ההשגחה ביקרה אותי במחלקה האונקולוגית: הנס האישי שלי

נס גדול קרה לי, ואני מבקשת לשתף את הקוראים.

באתי ממשפחה מושבניקית מסורתית, שורשית אוהבת ותומכת. חונכנו בבתי ספר ממ"ד, תפילות, שבתות, חגים... אבא עבד בחקלאות ואמא הייתה עקרת בית. ההורים העניקו מרחב התפתחותי אישיותי לכל אחד מהאחים, וחינכו אותנו איש איש לפי דרכו. הם לא הוכשרו לכך, הדבר טמון בהם באופן טבעי. אחד בתחום רפואה, אחד בתחום אלקטרוניקה, האחר בתחום ההייטק. ואני?... אני אהבתי לשיר ולכתוב שירים. הילדות שלנו הייתה תמימה וטהורה. אלו היו ימים טובים, ימים של שמחה, תקווה וציפייה.

ההורים למדו אותנו שצריך לאהוב איש את אחיו. מאז ועד היום נשארנו אחים אוהבים ברוך ה'.

לימים, האחים התחתנו, כך גם אני. במהלך הימים והשנים, פחות שמרתי שבת, שורשיי הדתיים לא עניינו אותי במיוחד. כל שבת חיפשנו (בן זוגי, הילדים ואני) לאן ללכת. קידוש? מאיתנו והלאה... תפילה? מה רוצים ממני בכלל? בכל אופן, כך היה כלפי חוץ...

כלפי פנים היה זה אחרת: כשעליתי למכונית ביום שבת, עטפה אותי מין הרגשה שהגלגלים של המכונית חורכים את הכביש. הרגשתי רע מבפנים. ידעתי שאין זו דרכי. אבל לא נתתי את דעתי על כך.

שבת אחת בחודש אוגוסט, לפני הרבה שנים, כשילדיי היו קטנים מאוד, נסענו לאשדוד, לרחוץ בים.

בעודי מדברת עם בן זוגי, לפתע המציל צועק לעבר שני ילדים שיצאו מהים. לא שמתי לב שמדובר בילדים שלי, בשר מבשרי. הילדים התרחקו ונכנסו למערבולת. המציל קפץ מיד למים והוציא אותם בדקה האחרונה לפני טביעה. חזרנו הביתה, וכל הדרך הרהרתי.

החלטתי זהו, עד כאן, זוהי אות מן השמים. אני לא נוסעת יותר בשבת. וכך היה. בהדרגה התחלתי, למרות הקושי, להתקרב למצוות שמירת השבת, אך לא יותר מכך.

הילדים שיחיו גדלו, החיים נמשכו על מי מנוחות, והכל זרם לכאורה בסדר, עד ש...

בשחר של בוקר אחד באביב של שנת תשס"ח 2009, בעודי נמצאת באזור הדמדומים שבין השינה לערות, כמעט מתוך חלום, אני רואה לנגד עיני איש לבוש בחליפה שחורה, חולצה לבנה, ואת פניו מעטר זקן ארוך, נעמד מולי. האיש – בדיעבד אני מבינה שמדובר בצדיק – אמר לי כי עלי ללכת להיבדק אצל רופא כי יש משהו. לא הבנתי באותו הרגע, אך התחלתי לבדוק האם יש משהו בגופי שאליו הוא התייחס. משלא מצאתי מאומה, המשכתי בשגרת יומי. הדבר שחוויתי, אמרתי לעצמי, הזוי ולא מציאותי.

לאחר יום או יומיים, לפנות בוקר, שוב נעמד מולי אותו הצדיק ושוב הוא אומר, "קומי ותטפלי... יש לך משהו". קפצתי מהמיטה ושוב התחלתי לחפש בגופי עדויות לחלום הזה. ולא הרגשתי מאומה. עזבתי את זה. אמרתי לעצמי שאני בטח הוזה בדמיונות.

והזמן הוא ערב פסח, הכל טרודים בעבודות הבית, בקניות ובכל הדברים הקשורים לחג, כך גם אני. יומיים לפני ליל הסדר, לפנות בוקר, הגיע אלי בפעם השלישית אותו הצדיק, הפעם במלוא גובהו ותפארתו, ומתוך נזיפה הוא דרש ממני מיד ללכת לרופא: "קומי תטפלי, יש לך משהו, צריך מיד ללכת לרופא..." הפעם החלטתי שאדקדק לבדוק את הגוף.

בדקתי את הידיים, הרגליים, הראש, הצוואר ו... הופה... הנה אני נוגעת במעין גוש מוזר בצידה של בלוטת התריס. הגודל של אותו הגוש היה יחסית גדול, לא משהו קטן. התקשרתי לאחותי, שהיא אחות בחדר ניתוח בבית חולים, וביקשתי ממנה שתתאם לי בדיקה אצל מומחה. המומחה בדק את בלוטת התריס והפנה אותי לביופסיה. לאחר המתנה מורטת עצבים הגיעה התשובה. הרגשתי שעולמי חרב עלי. "הגידול שיושב על בלוטת התריס הוא ממאיר", נאמר לי.

הלכתי למומחה בבית החולים, וזה האחרון אמר שצריך לנתח. המשפחה, ובמיוחד בעלי היקר שיחיה, עמדו לצדי, עודדו ותמכו. יום הניתוח הגיע. התחלתי לקרוא תהילים לה', צעקתי לו שיעזור לי, שיזכור את זכות האבות שקיימת במשפחה. בטרם נכנסתי לחדר הניתוח, היה מחזה בלתי נשכח. מספר אחיות עמדו ובירכו אותי והתפללו לשלומי, כאשר אחת מהן קוראת מזמור תהילים בכל רם.

הניתוח עבר בשלום, הורידו חצי מבלוטת התריס ואת חציה השני של הבלוטה שלחו לבדיקת מעבדה.

לאחר כשבוע הגיעה התוצאה ונקראתי אל הרופא. הרופא הסביר לי שמדובר במחלה הנוראה, שהתפשטה לחציה השני של הבלוטה, ובשל כך יש לערוך ניתוח נוסף כדי להוציא גם את החצי השני של הבלוטה. הרגשתי ייאוש, חוסר אונים. לילותיי היו לילות ללא שינה, פחדים וחששות ליוו אותי בכל מקום.

יום הניתוח השני הגיע. אמרו לי לספור עד עשר, אך כשהגעתי לארבע, כבר הייתי בעולם אחר.

הניתוח עבר, ברוך ה', באופן תקין.

לאחר תקופת החלמה מהניתוחים, חזרתי לביקורת אצל הרופא. הרופא הסביר לי שיש צורך לעשות הקרנת יוד בגוף, וכי זה מתבצע בבית החולים, במחלקת אונקולוגיה, בחדר מבודד מפאת עוצמת הקרינה.

הכנתי את עצמי נפשית, קיוויתי וייחלתי, בקשתי והתחננתי לה' שיקל עלי את סבלי. חברותי דאגו לי לעיתונים ולספרים. הן שמו את הכבודה הזו בתוך ארגז ואיחלו לי הצלחה ובריאות.

בחג הסוכות של אותה השנה, נכנסתי להקרנה בבידוד מוחלט, שארך עשרה ימים. הרופא הגיע וביצע את הקרנת היוד. בחדר היה מכשיר טלוויזיה וליד מיטתי היה מונח השלט. אמרתי לעצמי שאצפה בערוץ 2. השלט היה בידי ואני מנסה להעביר לערוץ ,2 אך לא הצלחתי. השלט עצר בערוץ הידברות – 97. ניסיתי להעביר שוב את הערוץ אבל השלט "נתקע".

לפתע אני רואה רב שמדבר מבעד למסך על חזון אחרית הימים. לא ידעתי מי הרב הזה, אך השארתי את הטלוויזיה דלוקה על ערוץ 97 כדי לראות מי הגאון הזה שמסביר כל כך יפה על חזון אחרית הימים. הבנתי שמדובר ברב זמיר כהן שיחיה. מאותו הרגע, למשך כל אותם הימים שהייתי בבידוד, שמעתי בשקיקה, עוד ועוד הרצאות של הרבנים המדהימים של הערוץ: הרב זמיר כהן, הרב יצחק פנגר, הרב אבנר קוואס. לא יכולתי להסתכל על ערוצים אחרים.

הרגשתי שאני מתמלאת בהמון תקווה, בהמון אור, אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה. התרגשתי. תעצומות הנפש היו גדולות. התחלתי להתפלל, הבטחתי לשמור יותר ויותר שבת, החלטתי לבדוק מה רוצה הקב"ה ממני. למדתי מההרצאות שה' רוצה שנחזור אליו, וכל עוד אנחנו לא חוזרים אליו, הוא מאותת לנו בכל מיני דרכים. הוא כאן, עוצמתו וגבורתו ממלאים את העולם.

את ארגז הספרים והעיתונים השארתי באונקולוגיה, לא הסתכלתי אחור.

באתי הביתה לאחר עשרה ימי בידוד והדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ 97 היקר. הרגשתי שמצאתי את הדבר האמיתי, הדבר שמדבר אלי, הדבר שמעודד ומחזק אותי ושנמצא איתי כל הזמן. ערוץ הידברות הוא האמצעי שמחבר ביני לבין בוראי.

ערוץ ההידברות היה פתוח כל הזמן. הבן שלי התחבר אליו, שמע הרצאות וחזר בתשובה ברוך ה'. היום הוא נשוי לאשה כשרה ומקסימה. ביתם הוא בית דתי, והם מקיימים תורה ומצוות.

ערוץ הידברות חיזק את הבן שלי והודות לו התקרבנו יותר ויותר לבורא עולם.

מי ייתן ונזכה להתקרב ולהתחזק עד אין גבול.

תודה לערוץ הידברות ולכל העוסקים בנושאי הקודש הללו, מפיצים תורה בארץ ובתפוצות.

תודה רבה.