גברת, יש לך משפט!

אחר צהריים לוהט של סוף החופש הגדול. אנחנו מקיימים במהודר את מצוות החופש ומבלים כמה ימים בצימר בצפון, מתוך מטרה של "חופשה, מנוחה ומרגוע".

לאחר הטיול בקצרין אני מצליחה להכניס את כולם לרכב. "לחגור", אני מבקשת ומסובבת את הראש לוודא שכולם חגורים. ברקע נשמעים הקליקים, ואני מעבירה לדרייב. נוסעים.

הבלאגן מאחורי חוגג. הילדים רבים זה עם זה, מזיעים. האחד מושך את המים לכיוונו והשני מסייע לו לשפוך אותם על עצמו ועל המושב. הכובעים שהתעקשתי שיחבשו, מוצאים את עצמם מתעופפים מקצה אחד של הרכב לקצה השני.

אנחנו פונים ליaציאה מהעיר. מלפני, שלט עצור. אני עוצרת את הרכב, ומסתובבת לחברה: "אתה - תפסיק למשוך לו בשיער. אתה - תשב ישר. תעביר את המים לכאן. כן. אתה יכול לאכול פיתה. מצטערת, נגמר הציפס. תתנו לילדה את הבקבוק. תפתח לה בבקשה. תודה רבה, באמת. מה אוי? ברור שזה יתהפך. מי פותח את הרוכסן של התיק כשהוא הפוך?".

סיימתי לעמוד בעצור, ולקחתי שמאלה, מבלי לתת זכות קדימה לרכב המגיע מימין.

הרכב מאחורי בלם בשנייה האחרונה, ואני - אפילו לא שמתי לב. הרעש וההמולה הסיחו את דעתי בצורה מוחלטת מהנעשה על הכביש.

חמש שניות חלפו, וניידת משטרה אותתה לי לעצור בצד הדרך.

הילדים השתתקו בבהלה ובדקו את החגורות: "אמא, אבל אנחנו עם חגורה!".

"יופי, אז נראה מה השוטר רוצה ונמשיך לנסוע. חן-חן לכם על השקט. מזל שיש שוטרים על הכביש", מלמלתי ופניתי להוציא רישיונות.

השוטר יצא מרכבו, חבש את כובעו וניגש אלי: "גברת, ראית איזה שהוא שלט ביציאה מקצרין?".

"כן, שלט עצור. עצרתי את הרכב", התקוממתי.

"ומה פירושו של שלט עצור, את יודעת?", הוא המשיך לשאול.

"עצור ותן זכות קדימה", השבתי.

"ונתת?", הקשה.

"וואי, אין לי מושג, באמת", הזדעזעתי וקלטתי מה בעצם יכול היה לקרות. "לא נתתי? ואוו. אני לא זוכרת שהסתכלתי בכלל... אמאלה!".

"אמאלה מדי מאוחר עכשיו, גברתי. אני נאלץ לקחת את רישיון הנהיגה שלך ולתת לך אחד זמני לשעה הקרובה בלבד. את מוזמנת לנסוע אחרי לתחנת המשטרה על מנת שקצין יחליט מה לעשות איתך".

* * *

מיותר לציין, שברכב שררה כעת דממה מוחלטת. אף אחד לא הרים יד, כולם שכחו שהם צמאים והכובעים הפסיקו לטוס.

הדרך לתחנת המשטרה, הייתה כשה"מה היה קורה אילו", רץ לי בראש. המחשבה שמשפחתי כולה בתוך הרכב איימה להשתלט עלי באופן מוחלט, והידיעה, שאני, עם כל גאוות היחידה שלי על היותי הנהגת הכי זהירה/ חכמה/ מוצלחת/ בוגרת /והוסף את המתבקש מאליו - התפרצתי לצומת מבלי להסתכל לצדדים - גרמה לידיי ורגליי לרעוד בלי שליטה.

בתחנת המשטרה, אליה הגענו כולנו ביחד, התבקשנו להמתין קמעא. לאוזניי כולם קיבלתי על עצמי לתרום כסף לצדקה, ובלבד שרישיוני לא יישלל. ביני לבין עצמי, הבטחתי לא לנסוע שוב, עד שמאחור כולם רגועים, ו"דבר כזה לא יקרה שנית, מבטיחה!", שמעו כל שוטרי משטרת קצרין וכל מתנדבי המשמר האזרחי שהיו בסביבה.

עד שהתארגנו שם, מצאתי את עצמי מבקשת מאחי, גיסתי, הוריי וכל מי שצלצל בזמן הזה - לומר פרק תהילים ולקבל על עצמו מעשה טוב שייזקף לזכותי, כדי שנוכל לסיים את החופש כמו שצריך. "לפחות את זה תעשו. משהו קטן עבורכם וגדול בשבילי ובשביל הרישיון והחופש שלנו...", התחננתי.

* * *

הצדקה שהבטחתי לתת כשרק נגיע הביתה, התפילות והמעשים הטובים של כולם, החרטה הכנה, הודאתי המוחלטת במעשה, העבר הנקי מעבירות תנועה בכביש, וההתנחלות של הילדים בתחנת המשטרה - עשו את שלהם. הרישיון הוחזר לעת עתה, ואת גזר דיני, יחליט השופט ב- 1 לחודש, בתום החופשה.

הודינו לשוטר ולקצין מכל הלב, וביקשנו לדעת איך מגיעים מכאן לבריכת הקצינים?. החופשה נמשכה ללא הפרעה, לכאורה. למעט פרט אחד קטן - המשפט.

הידיעה שהוא יתקיים בעוד כשבוע, ואני עצמי אצטרך לתת את הדין על מעשיי, גרמה לי קודם כל להקפיד במלוא מאת האחוזים על חוקי התנועה, למרות שיש כמה מקומות בכביש, שעד היום חשבתי שלא נורא אם נחפף פה ושם.

מלבד זה, הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה, היה לתת את הכסף שהבטחתי בתחנת המשטרה - לצדקה. עיגלתי את הח"י שקלים לפעמיים ולשלוש פעמים ח"י.

בימים שלאחר מכן, מצאתי את עצמי מוותרת יותר על הכביש. לא מלמדת לקח ולא מתרגזת על נהג עצבני שחותך משמאל. שמור מרחק - הפך למשהו שאני שומרת בעצמי ולא רק מבקשת שאחרים ישמרו ממני, ובסלולארי אני מדברת רק דרך האוזניה. נגמרו להם ימי ההתפרפרות.

אחרי שעשיתי תשובה על הכביש - הגיע היום הגדול.

הילדים צעדו ליום הראשון בבית הספר, ואני התחלתי להרים טלפונים לבית המשפט, כדי לדעת מהו גזר דיני.

לאחר פעמים רבות של: "התיק עוד לא עודכן", "תנסי לצלצל יותר מאוחר שוב", "תרימי טלפון מחר", "אין לי מושג האם מותר לך לנהוג כעת", ותשובות נוספות מהסגנון הזה - הצלחתי לאתר את שם השופט שדן בתיק ואת העובדה שעדיין אין החלטה וגזר דין.

חמישה ימים לאחר ה- 1 לספטמבר והחלטה בתיק - עדיין אין. בשבת, ברכתי את החודש, וקלטתי, שבעוד שלושים יום ממחר - ראש השנה. יום הדין. וקצת אחר כך - יום כיפור.

ומה, תשובה תפילה וצדקה - הם מליצה מימי בית הספר?!

הרי מבלי לחשוב פעמיים, עשיתי תשובה וחרטה וקבלה לעתיד והבטחות מכאן ועד לחופש הגדול הבא - שלא אקח שמאלה בצומת מבלי לתת זכות קדימה לרכב הבא מימין.

התפללתי והרמתי את חצי העולם ואשתו על הרגליים כדי שיבקשו ויעשו בשבילי שלא יישלל הרישיון אפילו לא ליום אחד, כי אני זקוקה לו לצורך יומיומי.

וצדקה? - צדקה נתתי כמה וכמה פעמים. גם האנשים שעומדים בצמתים, ושבדרך כלל אני מרימה את החלון ונועלת את הדלתות בחשש מה - קיבלו ממני כסף. כדי לעשות לי עצמי טוב על הלב ולקוות, שאם אני נחמדה אל אדם זר לי לחלוטין - אז השופט, שהוא רק בשר ודם, יהיה, אולי, נחמד אלי.

היום, לראשונה בחיי, ולאחר כמעט 30 ראשי שנה וימי כיפורים שחוויתי - אני קולטת, שלעמוד למשפט זאת לא סתם קלישאה. לעמוד למשפט, זה משהו שמתכוננים אליו היטב - שולחים מכתבים, שוכרים עורכי-דין, מדברים עם אנשים שמבינים איך לפתור את הבעיה, מתייעצים, מתחרטים ומתנהגים אחרת.פעם ראשונה שאני אומרת לעצמי במלוא הכנות: "שרית, יש לך משפט מאוד גדול בעוד 30 ימים. משפט של החיים שלך! תתכונני. אל תגיעי בלי סנגורים ובלי הכנה. תפעילי את כל הקשרים שיש לך ואל תיזכרי ברגע האחרון, כי אז עלול להיות קצת מאוחר".

אני מצטערת על הדרך שבה נאלצתי ללמוד את הלקח.

אני לא מצטערת על השיעור הכל כך חשוב שניתן לי חינם ובצורה מוחשית ביותר.

תשובה, תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה - אלו לא מילים בעלמא - זה אמיתי.