אור נרות החנוכיה וסודותיה

וזוהי לשון הרמב''ם (פרק ג' הלכות חנוכה): ''בבית שני כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, פשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי...

 

ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש רק פך אחד (להדליק את המנורה). ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.'' ומפני זה תקנו להדליק נרות חנוכה שמונה ימים, לפרסם את הנס שאירע בפך השמן.

 

מבואר בתלמוד שפך זה היה חתום בחותמו של כהן גדול (עדות על טהרתו) ולא כשאר השמנים שניפתח חותמם וטומאו. באותה תקופה, היונים היו האנטיתזה של היהדות. התרבויות עמדו זו נגד זו - תרבות יון שיצגה את הגוף, החומר, ההנאה הרגעית, אל מול תרבות ישראל שהיא הרוח, קידוש החומר והנאה נצחית.

 

היונים ניסו להעביר את היהודים על דתם, בין בכפיה בין ברצון, גזרו גזרות על כל היקר והקדוש לנו ויצרו מצב שלא ניתן לשמור תורה ומצוות. ומנגד - כל המקבל את תרבותם קיבלוהו בזרועות פתוחות. יהודים רבים מתו על אמונתם באלוקי ישראל כאשר סרבו להשתחוות לאלילים ולקבל את התרבות הזרה, וגם אותם היהודים שהפסיקו לקיים תורה ומצוות, מעולם לא פסקה אש האמונה מליבם.

 

גם אם פשעו וחטאו ואיבדו צלם יהודי, הניצוץ היהודי הטמון בתוכם לעולם לא כבה, רק היה מכוסה אצלם בכיסויים רבים ובבוא העת פרץ החוצה בכל הכוחות, עד שהיונים עצמם נדהמו. הזהו היהודי שחי חיי הפקרות ועתה מוסר נפשו?! מובא במדרש (בראשית רבה פרשה סה ס''ב) שכאשר רצו האומות להיכנס להר הבית, פחדו מפני אימת המקום ואמרו, יכנס אחד מרשעי ישראל תחילה, ועל מנת שיסכים להיכנס אמרו לו, מה שתוציא מבית קודשי קודשים יהיה שלך.

 

נכנס יוסף משיתא והוציא מנורה של זהב. אמרו לו- אין זה יאה שאדם פשוט יזכה במנורה. נטלו אותה ממנו ואמרו לו שנית, הכנס ומה שתוציא תזכה בו ולא רצה. הבטיחו לו ממון רב ולא הסכים. אמר ''לא די לי שהכעסתי לאלוקי פעם אחת, ולא אכעיסנו פעם שניה''. והיו מענים אותו כדי שיכנס שוב וחותכים את גופו. צעקות הכאב שהשמיע לא היו על צער גופו אלא שמצטער ומתחרט על שהכעיס את הקב''ה ומת בסירובו להיכנס שוב.

 

רואים אנו שאל בית קודשי הקודשים, המקום אליו נכנס הכהן הגדול פעם בשנה ביום כיפור, מקום שאימתו היתה מוטלת גם על שאר העמים, נכנס יוסף משיתא ועוד נטל את המנורה, אך לאחר שהבין את חומרת מעשיו, והמעשה חדר אל עומקי נשמתו, שבר את כל החומות והסיר את כל הכיסויים מעל אותו ניצוץ יהודי שהיה טמון בקירבו. כל העינוים והכאבים שסבל, ולא הסכים לעשות את אותו מעשה.

 

כך קורה כאשר הניצוץ היהודי פורץ. אומרים חכמי המוסר: אותו פך שמן אשר היונים לא הצליחו לטמאות ונשאר טהור וזך רומז לאמונת היהודי הטמונה בקרבו ושום כוח שבעולם לא תסיתהו. בבוא הזמן יסורו כל הכיסויים המכסים את ''פך השמן'', המכסים את הנקודה הפנימית שנמצאת בכל אחד מאיתנו. וכמו שעם שמן זה דלקו הנרות בדרך נס שמונה ימים, כך גם באמצעות האמונה ישמור היהודי על זהותו ובה יואר החושך הגדול בו אנו שוכנים בגלות המרה בימים קשים אלו, כי מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך.

 

חנוכה שמח! רועי סמאי