האם הצדק של ה' סותר את מידת הרחמים?

יצחק שואל: "שלום. יש לי שתי שאלות מעט עמוקות:

1. אם ה' מרחם על החוטאים ומאריך אפים ואינו מעניש אותנו מייד כפי כל מעשינו הרעים - אז היכן הצדק? הרי צדק ורחמים לכאורה סותרים זה את זה, ואם ה' מרחם אז בכך הוא מונע את הטוב המוחלט מנבראיו...

2. שמעתי בהרצאה של הרב זמיר כהן שה' דחק את בני ישראל בין ים סוף למצרים, כדי שתצא מהם תפילה כנה, אבל הוא גרם להם לתחושת פחד מאוד לא נעימה. האם לא היה ניתן לחסוך זאת? תודה מראש".

* * *

שלום וברכה יצחק, ותודה לך על שאלותיך הנבונות.

לגבי שאלתך הראשונה, עלה בדעתי תירוץ לקושייתך: הבה נשאל תחילה מהם רחמים? רחמים כידוע נובעים מהבנת הזולת. אדם שלא מבין את הזולת אינו מסוגל לרחם עליו. צדק אמיתי צריך כידוע להתחשב בנסיבות - פירוש הדבר שאם הצדק אינו מתחשב (-מרחם) אז הוא גם איננו צודק. צדק אמיתי אינו יכול להיות צדק עיוור. לכן אמרו חז"ל שהקב"ה אינו בא בטרוניה עם בריותיו ואינו דורש מהם אלא לפי כוחם, מנגד זאת אמרו חז"ל שרק עם צדיקים הקב"ה מדקדק כחוט השערה. כלומר כל אדם זוכה לדין אחר לפי דרגתו, יכולתו וגודל נסיונותיו.

הרחמים של הקב"ה הם למעשה הצד המאזן את הצדק האלוקי כלפינו, כך מתחשב ה' במצבנו הפרטי, בקשיינו ורמת ביכולתנו בכל מצב. בלעדי הרחמים, הצדק היה ח"ו צדק-עיוור חסר הגיון. כך אמרו חז"ל, שהקב"ה רצה לברוא את העולם תחילה במידת הדין, אך מכיוון שאין העולם יכול להתקיים במידת הדין, אז הקב"ה ברא את העולם במידת הרחמים.

אך יש לזכור שגם הרחמים של הקב"ה אינם ויתור על החטאים, אלא רק הארכה בדין והקלה בדין, כשהמטרה היא עשיית תשובה וכפרה. בסופו של דבר כולם מקבלים שכר ועונש על מעשיהם הטובים והרעים, אלא שהרחמים קובעים שכל אדם יקבל את השכר והעונש לפי רמתו הרוחנית ומצבו האישי. הצדק קיים, והרחמים מנתבים את הצדק האלוקי בצורה הגיונית המתחשבת בכל אדם באופן האישי ביותר שיש. הטוב האלוקי מגיע לבסוף לכל נברא ונברא - בהתאם לדרגתו הרוחנית. אתה לא תמלא בקבוק קטן בהרבה מים, ולא תמלא ברבוק גדול במעט מים, אלא כל בקבוק ובקבוק תמלא בכמות המים המתאימה לגודלו. כך ה' שופט את הנשמות לפי יכולתן ולפי גודלן רוחני. הרחמים הם איפוא ההתחשבות האישית של הבורא בכל נברא, כי "רחמיו על כל מעשיו" (תהלים, פרק קמה, ט).

בנוסף לכך, בזכות הרחמים הקב"ה נותן לנו הרבה מאוד שכר - עבור נקודת הבחירה הקטנה שעשינו. הטיבו חז"ל לומר זאת חז"ל בפרקי אבות: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה", ופירש רבי עובדיה מברטנורא שהקב"ה לא שכר אותך כדי לגמור את כל המלאכה - "כדי שתפסיד שכרך אם לא תגמרנה". אנו רואים שנקודת הבחירה, אפילו מאמץ הקטן שאתה עושה לפי יכולתך - ייתן לך שכר מעל ומעבר לכל מה שציפית. כאשר המרבה ללמוד תורה יקבל שכר גדול אפילו יותר.

ובזה תמצא מענה גם לשאלתך השנייה, כי אכן הקב"ה רצה שההצלה הגדולה תגיע לישראל בקריעת ים סוף - אלא שהוא יתברך גם רצה שהנס הגדול יגיע לעם בזכות סיבה צודקת שתגדיל שכרם. לכן בטרם יצא עם ישראל ממצרים, הצטוו בני ישראל במצוות קורבן הפסח. המטרה היתה לזכות את ישראל ולשייך לזכותם את יציאת מצרים, אפילו שעשו מעשה קטן יחסית, ה' שייך את הנסים אליהם בזכות ולא רק בחסד.

הפחד שחוו ביציאתם ממצרים נועד לבחון את כח האמונה שלהם. שים לב שרק לאחר שנקרע הים נאמר לראשונה: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא), משמע שלפני קריעת ים סוף עדיין לא היה העם באותה דרגת אמונה. באמונה זכו בני ישראל בזכות התפילה הבוקעת מחדרי הלב. מכיוון שלא האמינו מספיק שה' יושיעם, הם פחדו, ועל כן היו זקוקים לתפילה שתיתן את הזכות להצלתם הנסית. הפחד מעיד על רמה רוחנית שהיתה צריכה תיקון, ואכן ה' זיכה את העם בדרך זו. בזכות התפילה התקדש העם והגיעה למדרגה הרוחנית הנעלה של יציאת מצרים. אנו רואים איפוא שהקב"ה רוצה לתת לעם ישראל את החסדים עבור סיבה צודקת, ואפילו תהיה קטנה. הרחמים הם האמצעי של ה' כדי לתת לעם ישראל שכר רב בצדק.