זרקור צבעוני: גלגולו העדכני של עיתון ילדים מיתולוגי

השכנה האהובה עלי בילדותי הייתה מבוגרת ממני בערך בארבעים שנה. היא הייתה אישה מאירת פנים וחברותית, אבל לחיבתי אליה לא היה שום קשר לאופייה: חיבבתי אותה בשל העובדה שמשפחתה הייתה מנויה על כל עיתון חרדי אפשרי. אחת למספר שבועות הייתי מגיעה אל ביתה, עורמת גיליונות למגדל ענק ונושאת אותם הביתה, שם עטו עליהם כל אחי בשמחה ואימי זכתה לכמה שעות של דממה מוחלטת. ההתלהבות בבית – ועומק הדממה שלאחריה – היו גדולים במיוחד כאשר הגיליונות שהבאתי היו של שבועון הילדים 'זרקור'.

בישראל פזורים מבוגרים רבים, בשנות העשרים, השלושים, ואפילו החמישים לחייהם, שהשם 'זרקור' מעלה על שפתיהם חיוך נוסטלגי של עונג צרוף. יום רביעי היה היום האהוב ביותר בשבוע במשפחות רבות: היום שבו 'זרקור' הגיע בדואר. באותם ימים פשוטים יותר, 'זרקור' היה העיתון של כולם: מילדי השכונות החרדיות האדוקות ביותר ועד ילדי יישובים דתיים. הוא היה א-פוליטי לחלוטין, ואינטליגנטי להפתיע. היו בו לא רק סיפורים וסיפורים בהמשכים אלא גם טורי הלכה, מדורים של היסטוריה וידע כללי, ושפע של חידות מאתגרות.

"זרקור נוסד בשנת תשכ"ט", מספרת העורכת הנוכחית שלו, לאה פריד. "עד אז לא היה עיתון ילדים דתי שהצליח להתמיד בקיומו. היוזמה להקים את זרקור הייתה של 'חבר הפעילים' שחשב שעיתון ילדים הוא דרך נהדרת לקרב ילדים לחיי תורה ומצוות". היא מספרת כי הרב משה בן-ישר, העורך הראשי במשך עשורים, בחן מגוון של עיתוני ילדים אמריקאים כדי לקבוע את הפורמט של העיתון.

"הייתי אז בכיתה ו' ויום אחד נכנסו שני פעילים לכיתה שלי וסיפרו לנו שקם עיתון ילדים תורני. אני זוכרת את תחושת הגאווה: סוף סוף גם לנו, הילדים הדתיים, יש עיתון ילדים משלנו! זה בהחלט נתן לנו גאוות יחידה.

"בהתחלה היינו קונים את העיתון כל שבוע, אבל מהר מאד רכשנו מנוי. מאוחר יותר, אחותי הצעירה – הסופרת שרה קיסנר – הפכה לכתבת נוער בעיתון וזכתה בביקור במערכת. ליוויתי אותה בביקור והוא זכור לי כחוויה מרגשת מאד".

פריד, כיום סופרת מוכרת ומצליחה בציבור החרדי, נותנת לא מעט קרדיט לזרקור בהתפתחות הקריירה הספרותית שלה. "קצת אחרי שהתחתנתי שמעתי ש'זרקור' מחפש סופרות. היום השוק מוצף בכותבות טובות, אבל אז ממש חיפשו בנרות...החלטתי לנסות לכתוב סיפורים מהסוג שאהבתי בילדותי – אבל עם  גיבורים וגיבורות המשקפים את סביבת החיים שלנו  כקוראים שומרי תורה ומצוות.. הסיפור הראשון שלי שפורסם בעיתון נקרא 'מכתבים למיכל', על ילדה שפגשה ילדה אחרת בקייטנה והתחילה להתכתב איתה. ההתכתבות מספרת בעצם על קורות שנה אחת בחיים, על פתח גיל ההתבגרות.. הסיפור שאב מהעובדה שהשנה הזאת עבורי כילדה היתה שנה משמעותית, ומלאה  בחוויות פנימיות. אחר כך התחלתי לכתוב גם 'סיפורי חבורות'. שמאד אהבתי כילדה. בניגוד לסיפורים שקראתי  בילדותי, החבורות לא היו מעורבות אלא כללו בנות בלבד".

מלאכת הכתיבה, כמובן, הייתה אז שונה בהרבה מהיום. "כתבנו בכתב יד טיוטה אחר טיוטה, ואת הגרסה הסופית העתקנו לדפים נקיים ושלחנו בדואר או על ידי שליחים. העורכת שעבדה מולנו הייתה שושנה הוכוולד, שיצרה קשר אישי חם עם כל סופרת. אני זוכרת שביקשתי ממנה שתשלח לי בדואר בחזרה את כתב היד שלי עם כל ההגהות וההערות שלה, כדי שאלמד מהן, והיא אכן עשתה זאת". פריד מספרת שכאשר התחולל המעבר העולמי לכתיבה במחשב היא חששה למשך זמן מה שתפסיק לכתוב סיפורים: "האמנתי כי היד היא זו שכותבת ובה בעצם מתרקמים הרעיונות....אבל התרגלתי יפה למחשב. היום, כמו כולנו, אני בקושי יודעת לכתוב בכתב יד".

פריד היא רק אחת מסופרות חרדיות מוכרות שהתחילו את דרכן ב'זרקור'. שמות מוכרים אחרים הם שרה קיסנר, חווה רוזנברג, דבורה צוף, שמואל ארגמן, ועוד. הסיפורים בהמשכים, ולעיתים גם הסיפורים הקצרים, שפורסמו בזרקור, לא סיימו את חייהם על דפי העיתון: במקרים רבים הם יצאו לאור על ידי המערכת והגדילו את היצע הספרים לציבור הדתי בארץ.

אחרי שנים רבות של הצלחה גדולה, 'זרקור' חווה קשיים בעשור האחרון. מעיתון ילדים דתי בודד, הוא נאלץ להתמודד עם תחרות מצד שלל מוספי הילדים שהופקו בצד העיתונים החרדים החדשים. הכרומו הצבעוני של אותם עיתונים איים לדחוק הצידה את 'זרקור' הוותיק.

"העיתון עמד בפני סגירה סופית לפני כשנתיים", מספרת פריד. "למרבה המזל, הגיעו בעלים חדשים שהחליטו שחבל על המותג הזה – יש לו, אחרי הכל, תשתית טובה מאד. אז קיבלתי את הפנייה לערוך את העיתון ולמצוא דרך לשלב בין הישן והחדש".

אחד הצעדים הראשונים שעשתה פריד בעזרת ההנהלה  החדשה, הוא להפוך את העיתון לצבעוני ולהעניק לו מראה וויזואלי עדכני. "למבוגרים היה קשה עם הצעד הזה – יש להם הרבה נוסטלגיה למראה הישן, הרגוע של העיתון", היא מסכימה כשאני מחווה את דעתי בעד מראהו הקודם של העיתון. "אבל זה עיתון ילדים, וילדים אהבו מאד את המראה החדש. אין מה לעשות: עם מספר הקוראים הקודם, שהעדיף את זרקור במראה השמרני, העיתון לא יכול היה להמשיך להתקיים".

למרות המראה המחודש, דפדוף בדפים (היפהפיים, לכשעצמם) מפגיש אותי עם שמות מוכרים משנות ילדותי: כאן סיפור מאת 'חני רוזן' (שמה הספרותי של חוה רוזנברג) ופה מאת 'דבורה צוף', ואפילו 'סבא יהושע' הוותיק, הלא הוא הרב בן ישר, עוד כותב על פרשת השבוע.

"השתדלנו, במידת האפשר, לשלב כותבים מהעבר, אבל גם לתת מקום לכישרונות חדשים", אומרת פריד. "מעבר לזה, שימרנו את עקרונות היסוד של זרקור המיתולוגי: אהבת ישראל, העשרה וידע, והרבה חינניות. התחלנו גם מדור נוער, כי גילינו שהנוער שלנו טרם זכה בעצם עד כה לעיתון משלו. או שהוא קורא עיתונות ילדים, שלא נוגעת בנושאים הייחודיים לו, או שהוא קורא עיתונות מבוגרים שהוא לא תמיד מוכן לה. אנחנו פונים לצרכי הנוער נטו: יש פינות ייעוץ מיוחדות לנוער, כתבות נרחבות על פעילויות של נוער ברחבי הארץ, כתבות שמסבירות נושאים אקטואליים – בגיליון האחרון, למשל, כתבנו על מושג הפליטים ועל גלי ההגירה היום בעולם".

מי הקהל שלכם?

"ממש מכל קצוות הקשת של הציבור שומר התורה והמצוות. הרבה חרדים, אבל גם לא מעט דתיים שלא שייכים במוצהר לציבור החרדי אך מעוניינים בתכנים היהודיים והערכיים ש'זרקור' נותן. העיתון אינו פוליטי ומתמקד רק במכנים המשותפים של כולנו, כך שכולם מוצאים בו בית: אשכנזים וספרדים, ליטאים, חסידים, ואנשי ארץ ישראל. כל מי שרוצה לתת מטען ערכי לילדיו".

פחות משנה חלפה מאז קיבלה לידיה פריד את עריכת העיתון, אבל היא כבר מביעה שביעות רצון מההישגים של 'זרקור' המתחדש. "מספר המינויים גדל באופן מדהים, ואנחנו מקבלים פידבקים לא רגילים. נקווה שכך, בעזרת השם, ימשיך גם הלאה".

רוצים לעשות מנוי לעיתון הילדים 'זרקור'? לחצו כאן.