"אין אדם שלא מגיעה לו הזדמנות לתקן את מעשיו": על פועלו של רב המדרשה בכלא 'חרמון'

בהיותו רב מדרשה במתקן הכליאה חרמון בצפון הארץ – כלאי דוד אוחנונה שותף לעשייה ייחודית ויוצאת דופן. שכן לא מדובר ב'עוד' מתקן ובו פעילות רגילה, כי אם במתקן שהמגמה הטיפולית שלו היא שיקומית. אסירים שמגיעים לבית הכלא הזה, יודעים שעל ידי עבודה אישית נכונה ועקבית, בשיתוף פעולה מלא עם הצוות המטפל – יש להם סיכוי לצאת לחיים חדשים ושונים לגמרי, ממה שהכירו ביום שנכנסו פנימה.

אמנם מדובר באסירים שנכלאו לתקופות 'קצרות' יחסית, כאלה שצריכים לרצות עונש של עד חמש שנים – אך לדברי הרב אוחנונה, ההתמודדות מולם לא פחות קשה מהתמודדות עם אסירים ש'יושבים' על פשעים גדולים. "מטופלים אצלנו אסירים שסובלים מכל מיני וריאציות ורמות של התמכרויות - החל מהתמכרות לסמים ואלכוהול, וכלה באלימות לסוגיה", אומר הרב אוחנונה שלמרות גילו הצעיר, כבר הספיק לכהן כרב בחיל הרבנות הצבאית במשך שמונה שנים, וכן כרב במתקני הכליאה מגידו וקישון.

אז במה שונה בית הסוהר חרמון משאר בתי הסוהר בארץ? אסיר שמגיע אליו עובר תהליך של רה-סוצילאיזציה – דהיינו חינוך מחדש. "צוות שלם של פסיכולוגים ושאר אנשי מקצוע, בונה בעבורו תוכנית טיפולית מא' עד ת', שמטרתה אחת היא: לגרום לו להשתקם כליל, ולהיות מסוגל לתפקד כאחד האדם, כשהוא יוצא החוצה".

כלאי אוחנונה בבית המדרש שבמתקן הכליאה

מפליא לגלות כי מתוך 600 האסירים ששוהים במתקן הכליאה, רק 60 אסירים נמצאים באגף התורני. מדוע? שאלה טובה. מסתבר שכדי לזכות להשתייך לאגף זה, יש לעבור ועדת קבלה מיוחדת, שכוללת שיחה אישית עם הרב ובדיקה של מידת הרצינות כמו גם רמת הדבקות במטרה.  "באגף התורני יש דרישות שאין באגפים אחרים, ואסיר שרוצה להשתייך אליו צריך לא רק להצהיר על כוונותיו העתידיות לשמור מצוות, אלא אף לקיים אותן בפועל במשך תקופה", אומר הרב אוחנונה.

מהי שגרת יומם של האסירים השוהים באגף הזה?

"די מגוונת. מצד אחד יש להם את חיי הקהילה שלהם, חופש ומרחב פעולה. ומצד שני, יש את הזמנים הקבועים במהלך היום, שהם חייבים להתייצב בבית המדרש, ללמוד ולהתפלל. מלבד זאת, יש גם קבוצות טיפוליות שבהן האסירים לומדים ומפנימים תובנות שונות לחיים, וכאן נכנס גם הפן הדתי – שבעצם מלמד את האסיר איך לתקן את המידות ולהתגבר על הקושי הנפשי ממנו הוא סובל, הכל בהתאם להתמכרות שלו".

אין אדם רע – יש מעשה רע

ברשותך, אני רוצה לשאול על הפן הפחות נעים בהתמודדות שלך: יושב מולך אדם שאתה יודע בבירור שעשה מעשה שלא ייעשה, שפגע באדם אחר. איך עוזרים לאדם כזה ממקום נקי, ומבלי ליפול לשיפוטיות?

"בתפקיד כשלי וכשל צוות ההדרכה המקסים שעוזר לי, אין מקום ליפול למקום כזה. אנחנו מבינים שאת ההפרדה בין המעשה לאדם מוכרחים לעשות, וזה המוטו שמנחה אותנו. אנחנו פה בשביל לקבל את כולם, לאהוב את כולם ולעזור לכולם, וזה לא משנה אם מדובר בעבירה קטנה או גדולה. התפקיד שלי הוא להקנות בהם ערכים שאיש מעולם לא הקנה בהם, ולכן הגיעו למה שהגיעו. אין אדם שלא מגיעה לו הזדמנות שנייה לתקן את מעשיו, והקב"ה רחום ועוזר לכל ילדיו. לא משנה לאיזה מקום נפלו והידרדרו".

אבל בל נשלה את עצמנו שמדובר בעבודה קלה. "זו עבודה קשה ומורכבת מאין כמותה לבוא במגע יומיומי עם אוכלוסייה שהחברה הוקיעה אותה. אם אני לא מאמין באסיר, שהוא יכול לצאת מהמצב שלו ולהגיע למצב טוב יותר – אין לי מה לעשות במקום הזה. עם כל הכנות. ואם יקרה חלילה מצב כזה, שם תסתיים הקריירה שלי. כי כל המילוי שלי מגיע מעצם העזרה לאנשים האלה, מעצם היכולת להקשיב לבעיות שלהם, לחייך אליהם ולדעת שבשיחה אחת איתי – אדם מחליט לא לשים קץ לחייו. את יודעת איזה מין סיפוק זה? משהו שאי אפשר לתאר במילים".

על השאלה האם יש גם תוכניות מיוחדות כלשהן, משיב הרב: "בוודאי. מלבד הרצאות של רבנים אורחים שאנחנו מביאים מפעם לפעם, לזכותו של קודמי בתפקיד ייאמר, שהוא יזם והוציא לפועל מערך מאוד מיוחד בשם 'תרומה'. מדובר בפרויקט שמעודד את האסירים להגיש לנו תוכניות שמטרתן העיקרית היא נתינה ועזרה לזולת. זה יכול להיות בכל תחום שהוא – גיוס צוות לאמירת 'קדיש' באזכרות, תרומה לקהילה, וכדומה".

"אנשים שלא יודעים נתינה אמיתית מהי – חייבים ללמוד את הבסיס"

לדברי הרב, את התוכניות בפרויקט ה'תרומה' יכול להגיש רק אסיר המוגדר חיובי (הווי אומר כזה שאין לו בעיית משמעת קשה) וההשתתפות בפעילות שכזו היא ברת משקל בעבור האסירים, ועוזרת לכל אחד מהם בצורה בלתי רגילה.

איך פרויקט שכזה בונה את האסיר? ותוך כמה זמן רואים שינוי בפועל, בדפוס ההתנהגות שלו?

"את צריכה לזכור שמדובר באנשים שלא רק שלא ידעו מה זו נתינה אמיתית ולא עזרו לאף אחד, אלא תמיד היו בצד המקבל. אנשים שלא יודעים נתינה אמיתית מהי, חייבים ללמוד את הבסיס - מהי נתינה, מדוע חשוב לתת ולמה זוכה מי שנותן באמת. כל אדם שנותן מעצמו זוכה להיות עדין יותר, ועם מידות פחות מגושמות, ואם הם עושים עבודה כנה ואמיתית - השינוי ההתנהגותי נותן אותותיו מיידית".

האם יש לכם רשימה כלשהי של מטלות, או שכל אסיר רשאי לבחור את התחום שהוא מתחבר אליו?

"יש פה בהחלט חופש בחירה, אבל עם זאת – אנחנו גם מנתבים כל אסיר לנתינה בתחום שהוא טוב בו. כך הנתינה הופכת למשהו פנימי יותר, שהאסיר יזדהה איתו יותר. למשל, המורה לנהיגה ייתן שיעור על זהירות בדרכים כולל הפן ההלכתי של 'ונשמרתם לנפשותיכם', הטבח יתנדב להכין אוכל לכולם ויסביר הלכה שקשורה למה שהוא מבשל, וכן על זו הדרך. מה שחשוב לנו הוא שהתהליך עצמו יהיה חווייתי ומהנה, ולא ייעשה בצורה של כפייה".

ומה קורה בתקופת טרום החגים? תכונה רבה נראית אז בין הסורגים. המקום לובש אווירת קדושה מיוחדת, וגולת הכותרת שלו היא אירוח רבנים שונים המספרים את סיפורם האישי, מחזקים את רוחם של האסירים, ומעלים את המורל. "היום ביקר אצלנו רב מסוים שהגיע עם חולה סופני, שסיפר את סיפורו. האסירים מאוד התרגשו – חלקם בכו ואחרים התפעלו מצורת ההתמודדות שלו עם הניסיון, כשהתחיל לדבר על הדברים הטובים שהוא מפיק ממנו. בכל ימות השנה המדרשה עובדת משמונה בבוקר עד 12 בצהריים, מה שאומר שהזמן שלי עם כל אסיר בשיחות אישיות – הוא מוגבל. לעומת זאת, בתקופת החגים אני מתגבר את השיחות, משתדל להיות קשוב לכל בקשה ובקשה ולטפל בה בהקדם, וכמובן – להביא מרצים וזמרים מבחוץ. סיפורים אישיים, דברי תורה או תכנית אמנותית הם דברים שמאוד מחזקים את האסירים".

לסיום, איך ייראה אצלכם סדר ראש השנה?

"בחגים יש היענות גדולה יותר לתפילות ולקיום הסדר, ולכן אנחנו צריכים לתת מענה למעל 150 אסירים, ולא רק לאגף התורני. בכל אגף יהיה אדם שיערוך סדר ויגיד את כל הברכות, ומבעוד מועד התארגנו כבר על מחזורים, מערך של חזנים בהתנדבות, זמני תפילות, קערות סדר עם סימני החג בכל שולחן, קישוט חדר האוכל בצורה חגיגית, ועוד.

"במקביל, נערכנו לתקיעות שופר פרטניות באגף הבידוד, לאסירים שלא יכולים לצאת. אנחנו מודעים לכך שאדם שנמצא בתוך 'כלוב', לא בקלות ירגיש את ההתעלות והשמחה בחג, וזה לא משנה עד כמה נצפה את הכלוב בזהב. עם זאת, אנחנו מקווים ומתפללים שנצליח להפיג במעט את הכאב שבריחוק מהמשפחה ומחיי חברה תקינים, ולשמח ככל שניתן – לפחות בזמן הקדוש והנעלה הזה".