כך פספסתי את תפילות ראש השנה

יום כיפור, היום הקדוש ביותר במעגל השנה – מתקרב ומשחר אל פתחי... מסביב הכל עוצר מלכת, הקול מחפש את המילים הנכונות. את המילים שיגרמו לאבא בשמיים להתרגש, להתקרב, לרצות לקבל את תשובתי.

אוזני העולם מופנות כעת אליי.

ואני? כיסיי ריקים. שנה שלימה הייתה לי להתכונן לרגע הזה, לחשוב על מה שאני הולכת להגיד, על מה אני הולכת לבקש סליחה ועכשיו – מילותיי נאלמות. כמו לא מוכנות להודות על פשעיהן, מתכסות מכף רגל ועד ראש בבדים שאולים, מעמידות פני צנועות.

וזו בושה גדולה. כי אפילו בראש השנה, יום שכל באי עולם נקבצו לפני בורא עולם להישפט על מעשיהם דאשתקד - אני ישנתי. ולא בגלל שרציתי את זה, ממש לא. למעשה, הנשמה שלי זעקה לקום, להתעורר, לקפץ מן המיטה חיש קל ולחטוף לפחות את תפילה אחת – אבל במקום זה... נכנעתי לכאב הפיזי שתקף  אותי, ואפשרתי לו להשתלט על כל כולי, ולסחוף אותי פנימה – אליו.

הטוב שבכל זאת יצא מכל הסיפור הזה הוא שבשלושת ימי הרביצה במיטה – היה לי הרבה זמן לחשוב ולעשות חשבון נפש עם עצמי. ואז, כששחזרתי את כל מה שקרה לי בשבוע שלפני – פתאום הבנתי שכאב הראש לא הגיע 'סתם ככה' - בעתוי הלא נכון. אלא מאי? פתאום נזכרתי בהבטחה כלשהי שנתתי לחברה ולא עמדתי בה, באיזה סכום קטן של כסף שאני חייבת ובאמירה פוגעת ששחררתי בלי מישים כלפי בן משפחה. רק אז הבחנתי בכך שסטיתי מן הדרך, אבל המפתיע הוא החשיבות שייחסתי לסטיות הללו.

עד אותו רגע של חשבון נפש, בעיניי, היו אלה חטאים 'זעירים', כחוט השערה כמעט. אתם יודעים, כאלה שאפשר בקלות לדלג עליהם לסדר היום. 'הוא עצבן אותך, אז הגיע לו', יאמר לי היצר הרע 'הטוב' שלי, שמקפץ כמעט מיד, למשמע החרטה על הקנטת בן המשפחה. 'וחוץ מזה, את הרי לא בורחת עם הכסף שאת חייבת, נכון? עכשיו קצת לחוץ לך, בחודש הבא תחזירי הכל', הוא ממשיך בניגונו המוכר כל כך.

הבעיה היא שהסטייה הראשונית היא אמנם כחוט השערה, אבל זה בדיוק העניין: שערה ועוד שערה הן כבר מחלפות ראש כבדות ומעיקות שהולכות ואורכות, הולכות ומתעבות עד למצב שבו אדם כבר מוכרח לנסות ולהתחקות אחר שורש ה'כאב' שמכביד כל כך על 'ראשו'.

שערה קטנה שנושרת מן הראש – היא באמת לא כלום. אף אחד הרי לא ירגיש בחסרונה. מתי הכאב מתחיל? כשמישהו מנסה לתלוש לך קבוצת שערות גדולה מן הראש. כך בדיוק קרה לי באותו שבוע של לפני ראש השנה. כשמצווה 'קטנה' חמקה מבין אצבעותיי, לא ייחסתי לה חשיבות גדולה. בעיניי היא נדמתה כדבר מותר או מה שהעולם אוהב לקרוא לו בשם 'קורה'. אבל כשהעבירה גררה עוד עבירה ועוד אחת, והשערות הדקות החלו להתקבץ יחד ולהפוך לקבוצה עבה, חזקה ומשמעותית ש'נתלשה' מראשי (דהיינו מהמודעות שלי) אז הגיע הכאב הפיזי.

ובאותם רגעים, לא יכולתי שלא להתרעם. הרגשתי שעושים לי 'דווקא', שאני לא חשובה ולא רצויה, שתפילתי לא שווה מאום חלילה. אבל אז, רק אז, כשמשמיים אפשרו לי להתבונן באופן הזה בדיוק, ולהבין דבר מתוך דבר – הבנתי שהכאב לא הגיע כדי להראות לי שאין מקום השנה, לסליחה שלי. בדיוק ההיפך. הכל תוכנן בדיוק של חוט השערה כדי שאבין שלא כל כך בקלות, ה' יוותר עליי. על עבודת המידות שלי, על התפילות והברכות שלי, על מה שצריך להיעשות ברוחניות ויכול להיעשות רק על ידי.

כן, פתאום הבנתי שכאב הראש לא החליט להגיע על דעת עצמו, דווקא בערב ראש השנה. יש סיבה ומסובב לכל מה שקורה לנו, גם אם לפעמים נדמה לנו שדברים קורים סתם כך, 'במקרה'. העולם וכל הניסיונות שבו הם רקמה אחת גדולה, שנרקמה עוד הרבה לפני בואנו לכאן, הרבה לפני היותנו מולבשים בגוף ובמצב הספציפיים הללו.

עכשיו הכל בסדר יחסית, לפחות מבחינה פיזית.

כאבי הראש נעלמו כלא היו, אך את מקומם תפס כאב רוחני אינסופי על עצם הפספוס הגדול של היום היחיד בשנה, שבו ביקשו ממני לעשות חשבון נפש עם עצמי ולבקש סליחה אמיתית, לא כזו שנאמרת מן הפה לחוץ ורק כדי לצאת ידי חובה.

פתאום אני קולטת את המשמעות האמיתית של 'כחוט השערה', ומבינה שכשם שחטאתי רק 'קצת' – אם את אותו ה'קצת' אחזיר על ידי מעשים טובים שאעשה, הוא בעצם יהפוך להרבה מאוד. כי קצת ועוד קצת נערם בסופו של דבר לערימה ענקית של זכויות. אז אם אין לי להחזיר את כל החוב שלי בבת אחת – מעט בכל פעם, זה גם טוב. עשירית נאמר. בחודש הזה אתן 50 ₪ ובחודש הבא עוד 100 ₪ וחודש אחרי עוד קצת ובסוף – החוב ייעלם.

וככה בכל הניסיונות שה' שולח אליי, ואין זה משנה מי פגע בי ומדוע. אם אתחיל לעבוד על עצמי על אותו משקל של 'כחוט השערה' – פחות אתמרמר ויותר אשתוק ואימנע מתגובה אימפולסיבית – כך יילך וייבנה הפנים החדש שלי, שאינו דומה כהוא זה למה שהיה בי תמול שלשום. כך תלך ותתעצם האישיות שלי, עד שכבר לא יהיו לה שום עצבויות וקשיים פנימיים שיתבטאו בכאבים פיזיים כאלה ואחרים, שימנעו ממנה לעשות חשבון נפש אמיתי עם עצמה ועם הסובבים אותה.

אז עם איזו הכנה אני באה ליום כיפור, אתם שואלים? נכון, שלמונים אין בכיסיי וגם לא מילים רבות וגבוהות. אבל לפעמים, נדמה שדי בתובנה אחת קטנה, כדי למנף את כל האישיות מחדש - לכיוון קדושה והתעלות רוחנית.  

אחרי ככלות הכל, כל העניין של ראש השנה זה סירקולציה או בתרגום חופשי: 'התחדשות, שינוי'. להתחיל מחדש זה סוד גדול בעבודת הבורא, וחסד אינסופי שהקב"ה טבע בעולמו עבור אנשים כמוני. שכל מה שיש להם באמת זה הציפיה שמתישהו ייגמר כאב הראש המעצבן הזה, ואוכל להמשיך לעבוד אותו יתברך, מאותה נקודה בה עצרתי.