מיומנה של בעלת תשובה

 

זה שוב לילה עכשיו, נורא מאוחר. הכל בי עייף כל כך, אבל המחשבות לא מתעייפות.

זיכרון כואב שכבר קצת מתחיל להימרח ולהתעמעם לי בראש מהעוצמה שבה הוא הרגיש וצרם, מתחיל להיפרד ממני. להיפרם מעליי.

בשבועות האחרונים זכיתי להיות ב"ה בתקופה של אורות גדולים.

רבי נחמן קורא לזה "מוחין דגדלות", כשאדם נעשה גדול יותר, גבוה יותר, מגביה עוף. פתאום זוכה להתקרב, להבין, להרגיש. זוכה להתבונן. זוכה שמראים לו.

ובאמת, בפעם הזו, אחרי כמעט שלוש שנים בתשובה, חשבתי שצמחתי. שאני וה' כבר מדברים ממקום עמוק יותר בתוכי, מתוך הבטן ממש, מתוך הנשמה. שהאמונה שלי כבר חזקה הרבה יותר.

כבר לא ילדה קטנה שזקוקה להרבה ידיים אוחזות, כבר קצת למדתי ללכת. טיפה יכולה לשחרר את האחיזה. כבר לא מסתכלת אחורה לקבל אישורים.

 

ופתאום זה בא...

 

המתנה טיפה מורטת עצבים בתור אל הרופאה... גוף עייף פוגש בספסל מתכת קר. אנשים חסרי מנוחה, סוף יום, ממהרים ואפילו לא יודעים לאן. יוצאים מתוך החדר ונבלעים בתוך השאון.

התיישבתי לי בנחת, חצי חיוך. תודה לה' שהוא שוב מזכה אותי לעבוד על מידת הסבלנות. מחכה.

 

מתוך ההתבוננות על כולם, שוב זוכה להודות על כך שמתוך שאני רואה אחרים - אני לומדת להתבונן אל תוך תוכי. שאין דבר שה' יראה לי סתם. כל דבר הוא שיעור. ואז הד"ר שקוראת בשמי מעירה אותי מהרהורי ליבי. גם היא כבר רוצה ללכת הביתה. רואים.

טוב, זה סופשבוע - הזמן שבו כל העייפות משתלטת...

 

ואז התחלנו לדבר על תוצאות של בדיקות דם תמימות שערכתי. חשבתי שהיא תפטור אותי בהינף יד קל, כמו שאני רגילה, ותגיד משהו כמו "קצת חסר לך ברזל, תאכלי הרבה אגוזים". אבל בארשת טיפה רצינית מדי בשביל זה היא פותחת ואומרת: "גיליתי שיש לך איזו בלוטה קטנה מתחת לצוואר".

לרגע זה היה נשמע כמו סרט רע, ושנייה אחר כך הדברים התבהרו... אבל נהיו הערפל הכי סמיך שלי.

לא, ב"ה ובחסדי שמיים גמורים אני לא חולה באיזו מחלה קשה, אבל גילו משהו אחר שמתוך החיפזון וההסבר הקצרצר של הרופאה הבנתי שכנראה שאצטרך להתרגל לבלוע כדורים בכל יום מימי חיי.

 

כל יום. כל בוקר. להתרגל לפתוח את הבוקר עם "מודה אני", ואז כדור לבן וכוס מים.

ופתאום הכל נפל. שבועיים של אמונה ואור.

אבא, אתה שומע? זו אני. רעות, הבת שלך.

הולכת בתוך ההמון, אבל בוכה מבפנים. לא רוצה שיראו.

 

אתה, שבראת אותי, גזרת עליי עכשיו גזירה. מאמינים נשגבים לאין שיעור ממני הקטנה אומרים ש"אין רע יורד מלמעלה", וגם ש"הכל לטובה". אבל איפה אני, רעות הקטנה, שעד לפני רגע כבר חשבה שיכולה לעשות צעד אחד לבדה, יכולה לעזוב את היד שלך ברגע כזה? ואיפה כל האורות? למה אני לבד על הבמה ומרגישה פתאום שאין לי אותך?

איפה כל הזרקורים? איפה מחיאות הכפיים וההרגשה שלך בתור הקהל הטוב ביותר בעולם - צופה בי, מחכה לי, מאמין בי?

 

ושוב שקט. חזרה למציאות.

נכנסת הביתה, מכריחה את עצמי לחייך. זוכרת שכתוב שהורים הם כמו ספר תורה, וזה הכבוד שיש לנהוג בהם. לא רוצה לרגע שירגישו בעצבות שלי, שיצטערו בגללי חס ושלום, או שידאגו לי.

ואז הולכת לחדר שלי. לפינה שלי בעולם. לשיחת אוהבים, רק אני וה'.

בוכה את מר ליבי על דברים שהשתנו בן רגע, ורק עם ה' אני רוצה לעכל אותם.

 

מתחננת שזה שברא אותי, ושמאמינה ויודעת בכל ליבי שעושה הכל כדי לעזור לי לתקן את עצמי, יתקן גם את הבעיה הרפואית הזאת, שאם לא יהיה איזה נס תלווה אותי הלאה. עד סוף חיי.

וכמובן השאלה הנצחית, זאת שכולנו שואלים מתישהו, איפשהו בחיים: "למה? למה זה קורה לי? למה דווקא אני? למה אני מכל האנשים בעולם?".

 

וזה ייקח עוד קצת זמן, ושוב לא לגמרי יתנחם בי עד שלא אפנים את זה באמת, את מה שזכיתי להבין באותו הערב...

אבל זה התחיל מזה שבאקראי שמעתי על ילד קטן שנאבק במחלה גדולה, לא עלינו. ואז הכאב שלי לגביי קיבל קצת פרופורציה.

 

אבל אז, באיזשהו רגע, הרמתי עיניים מבולבלות עוד יותר, בלב קרוע על כל הצער של עם ישראל, בחוסר הבנה איפה משרת אותנו פה הכאב העצום הזה, הקשיים, הייסורים הבלתי נתפסים שעוברות לכאורה נשמות טהורות ותמימות שלא טעמו טעם חטא מימיהם...

 

והפעם, כשהרמתי את עיני ניבטה אליי דמותי בתור גוזל שרק מחפש את כנפי השכינה הסוככות, ואמרתי לאבא: "ריבונו של עולם, תזכה אותי להבין כמה אני קטנה, ולו כדי לא לחפש תשובות או להתיימר להבין בשאלות כ"כ גדולות. בחכמה האלוקית והאינסופית שלך, שאין יציר כפיים שלך שמסוגל להבין".

וכמו אדם צמא שפגש במעיין זך, מאוחר יותר גם זכיתי לפגוש במילים הקדושות, החכמות והמנחמות לאין שיעור שכתובות בספר שאני בדיוק קוראת עכשיו (וב"ה לא במקרה): "גם כל העונשים, קשים ומרורים שלו, שיצטרך לסבול עד אשר יזדכך, אף עלפי שיהיו קשים וגרועים מכולם - כאין יהיו נחשבים נגד העונג אשר יזכה גם הוא, גם אם לא עשה בזה העולם רק מצווה אחת (רבי אברהם בן נחמן, "כוכבי אור" - מובא ב"הלב והמעיין" מאת ארז משה דורון).

 

ואז הבנתי. אומנם רק בשכל, וכדי שהדברים יבקעו את מבצרי סין של הלב יש עוד עבודה רבה. אבל זכיתי לפחות להבין, לשטוף ולו לרגע את הראש מכל המחשבות של העלמא דשיקרא שלנו, בנחמה אחת של אמת,

ולהתנחם במחשבה גדולה: ב"ה, לכל אחד יש "פיסת חושך" בדור הזה. ככה אנחנו מתקנים, וככה אנחנו מקרבים את הגאולה האמיתית והנצחית שלנו.

 

לא ננסה לייפות את המציאות. כן, לפעמים גם בכאב ובייסורים. יש להם חלק חשוב ונכבד בתוך כל זה. אבל מובטח, מובטח לו לאדם שהיה שווה לו לעבור את כל העולם הזה בצרות, בייסורים, בעונשים קשים, כדי להגיע לעולם העליון אחרי 120. וגם אם באמתחתו מונחים שקים עמוסים לעייפה של עבירות כבדות משקל, למול מצווה אחת קטנה שעשה בימי חייו - היה לו שווה.

 

אין לנו דרך להבין את זה, שזה שווה הכל אצל ה' יתברך.

לא סתם אתה מוליך אותנו את כל המדבר הזה... בסוף הרי מחכה לכל אחד מאיתנו נחלה.

אמנם מתפללת בכל ליבי בכל יום שלא יעמידני בידי ניסיון ולא בידי ביזיון, אבל האין זה שווה?

 

אבא, תודה לך על כל המכשולים שאתה מעמיד בדרכי (לפעמים המילה הזאת, 'מכשולים', מרגישה קצת קטנה מדי. לעיתים אלה הרים, לעיתים חומות כבדות). אבל ממה הייתי צומחת אם לא מתוך כל זה? ממה הייתי מרימה את עיניי הגשמיות כדי לחפש אותך? ממה הייתה עכשיו זועקת מתוכי ההכרה הזאת בעצמות, שאין עוד מלבדך?

 

כותבת את המשפט הזה בשיר חדש שמתנגן חרישית מתוך הלב, אבל מתערבב כמעט מיד, מתוך קטנותי,

באנחת כאב אמיתית (ואולי בלתי נמנעת, עד שאגדל עוד קצת).

ורוצה, כל כך רוצה, נכספת, שתגיע ותישמע עד מתחת כסא כבודך...

אבא, תגאל אותנו כבר!!!

 

שנזכה לנחמת אמת במהרה בקרוב, כולנו. ועד אז, שנזכה כל אחד ואחד לנחמה הפרטית והקטנה שלו, כל אחד ב"פיסת החושך" שהוא זכה לה, שאותה רק אתה יודע להאיר באור יקרות אמיתי, בצורה שרק אתה יודע לנחם. הלא רק עלייך נאמר: "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים" ו"הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם..."

אמן כן יהי רצון.

 

קשורה אליך בעבותות של אהבה,

רעות הקטנה. הבת שלך.