תפילתה של אם

כל אם מלווה את ילדיה במבט מייחל. היום הראשון הזה שבו הם הולכים למקום הלימודים מציף את הלב בתפילות גדולות. שוב עולות כל השאיפות ומציפות, שוב ממלאים המשאלות והרצונות וגודשים את הלב. שילמדו ויחכימו, שיהיה להם טוב, שיערבו להם דברי התורה הקדושים.

מחלון מציץ מבטה של אמא. חופשה ארוכה הם היו בבית. חופשה מלאה בהווי משפחתי. ימים לא קלים לכל אם, ובהם מתעצם הקשר ומעמיק.

עכשיו הם יוצאים ללימודיהם וילקוט על גבם. ההתרגשות העצומה מטלטלת את הלב המייחל. תפילת הדרך נישאת על שפתים, מתלחשת בתחנונים.

אמא של גילי חושבת על החברות. האם השנה תמצא גילי את עצמה בכיתה? האם יהיה סוף לדחיה החברתית שממנה היא סובלת? גילי דחויה תמיד. כבר מגיל הגן לא מצאה לה מקום בחברה. לא שיתפו אותה במשחקים, העליבו ופגעו בה במילים. האם יהיה קץ לצער הזה? אולי בשנה הזאת כבר גדלו החברות והן תערכנה ותאהבנה את מידותיה הטובות? אולי בגיל הזה כבר יהיה סוף סוף מקום לילדה כמו גילי, גם אם אין לה מרפקים, ולפעמים חסר לה טקט? אמא של גילי מכירה את בתה לפני ולפנים. היא יודעת שהתנהגותה בחברה קצת מסורבלת, והיא לא חדת לשון בכלל. לא מבינה כל בדיחה, ולא יודעת לשמור לעצמה את המקום. ובכל זאת הכאב הגדול של הילדה הדחויה מפלח את הלב בצער גדול ובחמלה אוהבת. היא רוצה כל כך להקל על בתה, אבל יש מקומות שעדיהם ידה של אמא לא מגעת.

גם אמא של שולי עומדת בחלון, ולבה יוצא אל שולי שלה. היא לא עצמה עין כל הלילה. שולי שלה מתקשה כל כך בלימודים. כל עניין בית הספר הוא בעצם לא בשבילה.

ילדה מקסימה ואהובה, מלאת שמחת חיים ושפע חביבות לכל אחד. יש לה גישה מדהימה לילדים קטנים וכושר ארגון מעולה.

אבל לימודים, הם לא בשבילה. ובית הספר גדוש בלימודים, כל הזמן לומדים. שולי ילדה שמחה כל כך, עד שמגיע עניין הלימודים ומכבה לה את האור בעיניים. היא כה מתוסכלת מהמבחנים, לא יודעת מה רוצים ממנה המטלות והשיעורים. היא נעשית עצבנית מכל העניינים הבית ספריים, וזה באמת בעיניה הורס לה את החיים.

ההורים של שולי לא מלחיצים. זה בסדר, הם אומרים לה. העיקר שתתנהגי יפה ותקשיבי בשיעורים. לא משנה לנו מה הציון במבחנים. אבל לשולי זה כן משנה. שולי מתביישת בציונים הנמוכים ותמיד מייחלת להצליח. האומנם תצליח להגשים את חלומה? אולי השנה היא תחווה הצלחה, ולא רק כשלונות כואבים בעוצמה?

(צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

מי ישב לידו?

מכל האימהות בחרתי להתמקד באמא של יהושע.

מחר יוצא יהושע ללימודים בכיתה הגדולה. יהושע, ילד שהוא עולם מלא.

עולם מלא בתום בטוהר וברגש יהודי.

יהושע שיודע מה הם קשיים, ועומד בהם בגבורה.

יהושע שצריך לאזור כוחות נפש הרבה יותר מבני גילו.

התיק שלו מוכן. יש שם כל טוב. אבל הלב של אמא שלו חלול. היא לא מצליחה להירדם. התיק של יהושע עמוס. יש שם ספרים ומחברות, מכשירי כתיבה, לורדים. וצבעים. ומספריים. הכנסתי גם כמה ממתקים.

שיקרתי את עצמי רק לרגע, שאלו יעזרו לו למצוא את מקומו בכיתה הגדולה.

כבר לפני שבועיים התחיל את לימודיו בכיתה הקטנה, אבל היום הוא מתחיל את השילוב. היום הוא יכנס לכיתה שבה נמצאים ילדים שנולדו בערך מתי שיהושע נולד. אבל הילדים האלו קבלו שכל טוב והתנהגות רגילה. אלו ילדים שמשובצים בכיתה הגדולה, הרגילה, ובכלל לא מכירים כמו יהושע מה היא דרך מסובכת ופתלתלה.

מה יהיה אתו מחר? הוא יגיע לכיתה קורן מאושר. תמיד הוא מקווה לטוב. תמיד הוא מאמין ואופטימי. רוצה כל כך להסתכל רק על החצי המלאה של הכוס. להיסחף לתחושה שכולם אוהבים אותו באמת.

(צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

כאשר הודיעו על השילוב, הוא היה מרוצה עד הגג. כמה שמח בבשורה. חזר ופטפט בקול גדול על השילוב. הוא ילמד בכיתה הגדולה. יהיו לו חברים מהכיתה הרגילה. הוא הסתובב בבית שמח וגאה. רק כאן הוא מדבר בקול, רק כאן הוא צוחק כזה צחוק משוחרר, מלא בפעמונים של אור. כאן בבית היינו כולנו איתו. כולנו הקשבנו לו, שמחנו אתו. רצינו בשבילו יום מאושר לגמרי. אבל מחר הוא ייסע ואנחנו נישאר כאן. אמא של יהושוע מנסה לדמיין.

לא נוכל ללכת וליישר לו את הדרך, אף שהיינו רוצים. לא נוכל לבוא להרגיע את פחדיו, אף שנשמתנו תצא אליו. לא נוכל להסביר לו דברים קטנים שלא יבין, לא נוכל לסמן לו את הדרך כאשר יתבלבל. לא נוכל להגיד לו מתי לצחוק ומתי לשתוק, מתי לדבר ומתי למהר. מחר הוא יהיה שם, בכיתה הגדולה, ואף שהייתי רוצה מאוד לסלול לו את הדרך, אני לא יכולה.

רק לפני שהלך לישון בא לשאול את אמא בלחש: ליד מי אשב בכיתה? היא ליטפה את כתפו באהבה גדולה. אהה ילד שלי. אתה דואג. יהושע יקירי, אתה חושש. אתה רוצה לדמיין את הכול חלק ושמח, אתה אוהב כל כך ללכת אחר האור, ולחשוב רק טוב. אבל בכל זאת, למדת כבר לדאוג.

ויש לך מפני מה.

אהה, יהושע שלי. מהר מאוד גרשנו יחד את הפחד, ונזכרנו בחברים נחמדים מאוד שוודאי ירצו לשבת ליד יהושע.

אבל עכשיו שוב עולה הכול, ומבלבל. האם יגיע יהושע ויתחיל לחפש?

אני יכולה להתקשר לרב שלו. לבקש שישב לידו איזה ילד חברהמן. שיצחק אליו בחיוכים ענקיים. שידבר אליו בקול תוסס כזה, כאילו הוא חבר שלו.

אולי הוא ישמח באותו רגע, אבל שוב ירגיש איך הם מדברים מעליו, יורים מעל ראשו בדיחות קלילות במהירות גדולה, והוא ירים את ראשו בניסיון נואש ללקט.

אולי יסכימו לשבת לצדו דווקא ילדים כאלו שיחייכו חיוכים חומלים וידברו אליו לאט לאט. אולי הם יסבירו לו שוב את מה שאומרים והוא ידחיק הרגשה של תינוק, של דחוי, של מסכן.

אני לא רוצה שיהושע יתכווץ בתוכו.

כל התפילות שלנו למענו. כל המאמץ הגדול שירגיש טוב, אהוב, שווה, נכבד.

שיזקוף את ראשו בגאווה יהודית, כי יש בו נשמה יקרה, חלק אלוק ממעל.

הילד היקר הזה, שיודע להתאמץ יותר מכל בני גילו. שיודע להתגבר, יותר מכל חבריו. הילד הזה שלבו מלא באהבה יקרה, בתום נפלא מפנינים, ברוח טהורה מבראשית.

האומנם אי מי יישיר לו מבט?

הילדים היקרים שסביבו, מתחנכים לאהבת השם ולאהבת ישראל. בטח זוכים הם מדי פעם לחשוב בבהירות על מה שקורה בעולם שסביבם. על הזכות והשליחות, על צלם האנוש והנשמה המאירה שקובעת יותר מכל.

האם יזכרו זאת גם בתוך יומם הסוער?

תפילתה של אמא יקרה זו עולה למעלה, וודאי פועלת ישועות. יש לה רצון כה גדול להיטיב לילד שלה. בשביל זה היא הפצירה כל כך בעד השילוב. התחננה שישלבו את הילד שלה בכיתה הגדולה ויתנו לו להתמודד עם חיים תוססים של בני גילו. ועכשיו נסדק בה הביטחון הזה. היא לא יודעת, אם הניסיון לא יהיה קשה מדי בעבורו. היא מתלבטת, היא תוהה, היא מרגישה חסרת אונים. וגם היא מתפללת, מבקשת, מקווה בכל מאודה.

אימהות אמהות ותפילותיהן.

להרבות את הטוב בעולם

בשבת האחרונה, השבת שלפני תחילת הלימודים, פנתה אמא של בן ציון ואביגיל להדליק נרות של שבת. בן ציון הלך לתפילה עם אבא שלו. "שתזכה להיות צדיק", ברכה אותו אמא שלו בלב חם ורוגש. "שתרבה את הטוב בעולם". אלו היו המילים השגורות על פיה. שירבה הטוב, שאתם תרבו את הטוב.

אמא של אביגיל ובן ציון הליטה פנים בידיה והחלה להתפלל. שעה ארוכה עמדה על יד הנרות ושפכה את צקון לבה. הזכירה את הילדים בשמותיהם והפצירה בעדם בתפילה. לאחר פרק זמן של תפילה נרגשת, היא הסירה את ידיה מעל פניה. דמעות נרגשות היו בעיניה.

אביגיל עמדה שם כל העת, צופה באמא שלה, חוקקת בלבה את המראה הנפלא הזה שבו אמא מתחננת בעדה. "אמא, התפללת עלי?" שאלה, הגם שידעה היטב את התשובה.

"בטח שהתפללתי עליך, רק על מי?" אמא חייכה מבעד לדמעות שלה.

"התפללת שתהיה לי מורה טובה?" שאלה אביגיל בחדוה. "התפללת שתהיינה לי חברות טובות?"

(צילום: דניאלה שיטרית / פלאש 90)

אמא חבקה את אביגיל בחום. "התפללתי שאת תהיי טובה. שתהיינה לאביגיל שלי מידות טובות. שתהיי טובה לחברות שלך, שתהיי טובה למורות שלך. שאת תהיי טובה".

אביגיל התמסרה להתענג על החיבוק של אמא. המילים הטובות ליוו אותה גם ביום הראשון ללימודים. לא רק שיהיו טובים אליה ושלה יהיה טוב, שהיא תהיה טובה.

ולכן אביגיל היא זו שהתיישבה ליד גילי. היא היתה הילדה הנפלאה ששמה לב לעיניה התוהות והמחפשות – ליד מי לשבת? אביגיל העטופה בתפילתה המיטיבה של אמא הזמינה בחמימות את גילי. "בואי לשבת לידי", היא אמרה לה בנועם מלבב. "בואי, אני אשמח מאוד לשבת אתך".

גילי בקושי הצניעה את החיוך הגדול מדי שפשט על פניה, הנה היא רצויה. הנה קוראים לה, מזמינים אותה. היא לא צריכה להתבזות עכשיו עוד שעה ארוכה בחיפושים. זו אביגיל החמודה שמזמינה אותה לשבת לצידה. איזה תענוג!

ימים חלפו עד לבואו של המבחן הראשון, ושוב היתה זו דווקא אביגיל שהציעה לשולי לימוד משותף. אביגיל זכתה להיות מן הילדות שלא חושבות רק על עצמן ועל טובתן. אביגיל חשבה איך להיטיב את עצמה, איך יותר להיות טובה.

אולי היתה זו תפילתה של אמא, אולי החיבוק הגדול שבו עטפה את השאיפה שעל שפתיה. אולי היו אלו אלפי הפעמים של הדוגמא האישית בבית של חסד. אולי החמימות המעצימה שמאפשרת לתת ממנה הלאה.

טוב מביא טוב

בכתה של יהושוע, הגדולה, למד בן ציון. הילוכו המסורבל משהו, ודיבורו הכבד, לא הסתירו מעיניו הרגישות של יהושוע את הצמא ליחס חם ומכבד. "אני רוצה לשבת לידך", אמר בן ציון בלבביות לילד החדש שנכנס לכיתה. זה היה עוד לפני שהרב דיבר עם הילדים על מטרת השילוב, ולפני שהכביר במילים על יחס חם לילד משתלב. זה פשוט בא לו מתוך הלב. הוא הרגיש, הוא הבין, הוא כיבד.

איך זכו ההורים האלו לשני ילדים כה רגישים, זאת לא נדע. אבל תפילות גדולות והרבה רגש יהודי חם – לא הולכים לבטלה. כל אלו מצטברים להם בשמים לכוח גדול שמרעיף על הילדים המשך טובה וברכה. להיות טובים, זו הדרך הסגולית והמומלצת ביותר כדי לזכות לילדים טובים. טוב מביא בעקבותיו טוב, מצוה גוררת מצוה.

יהודי אחד נכנס לרבו. פעוט קטן נשרך אחריו. פעוט מתולתל, עוד לא מלאו לו שלוש. "מתי להתחיל לחנך אותו?" שאל היהודי בתמימות. ציפה להדרכה רוחנית חינוכית ומעשית. מתי בדיוק מתחילים במלאכה.

"לפני עשרים וחמש שנים", ענה לו הרב תשובה נוקבת. הוא לא הבין, לפני עשרים וחמש שנים הוא רק נולד.

זהו, שבדיוק מאז, הורים מחנכים את עצמם, זה החינוך הבסיסי והמשפיע ביותר על הילדים. הורים נותנים מעצמם את אישיותם מבלי שיתכוונו. ילדים שרואים הורים שחותרים אל הטוב ומשקיעים ודבקים בו, ייחלו גם הם לדבוק באור הזה. ילדים שרואים את הוריהם נותנים מעצמם ופניהם מאירות, ישאפו גם הם לזכות לתענוג הזה.

לגדול בצל אילן של חסד

אביגיל ראתה את עיניה הקורנות של אמא בשעה שהיא מברכת אותה שתיטיב לזולתה. היא רואה ומבינה שלהיטיב זה מקור הטוב. היא מבינה שזה דבר יקר ונחשק מאוד, על זה אמא מתפללת. זה מה שחשוב כל כך בעיניה. בשביל זה היא משקיעה את ראשה בתוך ידיה ונרגשת בתפילה. על זה היא הורידה דמעות.

גם בן ציון שומע את מילותיה השגורות של אמא שלו, ומבין שזו הברכה. אמא שלו תמיד אומרת "שתרבו טוב בעולם". אמא שלו תמיד מאושרת למצוא הזדמנויות להיטיב לאחרים. אמא שלו מתלהבת מחסד, מהכנסת אורחים. הוא בעצמו ראה איך היא שמחה שאבא מביא לסעודה כמה אורחים שאין להם איפה לאכול. הוא בעצמו גם שמע איך אמא מציעה לגיסה עזרה בשמחה. הוא יודע היטב שאימהות אוהבות מאוד לעזור, וזה כיף להרגיש שמועילים לאחרים. הוא לא מעלה בקצה דעתו שיש מבוגרים שעסוקים בעצמם, שנהנים להשקיע כוח וכסף בשביל הנאת עצמם. הוא רואה בבית את הנתינה של אמא, הוא רואה על פניה את השמחה הגדולה שבה היא עושה כל פעולה של חסד. הוא יודע שלתת זה לשמוח. הוא יודע שלעשות חסד זו הזדמנות פז מלאה באושר ובמצב רוח. הרי להרבות טוב זה הדבר הכי טוב שיש. שני ילדים זוכים לגדול בצל של אילן כה מפואר. הם זוכים לינוק גרסא דינקותא עם טעם עשיר ומופלא. שני ילדים צעירים שבלי הרבה מילים קונים השקפת עולם מלאה מידות טובות וערכים, גדושה באהבת ישראל ובטוב עין.

וכי זה פלא שהם אלו שמוצאים מיד את ההזדמנות להיטיב? וכי פלא הוא שהם ששים ושמחים על כל הזדמנות כזאת כמוצאי שלל רב? הם יודעים שזה באמת השלל, שזה הדבר הכי טוב ונעלה, ואין חשוב ממנו בכלל.

תפילות רוחניות

היום הראשון ללימודים מגיע. מה תאחלו לילדיכם? ראש השנה בפתח, מה תבקשו בעבורם? איפה מקומן של התפילות הרוחניות בסדר התפילות שלכם? היכן ממוקמת הבקשה אודות מידות טובות ויראת שמים? האומנם זכרתם להדגיש אותה ברשימת הבקשות שנרשמת על לוח לבכם? תנו דעתכם לבקשות הראשונות שאתם ממליכים בראש הרשימה, תנו לבכם אל הדברים החשובים באמת שמהווים את תמצית תפקידנו ותפקודנו בעולם. בואו נבקש על עצמנו שנהיה טובים ונרבה את הטוב. נבקש על ילדינו שיזכו להיטיב. נבקש שנדע על מה לשים את האצבע, להבדיל בין טפל לעיקר, ולזכות לראות שילדינו בעקבותינו, זוכים בכל הקדוש והיקר.