הבית המוזנח

לפני כמה שנים התארחנו בבית מסוים. כשנכנסנו לבית הזה הופתעתי מאוד. הבית היה קטן מאד ושררה בו דלות נוראה. היה כסא אחד בלבד בכל הבית והוא חצי שבור. מקרר קטן וישן. הריהוט היה מועט ודל, לא היו מיטות בחדרים אלא רק מזרונים פזורים על הרצפה. נוסף לכך הבית עצמו היה מוזנח מאד: הטיח התקלף מהקירות, לא היו וילונות, לא תמונות יפות על הקירות. הסתובבתי בחדרים ונדהמתי. וככל שהסתובבתי יותר, כך גברה התדהמה שלי: איך אנשים יכולים לחיות במצב כזה? איך הם יכולים לסבול את הדירה המוזנחת הזו? למה הם לא משקיעים בטיפוח הבית שלהם?

ואז גילו לי את האמת.

האנשים הללו גרים פה זמנית. למעלה, בקומה העליונה, נמצא הבית האמיתי שלהם. הם בונים, משפצים ומשכללים שם את ביתם האמיתי. והבית הזה, המוזנח, הוא בית זמני לימים אחדים עד שיסתיים שם השיפוץ.

ואז הבנתי איך הם מסוגלים לסבול את הדלות, את הקשיים, את הבעיות. בגלל שהם יודעים שזהו מצב זמני. בגלל שהם יודעים שזה לא ביתם האמיתי. בגלל שהם יודעים שהבית האמיתי שלהם נבנה למעלה!

עליתי למעלה וראיתי את הבית האמיתי שלהם. הבית הזה היה נראה כמו ארמון. פאר, יוקרה, רצפת שיש מבהיקה, עמודים מפוארים, תאורה יוקרתית, והכל מעוצב עד לפרט האחרון בטוב טעם.

ואז חשבתי לעצמי: איזה משל נפלא לעולם הזה ולעולם הבא. האנשים שגרים בבית הדל סובלים את הקשיים בו בגלל שהם יודעים שזה מצב זמני. הם יודעים שהבית האמיתי שלהם נבנה למעלה!

יש סיפור על אדם שכל חייו עבד כבנאי. אחרי שנים רבות הוא רצה כבר להפסיק לעבוד. הוא הודיע על כך למנהל העבודה שלו, והמנהל מאד הצטער שהוא כבר רוצה לעזוב. מנהל העבודה ביקש ממנו דבר אחד אחרון לפני שהוא יעזוב: "אנא ממך, תבנה עוד בית אחד אחרון". והבנאי לא רצה, אך לבסוף התרצה. הוא התחיל לבנות את הבית. בדרך כלל, הוא היה משקיע היטב ביסודות, אבל הפעם הוא רק רצה כבר לסיים אז הוא לא ממש דאג אם הם יהיו חזקים או לא. "ממילא בקרוב אני עוזב, מה זה חשוב מה אני אעשה" חשב לעצמו. לאורך כל הבניה הוא השתמש בחומרים לא חזקים, "מה זה כבר חשוב", חשב. הבניה הייתה לא איכותית אבל הוא רק רצה לסיים את הבית. לא היה אכפת לו מהתוצאה הסופית. "אעבור את זה איכשהו" חשב לעצמו. כך המשיך לבנות בלי להתאמץ, בלי להשתדל, בלי לחשוב על התוצאה הסופית. כשסיים לבסוף את בניית הבית, הוא ניגש למנהל העבודה שלו.

"האם בנית את הבית כפי שביקשתי ממך?" שאל המנהל.

"בוודאי" השיב הבנאי.

"האם השתמשת בחומרי הגלם הטובים ביותר?"."כמובן".

"האם דאגת ליסודות הבית? לאיטום?".

"כמובן, דאגתי להכל. הבית מוכן לחלוטין", השיב הבנאי.

"אם כן, עכשיו אני יכול לגלות לך. הבית שבנית הוא המתנה שלי עבורך, עבור כל השנים שהתאמצת כל כך קשה ועבדת כל כך יפה. אתה ראוי לכך", אמר לו המעסיק והגיש לבנאי המופתע את המפתחות.

בפרקי אבות כתוב: "רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור, בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין" (אבות ד, ט"ו). העולם הזה הוא לא המקום הקבוע של הבן אדם. הוא מקום זמני וחולף. דוד המלך כתב בספר תהילים: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, כי גז חיש ונעופה" (תהילים צ', י') זאת אומרת גם אם בן אדם זוכה לחיות הרבה מאד שנים, עדיין בקנה מידה יחסי מדובר בזמן קצר ביותר. אבל הזמן הזה הוא הזמן שניתן לו כדי שיוכל לבנות את עולמו הפנימי, לתקן ולצבור מצוות ומעשים טובים לצד לימוד תורה לשמה. זה הזמן שניתן לו כדי שיוכל לקחת איתו את האוצרות הנצחיים שילוו אותו לעד, זה הזמן שניתן לו כדי לצבור את האוצר הרוחני.

האוצר הרוחני זה הרכוש האמיתי, זה הרכוש הגדול, כמו שנאמר: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".