גן ילדים או אוניברסיטה? המרוץ אחר הישגיות

שלחתם את הילדים שלכם לגן? ברוך ה'. עכשיו אתם רגועים.

רגועים? לא לזמן רב! לפתע מתברר לכם שלשלוח ילדים לגן, זה לא חופש בעבורכם, כי אם עוד סוג של עבדות. אם אתם רוצים שהילד לא יפגר אחר בני גילו – הפשילו שרווליים, כי אם לא תעשו זאת ייתכן שתמצאו אותו נדחק לשוליים עם אותם ילדים, שבגיל ארבע עדיין אינם יודעים לקרוא.

אם פעם היה מסתכם גן הילדים בכך שהילד הלך לגן, שיחק עם חברים במשחקי קופסא ויצירה, ישב עשרים דקות בריכוז לשמוע סיפור על חנהל'ה ושמלת השבת, שיחק באבני הפלא וקינח בפינת הרופא - היום גן הילדים הוא בפירוש מקום לימוד לכל דבר, עם העשרה לקראת בית הספר ועם הקניית האותיות, הקריאה, פעולות החשבון , עם שיעורי יהדות, תורה, נביאים, גאוגרפיה, ידיעת הארץ וידיעת העולם.

צריך לזכור שהחיים משתנים. העולם מתקדם. ילד של היום הוא לא הילד של פעם. נכון שחלק מאתנו יאמר: "חבל", אבל חלק אחר יאמר: "מזל".

אלו שחיו בתקופה ההיא, מסתכלים על החיים של פעם כעל "אידיאל". מי צריך להכניס ילדים ללחץ כשהם יכולים עדיין להתפלש בחול, להתלוצץ בפינת הבובות, לבדוק חבר בפינת הרופא ולערוך ניסיונות טבעיים בהטמנת שעועית בצמר גפן. מצד שני, יאמרו האחרים: מי יכול לאפשר לילדיו להמשיך לבנות מגדל מקוביות כשיש היום פליימוביל יוקרתי? מי יחזור שנים אחור וייתן לילדו למכור בחנות מכולת ולרשום את החוב בפנקס, כשיש מחשב שזוכר הכל?

כן, הזמנים השתנו ומי שישחק בקוביות יישאר מאחור. כיום ישנן דרישות גם מצד ההורים וגם מצד משרד החינוך ללמד הרבה יותר מפעם, להקנות ידע ללא השוואה לפעם, ולהיצמד לאינפורמציה העכשווית הנשפכת עלינו כמטר שוטף מכל עבר.

היום הפלקטים שעל הקירות מיועדים גם להתנסות בקריאה ולא רק לקישוט, האריזות שמתבקשים הילדים להביא לגן כמוצרים נפסדים – משמשים להבנת הכמות שהייתה בהן, לקריאת המילים הרשומות עליהן, להיכרות עם החומר ממנו עשוי אותו מאכל שהיה בפנים, ופחות לשימושה של חנות מכולת בה נמכר חצי לחם בלירה.

פעם ישבו גננות ימים ולילות על הכנת פלקט לגן, על הכנת יצירה שהילדים היו צריכים להשלים בשעה ארוכה ומבורכת. כיום קונים הכול כחומר נזיל, בזיל הזול, ללא הערכה למוצר, ומשלימים אותו באופן קר, ללא הרבה דמיון ויצירתיות.

פעם לא היה מתח בגן. הילדים שיחקו בו במשחקי דמיון שהמציאו בעצמם. כל ילד בחר לעצמו פינה שטובה בעבורו, כל ילד צייר באותם צבעים כמו אלו שצייר בהם חברו, והילדה הגיעה לריכוז עם הבובה מפינת הבובות, כי נקשרה אליה בקשר אימהי בל יינתק. היום הילדות צריכות להוכיח את עצמן, ישנה תחרותיות, ישנה רכישת השגיות, וכאן נכנס גם המקום של ההורה שצריך להשלים עם ילדו הקט את מה שלא קלט. מושגים גבוהים כמו: מוכנות שפתית, מוכנות רגשית, אוריינות, הם חלק מהשפה שכל אמא לילד בגן כבר מבינה. וכל זה כמובן על חשבון המשחק והיצירה הטבעית.

כשעולות ילדות לכתה א', הן כבר קוראות. נכון שאם מדברים על כך עם צוות הפיקוח הוא טוען שאינו מעודד זאת. "ילדות צריכות לדעת את שמות האותיות, והן מקבלות כלים המעודדים קריאה, אבל לא לומדות לקרוא". כך הם יאמרו. בפועל, הילדות נמצאות בתחרות מתמדת של יכולת הקריאה. יש כאלו שהתחרות בעדן, יש שמתחילות לפתח את חרדת הלימודים כבר בשלב הזה.

בעבר, ילדים הגיעו בשמחה רבה לגן, אם רק היה להם טוב מבחינת יחסה של הגננת אליהם ומבחינה חברתית. כיום, ילדים לא רוצים לפעמים ללכת לגן, כי שם עובדים קשה. שם צריך להוכיח שאתה חרוץ. יודע. חכם ועומד במבחנים.

האם  כך צריך להיות? התשובה היא: כן ולא!

ההתקדמות בחיים מביאה בעקבותיה צורך ללמוד יותר, לדעת יותר ובגיל מוקדם יותר. אבל ההתמקדות בלמידה חייבת להיות ב"איך" ולא ב"כמה". באיכות ולא בכמות.

כדי לבדוק אם גן ממצה את הפונקציה הזו והולך בין הטיפות, נשאלת השאלה אם גן הילדים, על אף ההתפתחות, עדיין גן הוא, או שהסב עצמו לשלוחה של האוניברסיטה בכמות המטלות המורעפות על ראשי הילדות, ומבחינת הלחץ שחשות הגננות ומעבירות לילדות.

גננות שישכילו לשלב בין השניים, לשמר את הדמיוניות המקסימה של הילדים, יחד עם הקנייה של ידע בתחומים רבים – יוכלו להרוויח שני דברים במכה אחת.

לימוד האותיות עצמו אין בו פסול אם נעשה באופן חוויתי ומשחקי, אם בנים בתלמודי תורה לומדים לקרוא בגיל שלוש אין סיבה שבנות ובנים הלומדים בגן, לא ישתמשו ביכולת הזאת בגיל הזה של 'גירסא דינקותא'.

איך תוכל גננת להקל על עצמה, להקל על הילד ועל ההורים, ולשמר לגנה דפוס של גן ולא של מוסד אקדמי?

גננת שבודקת את הדופק כל העת, יודעת לשמור על הילדות הטהורה של הילדים בגן, ויחד עם זאת להוסיף עוד פתוח שפה, אוצר מילים, נגיעה בחשבון ואפילו השכלה של היסטוריה גיאוגרפיה ופיסיקה. כל זה תלוי אך ורק ב"איך" מועבר החומר.

רק אם תבין הגננת שהתחרותיות מיותרת לחלוטין, שהריצה אחר ההישגיות חייבת להחליף מקומה לגרימת התעניינות לילד, שהלחץ שהייתה מצויה בו חייב לחלוף מן העולם - רק כך תוכל הגננת להביא את הילד הרך לשנת לימודים טובה באמת.

כל עוד תדע הגננת להקנות  חומר באופן חווייתי, סוחף, מרגש, מלא בדמיון וביצירתיות ובלא ליצור דחייה מצד הילד – המטרה מקדשת את האמצעים.

אם הילד מרגיש לחוץ, הוריו בבית לחוצים מהתקדמותו והישגי טרום כתה א' כבר נושפים בעורפו, טוב תעשה הגננת אם תיקח פסיעה אחורנית, ותיתן לילד לצאת מחומות האוניברסיטה ולשוב לגן הילדים ההיסטורי, אותו גן ילדים, שגם אם לא הייתה בו התקדמות של מטאור, היה בו שפע של אור.