי להשקיע את מירב זמני וכוחותי. בשלב זה של חיי אני נמצא בין הפטיש לסדן, ואיני יודע מה לעשות. האם המצב בו אני נתון הוא האידיאל של "בן-תורה"? האם באמת רבותי שגו בהנהגה איתי, או שאני סתם לא יוצלח, ואם הייתי משקיע יותר הייתי זוכה להיות גדול בתורה.

אהרון מבני-ברק

* * *

בצדק תשפוט עמיתך

ראשית, הייתי רוצה להתייחס למרירות הנובעת מתוך דבריך. גם אני בעל תשובה וגם לי היו טענות מטענות שונות אל העולם החרדי. חלקן נדמות לי כמוצדקות וחלקן, מן הסתם, מוטעות. זה המקום לשתף אותך בהבנה שזכיתי לה רק בשנים האחרונות ממש. אם נתבטא בלשון בוטה יאמרו הדברים כך: "לא חייבים לנו כלום"! סוף סוף אותם רבנים ואברכים יקרים מהעולם החרדי, אשר נרתמו למשימה הכלל לא פשוטה, להשיב אותנו לצור מחצבתנו, ולדאוג לצרכינו בגשמיות וברוחניות, אינם מלאכים. משימתם מורכבת מאין כמוה, ובמידה רבה כרוכה במסירות נפש ממש. עלינו להכיר להם טובה עד אין קץ, ולהכיר בכך שגם אם נעשו שגיאות, כוונותיהם היו טובות עד למאד, ובסופו של דבר, הם אלו שהצילו אותנו מרדת באר שחת ברוחניות ובגשמיות.

נכון, בתהליך זה, מדרך הטבע, נעשו ועדיין נעשות שגיאות, חלקן אולי אף הרות גורל לפלוני או לאלמוני, אך אני יודע לגבי עצמי, שהיו תקופות שקצת איבדתי את הפרופורציות לגבי שגיאות אלו. כיום, במבט בוגר לאחור, אני מבין שאני במקומם הייתי עושה, מן הסתם, בדיוק את אותן השגיאות או דומות להן.

אני מתחיל להבין שהציפיות שלי מאותם אנשים יקרים שקרבו אותי ליהדות, שירדו לסוף דעתי ויתנו לי בדיוק את מה שאני זקוק לו – היו ציפיות מוגזמות. לא רק שאני חושב שאין מה לבוא בטענה לאיש,גם מצווה מן התורה היא ("בצדק תשפוט עמיתך") לדון את הזולת לכף זכות. מי שדאג לנו במסירות בתחילת הדרך ובהמשכה, בודאי ראוי שנלמד עליו זכות, שכוונתו הייתה לשם שמיים, וגם אם שגה – בוודאי עשה זאת בשוגג או בחוסר תשומת לב, ולא, חלילה, מתוך כוונה רעה.
 

מידת חסידים ראשונים

לעצם הנושא שהעלית. אני חושב שניתן לבחון אותו משני היבטים. היבט אחד הוא הצד האידיאלי והרצוי, וההיבט השני הוא הצד שאינו אידיאלי, אך בא מכורח המציאות. הצד האידיאלי הוא אכן כדברי חז"ל מפורשות: "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה וגוררת עוון" (אבות ב´ ב´). לא זו בלבד, עוד הוסיף הרמב"ם בפירוש המשניות: "סופו שהוא מלסטם את הבריות"! וכן ידועים דברי חז"ל: "אם אין קמח אין תורה" (אבות ג´ י"ז), והרחבת הדברים מובאת ברמב"ם (דעות ה´): "דרך בעלי דעה שיקבע לו מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית וישא אשה". וכן כתב (הלכות תלמוד תורה ג´ י´): "כל המשיב על לבו שיעסוק בתורה ולא עשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את ה´ וביזה את התורה, כיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו", ו"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומידת חסידים ראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא" (שם י"א).

הצורך ביגיעת הפרנסה לאדם הינה אחת מיסודות הדת, ובלי זה ספק רב היאך יעלה תלמודו בידו. מסבירה הגמרא (מסכת ברכות ל"ה): אמר רבי ישמעאל – "ואספת דגנך" – מה בא פסוק זה ללמדנו? הרי נאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". אלא שמהימצאותם של שני פסוקים אלו אנו למדים שהדרך הנכונה היא שילוב של תלמוד תורה עם דרך ארץ (עיסוק בפרנסה). כל אלו הם דברי רבי ישמעאל, אך רשב"י חולק עליו ואומר שהיות והמלאכה מרובה ויש בה טורח רב, לא יספיק האדם להשקיע בלימוד תורה. הוא מסביר את הדברים כך: "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם", ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן (וזהו ביאור הפסוק שהובא לעיל), שנאמר "ואספת דגנך", ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם (שצריכים הם בעוונותיהם לעבוד עבור אחרים) שנאמר "ועבדת את אויבך".

עם מי, אפוא, הצדק בהבנת הדברים? האם לשלב תורה עם דרך ארץ, כדעתו של רבי ישמעאל, או לעסוק רק בתורה ולסמוך על הקב"ה שיפרנס את לומדי תורתו? מסכמת הגמרא: "אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל (שעסקו בתורה ומלאכה גם יחד) ועלתה בידם (והתקיימו תורתם ומלאכתם, ואילו אחרים) עשו כרשב"י (שעסקו בתורה בלבד), ולא עלתה בידם (לא תורתם ולא פרנסתם). מכאן הכריעה הגמרא שהמצב האידיאלי הוא: "טוב תלמוד תורה עם דרך ארץ".

אם זוהי הכרעת הגמרא למצב האידאלי, מדוע אנו מוצאים שתלמידי חכמים רבים אינם עוסקים כלל בפרנסה, משקיעים את כל מרצם בלימוד התורה, ומורים כך אף לתלמידיהם?
 

אם אין תורה אין קמח

מאז שנכתבה גמרא זו, שהכריעה: "טוב תלמוד תורה עם דרך ארץ", יצאנו לגלות ארוכה ומרה, והתרחקנו מרחק רב מן המצב האידיאלי. בעיקר לאחר השואה הנוראה שניתכה על ראש עמנו. עולם התורה המפואר שבנו גדולי ישראל קרס והתפורר לאבק דק, יחד עם כל המבנה הקהילתי שנחרב. שבורים ורצוצים בגוף ובנפש נאספו השרידים המוכים, וניסו לבנות את עולמם מחדש. בנין זה, ודאי שהיה כרוך בריפוי ארוך של פצעי האימה והדם. עתה נאלצו הניצולים להתמודד עם שואה חדשה, יש אומרים גדולה מקודמתה. תקופת ההשכלה האירופאית זרעה זרעי כפירה בלבבות, ועתה החלו לצמוח פירות הבאושים: החילוניות ופריקת עול מלכות שמיים.

גם בלב השרידים היראים לדבר ה´ נגע המוות הזה. בניין המולדת החדש ותנועות המרי וההתקוממות משכו את לב הכל. התורה הושלכה בקרן זווית, וכמעט שנשכחה מלב. מטרתם העיקרית של גדולי הדור בתקופה קשה זו היתה לרומם את קרן התורה, להגדילה ולהאדירה. בעמל מפרך ובמסירות אין קץ שבו ובנו ישיבות קדושות שאספו אל תוכן את קומץ מבקשי ה´. על דיגלם חרטו: "אין לנו שיור אלא התורה הזאת"!

נכון ש"אם אין קמח אין תורה". יחד עם זאת, יש גם צד שני לפסוק, ולרבים אין הוא מובן כל צרכו: "אם אין תורה אין קמח"! וביאר הברטנורא שם: "מה יועיל לו הקמח שבידו, הואיל ואין בו תורה. נוח לו שלא היה לו קמח והיה מת ברעב"!

הרי שבניין מולדת ושיקום הכלכלה, "להסתדר בחיים" ושלא יחסר כל – אם הוא חסר תורה – "נוח לו שהיה מת ברעב"!

כמעט ניתן לומר שיש כאן נבואה על העתיד להתרחש בימינו... שיהיו יהודים שיגדישו את כל עיתותם להביא קמח לביתם, כמטרה בפני עצמה. על כן, הדגישו חכמים: מוטב ליפול קרבן לרעב מאשר להיות חסר תורה בארץ אשר "לא תחסר כל בה"...

עיקר וטפל 
צורך השעה היה לדבר רק על מעלת התורה, ולאסוף אל תוך הישיבות את כל מי שיהין לכך. על פרנסה לא היה צריך לדבר יותר מדי - דיברו על זה ועסקו בזה ממילא.

היום, שנים אחרי כן, זכתה התורה ושוב עלה קרנה. בתי המדרש מלאים מפה לפה, וגם רבים מן הרחוקים מאורה זוכים ויושבים על ספסליהם.

הנה כאן שבה וצצה לה בעיה חדשה-ישנה: "אם אין קמח אין תורה". נכון, לא כל אחד מתאים לחבוש את ספסלי בית המדרש כל ימיו. נכון, מן הראוי שאדם יפרנס בכבוד את בני ביתו, ואז יהיה קיום גם לתורתו. נכון, על מנת להתפרנס יש גם צורך במקצוע ועיסוק ראוי. אכן, לעיתים מורי הדרך אינם מתווים קו ברור בעניין, ולעיתים אינם אומדים נכון את כוחותיהם, יכולותיהם וצרכיהם של תלמידיהם ובני משפחותיהם, ומכאן נולדות טרוניות (מוצדקות) כשלך.

כמה שעות ביום יש להשקיע בעיסוק בפרנסה? איזה סכום ראוי להשקיע על מנת לרכוש מקצוע? על שאלות אלו יכול רק אתה לענות לעצמך (בהתייעצות עם רב המכיר אותך היטב), משום שרק אתה יודע מהו עבורך הכרח לקיום יום-יומי בכבוד, וממתי העיסוק בפרנסה הינו על חשבון שעות לימוד התורה היקרות. מה שברור הוא שהתורה ולימודה היו ויהיו תמיד עיקר עניינו וליבו של עם ישראל בכלל, ושל כל יהודי בפרט. פרנסה היתה ותהיה כורח המציאות בלבד ולא עניין עיקרי בחיים, וכלשון חז"ל: "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי". יש לשלב פרנסה בסדר היום, וכן לדאוג להכשרה מקצועית מתאימה. יחד עם זאת, חשוב לא להתמקד בזה ולא לשכוח מה עיקר ומה טפל.

ולשאלתך הנוספת: אין חובה שתהיה "גדול בתורה". זהו אינו המבחן לערכך כיהודי. המבחן הוא המאמץ לעסוק בתורה כפי יכולתך וכישוריך. אין "עבירה לעבוד", אך גם אין זו מצווה או אידיאל, כי אם כורח המציאות.

בהצלחה!