סוגים נוספים של אלחוש שידרתי

סוג מיוחד של זריקת אפידורל נקרא אפידורל בהליכה [walking epidural]. הכוונה שהאשה מקבלת את זריקת האפידורל, ממשיכה לנוע וללכת בכוחות עצמה עד להתקדמות הלידה, בצורה זו אין ירידה בלחץ הדם, ויש השפעה סלקטיבית רק על כאב, ללא שיתוק מוטורי או סנסורי. קיימת השפעה סלקטיבית על סיבי העצב הדקים (סיבי C) שעוביים בין    0.1-2.5 מיקרונים, והם אחראים בלעדית להעברת כאב (בעוד שהסיבים העבים יותר הם מוטוריים).

התנאים לביצוע אילחוש אפידורלי מסוג זה הם:

אשה בריאה; עובר יחיד; מצג ראש; ירידת מים נקיים, עם ראש מבוסס; מוניטור ראקטיבי. כמו-כן אסור לאשה לקבל פתידין פחות משלוש שעות לפני זריקת האפידורל.

יתרונות הרדמה זו רבים:

האשה יכולה לנוע בכוחות עצמה ולהיות עצמאית עוד זמן רב; אין ירידות לחץ דם פתאומיות; אין טשטוש מוטורי או טשטוש תחושתי עמוק, וזה מקל מאוד על שיתוף הפעולה עם היולדת בזמן הלידה; הלידה יכולה להתבצע בתנוחה הנוחה לאשה; אין צורך בקטטר לריקון שתן; היולדת חשה יותר שליטה במצבה, והרבה יותר שביעת-רצון; יתכן שההליכה של היולדת מקצרת את השלב הראשון של הלידה.

בעבודה מדגמית ראשונית שבדקה חמישים נשים שילדו בבית החולים משגב לדך בירושלים וקיבלו אילחוש בשיטה זו, נמצאו התוצאות הבאות:

שביעות רצון רבה מאוד של הרוב המוחלט של הנשים.

לכולן לא היו הגבלות תנועה עד הלידה עצמה.

אחוז ההתערבויות המכשירניות בזמן הלידה ואחוז הניתוחים הקיסריים היו נמוכים מאוד (2 לחמישים!).

בסוג אחר של אילחוש שידרתי נקרא caudal anaesthesia. אילחוש זה מבוצע במיקום נמוך יותר בעמוד השידרה, בחוליות התחתונות של חוט השידרה. היתרון העיקרי הוא האפשרות להשתמש באילחוש זה ממש סמוך ללידה, עקב ההשפעה המהירה והיעילה של אילחוש זה על איזור מיפתח הנרתיק. חסרונותיו כוללים את החשש לפגיעה בעובר עקב המיקום הנמוך של החדרת החומר, ובנוסף יכולה להיגרם הפרעה למהלך הלידה, מפני שבעקבות שיתוק שרירי האגן יקשה על העובר לסובב את ראשו במשך הלידה. כמו-כן יש צורך להחדיר כמות חומר הרדמה גבוהה יותר מאשר באילחוש האפידורלי. מסיבות אלו השיטה דורשת מיומנות רבה יותר של המאלחש.

שיטה אחרת נקראת Saddle Block Anaesthesia. זוהי שיטת אילחוש המתאימה ללידה קרובה מאוד. האילחוש נעשה סמוך לסוף השלב הראשון של הלידה, בין החוליות s2-s4 שבחוט השידרה. האשה נשארת במצב ישיבה, וחומר ההרדמה יורד מטה עם פחות מעורבות סימפטטית ופחות ירידת לחץ דם פתאומית.

האלטרנטיבות לאילחוש האפידורלי וחסרונותיהן

חייבים לזכור מה הן האלטרנטיבות לאילחוש האפידורלי:

הרדמה כללית דרושה רק במצב של ניתוח חירום; אולם לפעמים משתמשים בחומרים המשמשים להרדמה כללית לצורך הרפיית הרחם, כאשר יש צורך לבצע פעולות תוך-רחמיות כגון משיכת עכוז, היפוך פנימי של עובר, הוצאה ידנית של שלייה, החזרת הרחם למצבו התקין במצב של היפוך רחם, וכד. דוגמא לתכשיר מתאים להרפיית הרחם היא מתן ניטרוגליצרין nitroglycerin  לתוך הווריד. הרפיית הרחם בשיטה זו חוסכת לעיתים את הצורך בניתוח בהרדמה כללית.

ישנן שתי שיטות לחסימות עצביות מקומיות: האחת נקראת pudendal nerve block , סוג של הרדמה הניתנת בדרך כלל יחד עם מתן מאלחש מקומי בזריקה, על מנת לגרם להרדמה באיזור הפרינאום (איזור מיפתח הנרתיק) כשסוגים שונים של אילחוש לא מספיקים. חומר ההרדמה מוחדר לעצמות האגן בזריקה דרך הנרתיק. סוג אחר נקרא paracervical block , שמשתמשים בו רק כששיטות אחרות לא ישימות. השיטה מועילה בעיקר לשלב הראשון של הלידה, והיא גם גורמת לאחוז מאוד גבוה של האטת הדופק אצל העובר (עד 33% מהמקרים). הזריקה מוחדרת לריקמה התת-רירית של הנרתיק בשני צידי צוואר הרחם. עצם קירבת מיקום הזריקה לעורק הרחם עלולה לגרום להעברת כמות גדולה של החומר לעובר.

הזרקת פתידין (pethidine, זריקת טשטוש) לווריד מאוד מקובלת בחדרי הלידה. התרופה היא מקבוצת האופייטים (epoids). ההוריה המקובלת למתן פתידין היא בשלבים המוקדמים של הלידה, או במצבים בהם אין אפשרות לתת ליולדת אילחוש מקומי. שיטת אילחוש זו נחשבת לבלתי-יעילה במיוחד – היא גורמת לעירפול היולדת, אך לא מדכאת כאב באופן משמעותי; בעקבות כך האשה ממשיכה לסבול במידה רבה, ולכך יש השפעה על אספקת הדם לעובר, מה שעלול לגרום לו לירידות בדופק. יש להוסיף על כך את מתח השרירים הגבוה של האשה הסובלת, העלול להפריע להתקדמות הלידה. לעיתים קרובות נגרם לעובר דיכוי של מערכת העצבים המרכזית, וזה עלול להתבטא בדיכוי נשימתי או חמצת נשימתית כאשר הזריקה ניתנת סמוך ללידה, מה שמחייב נתינת תרופות נוגדות ליילוד החדש. לפעמים נגרמים שינויים בדופק העוברי, שמפריעים למעקב בעזרת מכשירי הניטור אחר מצב העובר בזמן הלידה. דרגת ההשפעה ומשמעותה תלויים בתרופה הספציפית שניתנה ליולדת ובמינונה, בזמן שעבר בין נתינת חומרי האילחוש לבין הלידה וכן בבשלות העובר – פגים רגישים לחומרים אלו הרבה יותר מתינוקות בשלים.

פתידין ניתן במינונים של mg10-25 עד למינון מקסימלי של mg100. מקרים של דיכוי אימהי ועוברי נצפים תוך 20-25 דקות ממתן החומר לתוך הווריד, ושעה עד שלוש שעות לאחר מתן החומר לתוך השריר. לכן רגילים לתת את החומר מוקדם יותר מתחילת הלידה בפועל. בדרך כלל מוסיפים לפתידין חומר נוסף דרך השריר (promethazine, פנרגן) במינונים של 20-25 מ"ג על-מנת לסייע ליולדת במניעת חרדה, ולהוריד את צריכת הפתידין. אין הגברה של דיכוי היילוד, ומצטמצמות תופעות כגון בחילה.

תכשיר נוסף נקרא קטמין, והוא ניתן במינון קטן לתוך הווריד. האליחוש מושג תוך מספר דקות, ויש סכנה לדיכוי נשימתי של התינוק רק במינונים גבוהים של התרופה (מעל mg1). האילחוש הזה טוב רק כתוספת לאילחוש המקומי, ודווקא כשהוא ניתן סמוך מאוד ללידה.