אין דבר קטן: דבר תורה לפרשת שופטים

בין התירוצים שאדם מתרץ לעצמו: "מה כבר עשיתי", "מה זה חשוב", ועוד אמרות ומחשבות כאלו ואחרות, כשהמכנה המשותף להן הוא "זלזול" בפרטים הקטנים. תורת ישראל כותבת פעמים רבות בגלוי וברמז על חשיבותם של המעשים "הקטנים". אחת הדוגמאות מובאת בפרשתנו.

התורה מרחיבה בעניינו של הורג נפש בשגגה, שעליו לנוס אל עיר מקלט ולשהות בה עד מות הכהן הגדול - "וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ, וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו, וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת, וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל" (י"ט, י"א). לאחר מכן, התורה כותבת, שמי שהרג נפש במזיד ונס אל אחת מערי המקלט המיועדות להורגים בשגגה, זקני העיר שולחים שליחים ומוציאים אותו משם – "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו, וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל, וְטוֹב לָךְ".

"בין השורות", טמון בפסוק שהזכרנו יסוד עצום בנפש האדם: "וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ, וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו, וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת, וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל" (י"ט, י"א). מוזכרת כאן הדרגתיות – "שונא", "ארב לו", "קם עליו", "הכהו נפש" – "על ידי שנאתו הוא בא לידי וארב לו. מכאן אמרו, עבר אדם על מצווה קלה, סופו לעבר על מצווה חמורה. לפי שעבר על לא תשנא, סופו לבוא לידי שפיכות דמים" (רש"י בשם הספרי). 

בספרי עצמו הדברים מובאים באופן מעט שונה: "אם עבר אדם על מצוות ואהבת לרעך כמוך, סופו לעבור על לא תקום ולא תיטור, על לא תשנא את אחיך בלבבך, עד שבא לידי שפיכות דמים". נתבונן בדברים ונראה, שלא רק אם עובר על עברה קלה סופו לעבור על עברה חמורה, אלא אף אם הוא במצב של "שב ואל תעשה" – הוא לא קיים את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', זה עלול להוביל אותו לשפיכות דמים.

ביטול ההזדהות עם הזולת – זהו גרעין העלול להכות שורשים של ניכור, שנאה ואכזריות, עד כדי רצח.

הרעיון בא לידי ביטוי גם בפסוק הבא: "יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד, וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת" (תהלים קט). גם בפסוק זה דוד המלך "משרטט" את התהליך – "לא זכר עשות חסד" – מניעת עשיית חסד, "וירדוף איש עני ואביון" – רדיפה והצקה לעני ואביון, עד שמגיע למצב של "ונכאה לבב למותת" – להמית אנשים נכאים.

הדברים נכונים גם בכיוון החיובי: "הוי רץ למצווה קלה .. שמצווה גוררת מצווה" (אבות ד'). "רץ" הוא מלשון "רצון". כשאדם רוצה משהו הוא רץ אליו. כשאדם יודע שלכל מעשה יש השלכות – לכאן או לכאן – הוא ירוץ לקראתו או ינוס מפניו. זו כוונת הפסוק "יען אשר לא זכר עשות חסד" – לא רק שהוא לא זכר, אלא הוא לא רץ לקראתה.

בפרשה זו רואים את היסוד הזה במקום נוסף. ישנה פרשה הנקראת "עגלה ערופה". כלומר, אם מצאו חלל, אשר לא ידוע מי הכהו, מודדים ובודקים איזו עיר הקרובה ביותר – וזקני אותה עיר מתוודים ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועיננו לא ראו" (דברים כ"א, ז'-ח'). ברור הדבר, שלא עלה על דעתנו שזקני העיר הם הרוצחים, אלא הכוונה שהם מצהירים שהם לא נמנעו מלבקש רחמים ומלהתפלל על בני דורם, שלא יגיעו למצב של מיתה. חסרון תפילה עלולה להיחשב כחטא ממש, וכפי שכותב התלמוד (נדרים מ' ע"א), שמי שאינו מבקר חולים הרי הוא כאילו שופך דמים, מפני שכשהוא מבקר את החולה, הרגשות פורצים והוא יכול להתפלל מעומק הלב, וכשאינו מבקר, הוא פחות מתפלל וכך רפואת החולה לא ממהרת לבוא (פירוש הרא"ש).   

כדאי לשים לב לפרטים הקטנים.