המדען שקרא תיגר על הוקינג: "היקום הוא תוצר של אלוקים"

סביר להניח שמעולם לא שמעתם פרופסור יעקב בקנשטיין, שהלך לעולמו במפתיע בשבוע שעבר. בעידן השטחי שלנו, מותו של אדם שלא היה אמן, ספורטאי או פוליטיקאי אלא 'בסך הכל' מדען צמרת – ועוד מדען צנוע ובורח מהכבוד – לא מעורר הדים רבים.

בקרב מי שכן שמע את שמעו של בקנשטיין, מותו עורר גם עורר הדים. אפילו הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט הקדישו לו כתבות ארוכות: בקנשטיין היה, אחרי הכל, אחד הפיזיקאים התיאורטיים הגדולים של העידן שלנו. גם מי שלא מתעניין בתיאוריות פיזיות שמע מן הסתם את שמעו של סטיבן הוקינג – וחלק גדול מהפרסום של בקנשטיין בחוגי המדע נובע מהעימות שלו עם הוקינגלגבי ההבנה הנכונה של 'החורים השחורים' (גרמים שמיימיים שמהירות המילוט שלהם גדולה ממהירות האור). המנצח בעימות היה, חד משמעית, בקנשטיין, בספרו המפורסם,  'קיצור תולדות הזמן',  חזר בו הוקינג מהתפיסות השגויות המוקדמות שלו וכתב על בקנשטיין 'מסתבר בסופו של דבר שהוא למעשה צדק'.

אל אף התרומה שלו להבנת החורים השחורים והיותו מעורב בתגליות גדולות הקשורות בשמותיהם של מדענים ידועים אחרים, הוושינגטון פוסט כתב עליו בצדק: "ד"ר בקנשטיין זכה להערכה רבה בקרב עמיתיו אבל הישגיו הרבים מעולם לא הביאו אותו לפרסום ציבורי".

פרופסור יעקב בקנשטיין

לבקנשטיין לא הייתה בעיה עם זה. כבוד הביך אותו. כפי שכתב בבלוג שלו עופר מתוקי, דוקטורנט לפיזיקה באוניברסיטה העברית שלמד אצל בקנשטיין: "הוא היה אחד מהאנשים הענווים והצנועים שהכרתי, ומה שדחף אותו היה בעיקר הרצון לחקור ולגלות יותר על העולם, ולהנחיל את הידע הזה הלאה. ב2005 זכיתי להיות סטודנט בקורס של תורת הרצף שהעביר. היה ברור שבעוד שהוראה אינה דבר שהוא בהכרח נהנה ממנו במיוחד, היא דבר שהוא רואה בו חשיבות עליונה. הוא דאג לכתוב מראש את כל ההרצאות שלו בקורס ולהעמיד את הסיכומים לרשות הסטודנטים, והשקיע הרבה מחשבה בתרגילים ובמבחנים שכתב. באותה שנה הוא זכה בפרס ישראל באמצע הסמסטר. ביום שלאחר הזכייה הוא נכנס לכיתה כרגיל, וכל הכיתה נעמדה והחלה למחוא כפיים לכבודו. הוא, בצניעותו האופיינית, רק עמד שם נבוך. ברגע שדעכו מחיאות הכפיים הוא הסתובב והחל ללמד."

מלבד פרס ישראל, בקנשטיין זכה גם בפרס רוטשילד ובפרס וולף – הפרס המדעי השני בחשיבותו בעולם אחרי פרס נובל, שבדרך כלל מהווה קדימון לזכייה בנובל עצמו.

לא רק בענייני חורים –שחורים מצא עצמו בקנשטיין מתנגד לדעותיו של סטיבן הוקינג. בניגוד להוקינג, שהצהיר על עצמו בעשור האחרון כאתאיסט, בקנשטיין היה יהודי דתי, חובש כיפה, שביטא את עמדותיו במילים: "אני מסתכל על העולם כתוצר של העבודה של הקדוש ברוך הוא. הוא קבע חוקים מאוד מסוימים ואנחנו נהנים מאוד לגלות אותם בעבודה מדעית - לראות איך הכל משתלב ביחד".

ב-2006, כשסטיבן הוקינגהצהיר כי אין בידע שלנו על בריאת העולם בכדי להוכיח את קיומו של אלוקים ( "המפץ הגדול לא נזקק דווקא למעורבות של ישות אלוהית"), הג'רוזלם פוסט פנה לפרופסור בקנשטיין כדי לקבל הפרכה. בקנשטיין, במתינותו המפורסמת, הגיב כי: "ההצהרות החדשות שלו הן קצת פשטניות מידי. אנחנו לומדים דברים מהיקום על ידי צפייה וביצוע ניסויים, אבל אנחנו מוגבלים ביכולותינו ויכולים לטעות בהבנת חוקים פיזיקאליים. הוא הגיע למסקנה גרנדיוזית שאפילו מדענים רבים שאינם מאמינים באלוקים חושבים שהיא מוגזמת".

בקנשטיין הוסיף אז כי: "יותר אנשים בעולם יסכימו עם הקריאה של הוקינג ליישב את הירח או כל פלנטה אחרת מאשר עם הקביעה שלו שלא היה צורך במעורבות אלוקית בבריאת היקום...אני לא מאמין שאם נצליח לשחזר במעבדה את התנאים הספציפיים שמאמינים שקרו בזמן המפץ הגדול, יהיה אפשר לבנות יקום חדש...המדענים במאיץ החלקיקים בשוויץ מנסים להבין אספקטים מסוימים של המפץ הגדול, אבל אפילו שם אי אפשר ליצור את כל התנאים ולשחזר אותם במדויק".

בקנשטיין היה אב טיפוס של מדען דתי שמכיר היטב את סדר העדיפויות שלו. אולי הסיפור המאפיין אותו ביותר הוא חוסר היכולת של מברכים להשיג אותו בטלפון אחרי הזכייה בפרס וולף היוקרתי לפני שלוש שנים: ידידיו ומוקיריו התקשרו לביתו שוב ושוב, אך לא קיבלו מענה. בקנשטיין הלך לכותל המערבי – להודות לקב"ה על הזכייה.

יהי זכרו ברוך.