אחים

מאיר עלה במדרגות כשהוא מתנשם ומתנשף – לא רק מכובדם של הסלים. על המפתן נעמד, מוחה את מצחו המיוזע, נותן להלמות לבו להירגע. בכל פעם מחדש הוא נזקק לשאיפת כח, לתפילה חרישית שהמפגש יעבור בשלום ושהוא לא יישבר ולא ישבור...

ואז הוא מצלצל במצילה. הדלת נפתחת, יצחק חוסם אותה במלוא גופו, אומר שלום בפיו, אך בעינו הבריאה בולט אותו מבט שונא, זועם, דוחה. מאיר, מחייך לוחץ יד ומתקדם אל הסלון, שם, באותו מקום יושבת אמו הישישה ומקדמת את פניו בברכות אין ספור.

אכן, המבע שמאיר את פניה בכל פעם שהוא בא שווה את הכל. "בוא, בני" היא לוחשת ונושקת לפניו, "בני הטוב," היא אומרת שוב ושוב. "כמה קנית וטרחת..." שולחת מבט אל הסלים מלאי הכל טוב. ומחייכת. "מה שלום הילדים? מה שלום שרה?"

"יצחק," היא קוראת, "תגיש, בבקשה, שתייה." יצחק עושה את עצמו כמו תמיד לא שומע. "מה?" הוא שואל. "תגיש שתייה ומהעוגיות שהכנתי אתמול."
"איזה עוגיות?" הוא מתמם. אך אמו מתעלמת מהתממותו ומהמבטים שהוא שולח לעברה. מאיר כמו תמיד, מוחה, "לא צריך יצחק, אני שבע. רק כוס מים קרים." יצחק יוצא והם שומעים אותו ממלמל לעצמו במטבח. הוא יודע שאלו חרפות שמוטחות על חשבונו. אך אמו לוטפת את ידו ומנסה להסיח את דעתו ואלי גם את דעתה מהכאב שמזדחל דרך האוזן ללב.

היא מספרת לו על הביקור האחרון אצל הרופא. על הטלפון של אברהם ממנהטן. ואז יצחק חוזר עם כוס מים קרים עם תחתית, הוא מציב אותה בזהירות לפני מאיר. יצחק מתייצב כאילו לאחר מאמץ פיזי גדול ופונה לשבת.

"יצחק, תביא את העוגיות – בקשתי". אומרת האם ונימה של רוגז בקולה. מאיר מבקש למחות אך היא לוחצת את ידו כאילו אומרת 'תן לי לנהל את חיי.'
"הוא אמר שהוא לא רוצה," אומר יצחק וחצי חיוך לעגני נמתח על פניו. הוא יוצא באטיות למטבח ובאטיות גדולה עוד יותר הוא מגיש צלחת קטנטנה עם עוגיות.

 "תטעם," אומרת האם, מאיר נרתע, "אמא אני..." 
"נו, תטעם בשבילי," היא אומרת ועיניה אומרות 'לא ניתן לטבע הרע שלו לנצח', ומאיר טועם אנוס על פי הדבור. טעמם של כל מעדני אמו –טעם האפר מלווה אותם,בפיו, אפר שנאתו היוקדת של אחיו.

אחר כך הוא ניגש למטבח ופורק את הסלים. יצחק פוקח עליו עין, עין אחת שלו שקולה כנגד שבע עיניים של אחרים. שחלילה לא יוציא מן המקרר מלפפון אחד שהרקיב וישליכנו לפח. אבל מאיר יודע שמלפפון אחד רקוב חזקה עליו שירקיב את כל הירקות הטריים, אז הוא מנסה בדרך אחרת. "יצחק, תביא לי ניר סופג, בבקשה, משהו נשפך כאן." "מה נשפך?" אומר יצחק בזעף ומנסה לדחוף את פלג גופו השמן פנימה. מאיר משתדל לא לזוז ורק אומר לו "לא רציני, רק הבא נייר," ואז יצחק ממהר להגיש נייר סופג. כל כבדותו נעלמת.

הוא חושש שאת הרגע הזה מנצל אחיו כדי להשליך לפח כל מיני דברים טובים, עובדה – אחרי כל פעם כזאת הפח מלא ירקות. הוא שב זעף ומבקש לנגב בעצמו את מה שנשפך. מאיר מיוזע מן האקרובטיקה של השלכת הירקות הרקובים לפח, היה מציע לו לנגב את מצחו אילו רק היה יכול.

 אחר כך הוא שולף מכיסו איזה דבר מתיקה טעים ומגיש לאחיו הזועף, על מנת לפייסו, יצחק לוקח, אך לא מתפייס. מאיר ניגש לכיור ומדיח את הכלים. הסבון הנוזלי מהול בתשעים אחוז מים לכן הכלים יוצאים מלוכלכים.מתחת לכיור יש עוד עשרה בקבוקים של סבון נוזלי אך זה לא משפר את המצב.

 מה יעשה? חבל שאינו יכול לשלוף מכיסו סבון נוזלי..."יצחק, אולי תתן לאמא את היוגורט שלה..." יצחק יוצא בחוסר חשק מן המטבח. הוא יודע מה אחיו עושה עתה, מרוקן חצי בקבוק סבון נוזלי על עשר צלחות. 
אבל בינתיים מספיק מאיר לתחוב לפח עשרות שקיות ריקות שממלאות את חלל המטבח. הוא נאלץ לקבור אותם בידיו מתחת לפסולת שלא יתגלו חלילה, אחר כך הוא יוצא מותש כמו אחרי קרב.

עוד במדרגות הוא שומע את אחיו קורא לעבר אמו: "הוא בא לפה רק כדי לגנוב, לקחת ולזרוק!" ואת קולה של אמו הרותח מזעם "התבייש לך, בכל העולם כולו לא תמצא אח כזה."
בערב סוכות הוא בונה תחילה את סוכת אחיו. אמו, אין בכוחה לרדת את כל המדרגות לסוכה. הוא מקשט אותה במיטב הקישוטים אבל תמיד כתשאל "נו, יצחק, איך הסוכה?" הוא יניע בכתפיו ויאמר שהיא לא יציבה מספיק ולא יפה.

בערב פסח הוא קונה לו מלתחה שלמה. אז נגלה חיוך אמיתי על פניו של יצחק, אבל מיד אחר כך הוא מטמין את הבגדים במקומות שאיש לא ימצאם ולאמו שתפציר בו שילבשם לחג, יאמר שהם גדולים מידי או קטנים מידי וישוב ללבוש את בגדיו הישנים.

כבר חמש שערה שנה שמאיר נוהג כך, ומכלכל את אמו ואחיו ובלבו החרדה הגדולה מן היום שאחרי. היום שאחרי שאמו הישישה תשיב את נשמתה. מה יהיה אז? מי ירסן את השנאה הבוערת ומי יטפל באחיו? הרי אחיו ואחיותיו הרבים נטשוהו בשל שיגיונותיו והאשמותיו התכופות בכך שכולם מרוקנים את הבית מחפציו, ושכל תכלית ביקורם אצל האם הוא גנבה וגזלה.

והיום הנורא בא. אמו נפטרה כשהיא בת שמונים ושתיים שכלה צלול ותפקודה מלא, אם כי איטי למדי. נפחה את נשמתה בשנתה.
ילדיה הפזורים על פני ארצות תבל התקבצו כולם לחלוק כבוד אחרון לאמם האהובה. 
הם ישבו שבעה בביתה, כנהוג, ורק אז התבררה להם התמונה העגומה שליוותה את חיי אמם מאז נפטר אביהם.

הבית שהקפידה לטפח כל חייה הפך למחסן גרוטאות. עשרות בקבוקי שתיה מילאו את מרפסת השרות והמטבח, מאות שקיות, קופסאות וארגזים היו פזורים בכל מקום. עשרות קרטונים ריקים של ביצים היו מונחים בערמות גבוהות במטבח. פקקי בקבוקים גדשו את מגרות הכלים.
 הארונות מפוצצים היו בחבילות סוכר שכבר התגבשו מרוב יושן ולחות – ללבנים מוצקות; בצנצנות קפה לעשרות שפג תוקפם לפני כמה שנים. קופסאות שימורים ריקות ומלאות שנחו זו על גבי זו. הבית היה מוכן לתקופת מצור בת עשור שנים לפחות.

הם יכלו רק לדמיין לעצמם את סבלה של האם הפדנטית שלהם, ואולי גם את תשישותה לאחר הסברים אין ספור וניסיונותיה להרחיק מן הבית את הפסולת הנצברת. ואת השתיקה שגזרה על עצמה למרות הכל, שלא יידעו. הם לא יכלו לדמיין לעצמם שכל זה הצטבר למרות מלחמת ההתשה העיקשת שניהל מאיר מידי שבוע עם כמויות פסולת אדירות.

לאחר השבעה הם שלחו את יצחק לסיבוב קניות ארוך עם אחד האחים, והחלו לרוקן את הבית מאשפתו. שעות עבדו רק כדי לרוקן ואחר כך כדי לקרצף. ולבסוף פנו לארונות הבגדים. לתדהמתם מצאו עשרות פרטי לבוש חדשים תחובים ומוסתרים בתוך ערמות אדירות של שמאטעס מכל מין וסוג. הם הזדרזו לרוקן את הארון מתכולתו. לאחר שסיימו את מלאכתם גילו להפתעתם כי נותרה לאחיהם מלתחה חדשה ומכובדת שגדשה את כל המדפים ברווח.
  
הם המתינו לשובו, חרדים אך גם מצפים לתגובתו, אולי הפעם ינהג בתבונה? מאז התאונה בא איבד את עינו השתנה לבלי הכר. עד אז היה ילד חמד וטוב לב, מצליח בלימודים וחביב על הכל. ומיני אז כמו נוצקה עופרת אל חדרי לבו. חשד בכל אדם וחרד מיום המחר ועל כן אסף מכל הבא ליד – הכל, מתוך תקווה כי ערמות האשפה ישביעוהו ביום רעב.

הוא בא לבסוף, חשדן כתמיד, הגם שהביא עמו הביתה מסבב הקניות כל טוב. נכנס זעף וקודר. הוא חש בשינוי מיד, ואז, כשקצף על שפתיו ציווה עליהם להסתלק מביתו. "איש מכם שלא ידרוך יותר על סף הבית הזה, גזלנים, גנבים... ואתה," שלח יד אימתנית לעבר מאיר, "אתה הגזלן הראשי, אתה הראית להם הכל, אתה תשלם בחייך אם תבוא לכאן." לא עזרו המילים הר הגעש עמד להתפרץ וכולם נאלצו לפנות את הבית הנקי והמסודר מתוך חשש נורא מפני הבאות.

יום שלישי הגיע. זה היום שמאיר נהג להביא את סלי הקניות לאמו. הוא הסתובב אחוז תזזית. בשבילו אמו עדיין ישובה באותו מקום ממש אמנם קצת גבוה מעל התקרה, אך עדיין מצפה לבואו, אולי יותר מתמיד, מייחלת שיביא את הסלים, שישליט קמעא סדר, שיחליף מילה עם בנה האומלל.

"אני הולך," אמר לרעייתו.
"מאיר, הפעם אני חוששת מאוד. תעשה לי טובה, תדפוק ותשאיר את הסל על המפתן." אשה טובה הייתה ותמיד אפשרה לו להקדיש זמן, ממון וכוח לטיפול באמו ובאחיו, הגם שידעה כי כל כובד העול ניטל על כתפיו הצרות בעוד שאחיו האחרים נמנעו מלחלוק עמו. תמיד שתקה ולא אמרה מילה.

 אך ללכת לשם נמנעה. גם היא שמעה את דברי הבלע שהוטחו לעברו למרות התמסרותו, אך שלא כבעלה לא יכלה לעמוד בזה. "אם לא אלך לא אשמע אותו," אמרה ועשתה. עכשיו ממש התחננה.
 "אני," אמר מאיר, "משאיר את הפלאפון פתוח. אם תקבלי צלצול ממני תזעיקי עזרה, אני מוכרח לנסות."

החששות היו מיותרים. יצחק פתח לו את הדלת בחיוך, ניכר היה שחיכה אפשר אף שחשש כי לא יבוא, אך הוא נהג בחירות יתרה כשנטל מתוך ידיו את הסל ורוקן את תכולתו לקרביו של המקרר.

הבית היה מסודר אך ערמות של חפצי פסולת חדשים כבר ניצבו שם סדורים לתקופת הצנע הבאה.
"מה אכלת?" התעניין מאיר לאחר שנשם לרווחה. 
"הכל בסדר," ענה אחיו, "הנה תראה – בשלתי אתמול עוף ותפוחי אדמה," אמר בגאווה לא מוסתרת. הסיר אכן היה מלא, והתבשיל נראה טוב. ובכן, ב"ה הוא מסתדר טוב למדי. מאיר נפרד תוך שהוא מבטיח לבוא לעזור בהכנות לשבת. יצחק חייך, אמר תודה ונעל את הדלת.

למען האמת, מאיר היה מופתע. הסתבר לו לפתע כי אחיו מבין כי יזדקק לעזרתו ועל כן נוהג בו בחביבות מעושה. הוא גם מצפה לו ושמח לשמוע שיבוא לעזור לו לקראת שבת. הרבה יותר טוב ממה שציפה. שם על הספה ראה את אמו מחייכת ומברכת... כמה הייתה חכמה שעה שאילצה את יצחק לבשל ולנקות.

 הנה הוא מסתדר לא רע, אולם מנוי היה וגמור עמו כי מבצעי הנקיון שנהג לעשות מעבר לגבו לא ימשיכו. 'אוותר על כך,' החליט מאיר. 'עד עתה נלחמתי למעשה את מלחמתה של אמי.' מאיר הגיע פעמיים בשבוע, סייע, ערך קניות, הביא מרשמים, הביא מטעמים לשבת, דיבר על החדשות ומזג האוויר. ככלות הכל ריחם על אחיו שהעביר את רוב ימיו בבדידות מוחלטת.
 אחיו השתתפו בהוצאות השוטפות, התקשרו מעת לעת והודו לו ובזה הסתכמה שותפותם.

לאחר שבועיים של שגרה, כשברור היה ליצחק כי מאיר ממשיך בדרכו הגם שאמו נפטרה, חזר לסורו. הוא החל מטיח בו מידי ביקור אמרות ארסיות בגין גנבות שהוא מבצע בכל ביקור. הוא החל לספר זאת לכל אח ואחות שהתקשרו. הוא דרש ממנו להחזיר חפצים: פעם היו אלו עשר כפיות חלביות, ופעם מגש, פעם כף אשפה ופעם מטאטא...

 ומאיר, לבו נחמץ מכאב, עלבון וחרון. בהתחלה ניסה להתגונן, אחר כך רכש עבורו כמה מן החפצים על מנת לפייס. אך מאום לא עזר. כל ביקור הפך לסיוט, למסכת השפלות מזעזעת, למבטי שטנה מעין אחת שהפכו להיות חיצים מלובנים בלבו.

מאיר ידע שגם אם אחיו היו באים ארצה ועושים את שליחותו, היו מואשמים באותם האשמות ממש. כל מי שנכנס לבית היה בחזקת גנב, אך עשרים ושניים שנות השירות שנזקפו לזכותו מאז פטירת אביו היו עינוי שאין לתארו במילים. מפעם לפעם התקשר אליו יצחק ואיים שאם לא יחזיר את גנבתו האחרונה אוי לו ואוי למשפחתו.

שום דבר לא עזר, רק המבט העצוב שהגניב למקומה המיותם של אמו, נתן לו לחוש במבע התודה בעיניה, בברכות ששיגרה לעברו. והוא אימץ את כוחו להמשיך להיטיב למרות הכל...

שלוש עשרה שנה חלפו מאז שאמו נפטרה, ויום אחד כשדפק על הדלת לא נענה. הוא שלח יד למצילה, ולא נענה. יצא לחצר, הקיף את הבית וקרא... התעניין אצל השכנים ולבסוף הזמין פורץ. הדלת נפרצה, הוא מצא לחרדתו את יצחק שרוע על הרצפה ללא רוח חיים. הזמין ניידת נט"ן. הרופא קבע את מותו, כפי הנראה מהתקף לב.

 המשטרה שתמיד מגיעה בנסיבות אלו חקרה אותו ואת השכנים, ורק לאחר זמן שארך כנצח אפשרה לו להכין את סדרי הלוויה. האחים כמובן הגיעו. ושוב ישבו שבעה באותו הבית, וגם הפעם לאחר השבעה פינו את הבית מאשפתו, אלא שהפעם פינוהו כליל. הכל היה הרוס ורקוב ומוזנח באופן חסר תקנה.

 מאיר הרגיש שהם מאוכזבים מדרך הטיפול שלו והדבר כאב לו ביותר, אך הוא החריש. כבר היה מלומד בהחרשה וחרשות, בכאבי לב וברגשי נחשד, אך בכל פעם זה כאב מחדש פצע שמעולם לא הספיק להצמיח גלד. 
הוא לא השתתף כל כך בניקוי, אלא חיפש את אלבום התמונות של אמו. לאחר פטירתה קיווה למוצאו, אך לא הספיק, בשל מבצע הנקיון. הפעם ידע שזו ההזדמנות האחרונה, הוא פתח את הארון שהיה סמל ומופת לניקיון וסדר, שהשמלות עמדו בו לפי מידת אורכן והבגדים היו מונחים בו סדורים ומקופלים כאילו זה עתה הוצאו מאריזתם, ועמד בוהה – אל מול ההיכל המחולל.

 אחיו חיטט שם, לא פעם, אולי קיווה למצוא אוצרות... הכל היה בלול ומגואל... ידיו רעדו בכל פעם שנגע בבגדיה... כאילו דם ליבה ספוג בבגדים אלו... אך הוא חיפש את האלבום.
לאחר שעה ארוכה מצא אותו, כשלצידו מחברת מכורכת בכריכה עבה. הוא פתחה וגילה את כתב ידה של אמו. מיד אימץ אותה, שולח מבטים אחרונים אל החדר שלא יראה עוד לעולם. יצא אל הסלון וגילה את אחיו כשהם גוררים במרץ את הספה הסלונית בדרך המובילה אל הפח. "לא!" זעק בבלי דעת.
"מה לא?" שאלהו אחיו בתמיהה. "ראה," חשפו את הקרעים והכתמים אך הוא ראה אותה, ישובה שם, מביטה בעצב, והוא פרץ בבכי כילד אבוד.

הם מכרו את הדירה, החתימו אותו על טפסים. אבל בלבו היה שממון נורא. הוא חיכה לרגע פנוי בו יוכל להתייחד עם תמונותיה ועם המחברת בכתב ידה, אך הרגע איחר לבוא מפאת כל הסידורים. אבל לבסוף הוא בא.

בתחילה עבר על התמונות. התבונן בדמותה בימים שלא הכירה, כשהייתה בחורה, אחר כך בהיותה אם לו וליצחק, כמה מאושרת הייתה. כך עבר על כל פרקי חייה כשלבו נצבט מגעגועים. כולם הכירו אותה כאישה אצילת נפש וחכמה. אך הוא הכיר אותה יתר מכולם והיא חסרה לו עתה עד מאוד.

 בלילה השני ישב עם כתב היד. דקות מספר לקח לו לגלות שזהו יומן. מעולם לא ידע שכתבה יומן. עמד מולו נפעם. הכתיבה הייתה תמציתית, עניינית, מגלה טפח ומכסה טפחיים, אך בכל זאת חשפה פה ושם חלונות קטנים לעולמה הפנימי, חלונות שלא הכיר או שהכיר אך במעט. עד שהגיע לחלון הגדול מכולם, חלון שחור ומאיים.

"ערב פסח, הבית שוקק עבודה. העוזרת הגויה חלתה, בבית מאיר, יצחק והתינוק. משה אישי, יצא למסע בן שבוע לרגל עסקיו. איני מצליחה להתקדם אפילו צעד אחד." 
"היום הסכימה בתה של השכנה לשמור על התינוק. מזג האוויר בחוץ נעים, הוריתי למאיר שיצא לשחק עם יצחק והזהרתיו לפקוח עין עליו. יצחק ילד עליז ושובב, לעיתים חסר מעצורים, על מאיר אפשר לסמוך הוא מעולם לא הכזיב. 
הספקתי כה הרבה עד שחדווה מילאה את לבי ואז הגיעה הצווחה הנוראית מבחוץ...
יצחק היה מוטל על הרצפה, עינו האחת נשפכה החוצה באורח כה מזעזע שכפי הנראה גרמה להתעלפותי המיידית. שכנים ושכנות טפלו, שמעתי המולה רבה, סירנה של אמבולנס, קולות של רופאים... הכל היה מבעד לערפל שהכביד על ראשי... עברו ימים רבים עד שקלטתי את האסון.

 יצחק איבד את עינו השמאלית כפי הנראה על ידי מוט ברזל בו שיחק מאיר. אבל את גודל האסון גילינו רק לאחר שלושה חודשים, אז התברר לנו כי עם העין הסתלקה מעט מבינתו של יצחק, אופיו הטוב ואהבתו לכל אדם... החלל שנותר בפניו ניכר מעתה גם באישיותו... ורק ימים יגידו אם נצליח למלאותו. לבי אומר לי כי בני שהיה לא ישוב עוד... ולוואי ואתבדה."

מאיר – נשמתו כמעט נעתקה. מעולם לא ידע את פרטי ה"תאונה" שארעה לאחיו ומעולם לא ידע על "חלקו..." אמנם היה ילד, ובודאי לא עשה זאת במתכוון, אך מה נוראות הן תוצאות המעשה. התוצאות שכה הכיר ועכשיו מתברר לו כי הכל באשמתו...

הוא סגר את המחברת המום ומיוסר. אלפי תמונות ריצדו מהעבר וכאילו נפקחו עיניו לראות ולהבין. לכן שטם אותך כל כך, אולי הוא זכר ואתה שכחת. לכן אמו נשאה באיפוק מיוחד את דברי הבלע שנהג להטיח בו, אולי לכן אחיו הותירוהו להתמודד לבדו, האם כולם ידעו מלבדו?

פיו התייבש ולבו נסחט בכאב, הוא לחץ את ידו על הלב כאילו חפץ לשומרו, הכאב היה עצום... אט אט התפוגג אך זיכרונו הותיר בו פחד עמום...
הוא נסה לדלות מהיומן עוד פרטים וגילה שם שורות נוראיות.

"כבר שנתיים חלפו מהאסון שנחת עלינו. יצחק חדל מלבקר בתלמוד תורה, הוא שוטם את הילדים ונוהג בהם באלימות לא מוסברת. פנינו לפסיכולוג ידוע, אך גם הוא הרים ידיים, לאחר טיפול ממושך שלא הניב פירות. פנינו בהמלצתו לפסיכיאטר, הוא צייד אותנו בכדורי הרגעה, שכפי הנראה יאלץ יצחק לקחת כל ימי חייו.

 היום הזה מר לי מכל ימי... פתאום התבררה לי האמת כולה, עד עתה נתגלו בכל פעם פיסות ממנה... ועתה היא מונחת במערומיה. את יצחק לא נקבל בחזרה כפי שלא נקבל את עינו, ועם מה שנשאר ממנו נצטרך להתמודד וזה יהיה קשה... והגרוע מכל שהוא מתרחק מחברת אנשים ומאשימם בכל דבר רע. חושד בכולם, פוגע ומעליב. הוא איבד את אמונו באדם. ואנו איבדנו אותו..."

מאיר המשיך לקרוא. אחוז בעתה מכל שורה נוספת... "אני שמחה בארוסיו של מאיר, לא כמו שכל אם שמחה בארוסי בנה, אלא לאין ערוך יותר.
מאיר הנו הילד שנפשי קשורה בנפשו. כה טוב הוא ומתחשב בכולם, תמיד במקום הנכון. יודע להבליג ולמחול על כבודו, מידותיו הן לשם ולתפארת ודווקא בשל כך אני שמחה שעוד מעט יבנה את ביתו, יותר מדיי סובל הוא מיצחק. כל המשטמה שנפערה בנפשו מכוונת ללא חשש אליו. דומני, לפי ברורים שעשיתי, כי איש משניהם אינו זוכר את האירוע שהתרחש לפני שנים כה רבות. ואשר אישי ואני נמנענו לספר את פרטיו לאיש.
 
אך אין לי ספק כי משהו בתוך לבו של יצחק מזהה את מאיר עם אסונו, הוא כה שונא אותו ופוגע ומאשים אותו בכל תועבה. לבי מתפלץ כשאני רואה איך מאיר נוהג בו בעדנה ורוך. לעולם לא אדע אם כך נגזר מלמעלה בגלל "חלקו" ולעולם יקרע לבי לגזרים בראותי את שניהם ואת מה שביניהם. לכן אני שמחה שמאיר יבנה לו בית אחר..."
 
מאיר פרץ בבכי קורע לב... מי יודע אם כל ייסוריו כפרו על "חלקו" והרי הצער שנגרם להוריו בעקבות אותו אסון אי אפשר למנותו ומה שעבר על אחיו – כלום בכלל יש בעולם ייסורים שיוכלו לנקותו...? בכיו עטף אותו כליל...

ואז הא ראה אותה עומדת מולו... צעירה ומאושרת כמו בתמונות מהאלבום ועיניה האוהבות מביטות בו בחיוך: "בני אהובי, הכל תוקן הכל נמחה, אל תצטער יותר, לעולם."
הוא חש את מגע שפתיה על לחיו כמו אז, ופקח את עיניו אל היום החדש שהפציע מבעד לחלון. 

הסיפור שלפניכם לקוח מהספר "רחובות אדם" מקבץ של סיפורים  אמיתיים (רובם) למרות שחלקם נראים בלתי אפשריים. הסיפורים עברו עיבוד ספרותי ושינויים קלים בלבד.