איך אמא צעירה יכולה להתפלל ביום כיפור?

בהיותה קטנה גם היא ציפתה שהתפילה תסתיים. היא אזרה את כל הסבלנות שבעולם, אבל זה היה ארוך. היא זכרה מה ספרו המורות בבית הספר, ורצתה להתרגש בתפילה. אבל קטנה היתה וצעירה, והבנתה מוגבלת מתוקף גילה הרך. בגדי החג שסביב הסיחו את דעתה, הנשים שנכנסו ויצאו משכו את תשומת לבה. בקהל היתה לפעמים גברת שמיקדה את כל הריכוז שלה, כמו המנהלת של בית הספר אשר גרה בשכונה, והתפללה חלק מן התפילות בבית הכנסת שלהם. מחשבות רבות ושונות התרוצצו במוחה, והריכוז היה ממנה והלאה.

היא גדלה והיתה לנערה. מעיינות הרגש העמיקו ופיכו. מושגי היסוד שלה התרחבו והלכו. היא הכירה כבר את העולם שמעבר, וידעה שיש על מה לבקש. סביבה עמדו נשים ושפכו צקון לבן בתפילה. היתה בה שאיפה גדולה להיות חלק מכל זה, להיסחף בתפילה כנה ומקושרת לריבון כל העולמים.

נעימת התפילה חדרה את השכבות שעל לבה, סחפה אותה, רוממה אותה והגביהה טפח מעל.

אמנם היו הפרעות והסחות דעת. באמת קרצה לה החליפה של היושבת לפניה, וגם דמותה של בת השכנים עם שקית הממתקים משכה את תשומת לבה. אבל עם הכול, ועל אף הכול, היא הצליחה לשאת תפילה מעומק לב.

בסיומה של התפילה הרגישה קרובה יותר, בוטחת יותר, ומקושרת למשמעות היום הגדול ולבורא כל עולמים.

כל זה היה כאשר היתה נערה, צעירה, תוססת, ועדיין סביב חברות ושיעורים, מטלות וריגושים.

היום היא כבר אם. שלושה קטנטנים אוחזים בסינרה, כרוכים אחריה, תלויים בה, ומייחלים למוצא פיה. בעלה נמצא ברוב היום הקדוש הזה בבית הכנסת, חלק מציבור המתפללים. הילדים – אתה. והיא, בניגוד לאותן שנות ילדות רחוקות, צמאה כל כך להתפלל. זה לא למרות מה שהיה פעם, אלא דווקא כתוצאה מכך. היא זוכרת את הניגון האהוב, את הנימה המתחננת, ורוצה כל כך להצטרף. היא יודעת היום מה הם החיים. יש כל כך הרבה על מה להתפלל. עומדת לפניהם שנה חדשה, היא הולכת להיחתם על כל ענייניה. היא, ובעלה, ושלושת ילדיהם. מה יהיה בחלקו של כל אחד מהם. מבחינה גשמית ומבחינה רוחנית, מבחינה פיזית ומבחינה נפשית. כל תחום הוא אוצר ענק של תפילות, כל חלקה היא ים עמוס בקשות. כמה סיעתא דשמיא צריך בשביל החינוך שלהם, בשביל הבית שלהם, לבקש על פרנסה ועל בריאות, על כוחות ועל שכל טוב. שום דבר לא מובן מאליו.

היא פוזלת אל המחזור במבט מייחל. רוצה כל כך לצלול לעומקו ולהתפלל. אבל הילדים כאן סביבה, והם אוצרותיה רוויי אושר ואהבה. מה עושים תחילה?

בבית הכנסת הסמוך כבר החלה התפילה. אווירה קדושה ומרוממת של ראש השנה עוטפת את הכול ולבה החם עורג אל היכל התפילה. מה הוא התפקיד שלה באמת?

זכותן של נשים

נשים יקרות ואמהות נכבדות מופקדות על שלום הילדים. ובכל זאת, מחזה שכיח בחצרות בתי הכנסת נראה לעינינו שנה אחר שנה. ילדים שומרים על ילדים, ילדים מאכילים ילדים, ילדים מסבירים לילדים. "עוד מעט אמא תבוא", אומר במקרה הטוב ילד בן חמש לאחיו של השנתיים. במקרה הגרוע יותר הוא משחק לעצמו ומותיר את אחיו לייבב לנפשו. סלחו נא לי אם התיאור קיצוני, ואם משתרבבת בו נימה של תרעומת. האמינו לי כי הדברים נכתבים מתוך אכפתיות ואהבת ישראל גדולה, מתוך הערצה גדולה וחיבור פנימי קרוב לכל אותן אימהות המבקשות לטול חלק בתפילת ציבור. הרצון בוודאי רצון מקודש הוא, והמטרה בלי ספק מרוממת היא. אך השאלה הנוקבת עולה וצפה בכל פעם מחדש: האומנם מקדשת המטרה את האמצעים?

הבה נישיר מבט ונבדוק לעומקן של דברים את העניין הרגיש הזה. ילדים צעירים מופקדים על שלומם של אחיהם הקטנים מהם. הם אוזרים סבלנות ומשתדלים להתמקד בשקית הממתקים, מתאמצים למצוא בה מספיק עניין ולהתמודד קצת לבד, עם עצמם. אמא שלהם לא הלכה לבילוי ריקני חס וחלילה. היא לא הלכה לנוח או לשחות בבריכה להנאתה. היא עלתה לבית הכנסת כדי להשתתף בתפילת הציבור, בתפילה של הימים הנוראים, היא עלתה להתפלל עליהם ועל משפחתם, מתוך רצון רוחני עמוק ואמיתי.

ושם בחצר, מה קורה?

לא תמיד היא יודעת שרגע אחר כך השתנתה התמונה. לא תמיד היא רואה איך כעבור כמה דקות זה נראה.

אמא של יוני ושירה עזבה אותם ברגע הזוהר. למה זוהר? כי אז הכול היה נראה נהדר. פשוט מושלם.

יוני לבוש בקפידה, מסודר ונינוח. החולצה הבוהקת תחובה היטב בתוך המכנסים החגיגיים, ובשתי ידיו הוא חופן שקית ממתקים משמחת. לשירה המתוקה יש מבע חייכני ועיניים קורנות. גם היא אוחזת היטב בשקית הממתקים שלה. יש שם בדיוק אותם ממתקים כמו לאח שלה. ממתקים מיוחדים שאימא קנתה לכבוד שהם לא יפריעו לה בזמן התפילה. אימא נופפה להם לשלום והחלה לטפס במדרגות. ברגע שהיא עלתה בעיקול והסתובבה, היא הפסיקה לראות אותם. רק דמותם הקורנת והמאורגנת נותרה חקוקה מול עיניה. היא נכנסה לעזרת הנשים והחלה להתפלל.

בינתיים, ממש ברגעים האלו, קרה דבר לא נעים. יוני תחב את ידו לשקית הממתקים וגילה שכל החטיפים שלו רטובים. יוני ילד נקי ואיסטניס, זה מפריע לו. שירה נחלצת לעזרה ובודקת איך זה קרה. מתברר כי הטרופית שבשקית הממתקים היא זו שגרמה לכל התקלה. היא התפוצצה והפכה את כל הממתקים למשהו דביק מתקתק ולא נעים. יוני ביוזמתו לוקח את השקית של שירה, ומעוניין לבצע החלפה ספונטנית. לשירה זה לא נראה הוגן, זו הרי השקית שלו. למה שהיא תחליף אתו? מתחילה מריבה קטנה שהולכת וגדלה. בינתיים מנסה יוני לאכול את חטיף השוקולד, אבל שירה תופסת מיד מה שקורה. היא מושכת לו, והוא מושך לה. בקיצור המריבה מסתבכת והולכת. ואז כתם שוקולד מכוער משתרע על החולצה של יוני ומלחיץ מאוד את שירה. מה אמא תגיד? חליפת החג החדשה. היא מוכתמת ומי יודע אם זה ירד בכביסה. היא כה נבוכה, עד שהיא הופכת את כל הבלבול לתסיסה גדולה במריבה. משיכות בשיער, דחיפות ובעיטה קטנה. יוני בבוץ. המכנסים מלוכלכים ושירה חפוית ראש. מכאן הדרך קצרה לחוסר אונים. הם ברוגז. שירה מסתובבת לה בגינה חסרת מצב רוח, נזופה ולחוצה. מה יקרה אם מישהו יציע לה חיוך או סוכריה?

ילדים הם אוצר יקר, יקר מכדי שנפקיר אותו בחצר בית הכנסת. גם אם היא הומה ילדים וילדות, גם אם עוברים שם הלוך ושוב בני אדם ואור יום מאיר וזורח. ילדים הם האוצר השמור ביותר שיש לנו. ילדים הם התכשיט הנדיר והמיוחד שעתיד לפאר את עמנו. הם תמצית התפילות שלנו, והם בראש מעיינינו. אי אפשר להפקיר אותם אפילו בשביל תפילה בציבור.

אימהות צדקניות רוצות כל כך להתפלל. חייבים לתת את הדעת מראש לסידור אחראי עבור הילדים. אסור להשאיר אותם למשמרת מופקדים בידי ילדות צעירות מדי, שלא תדענה מה ואיך לתמרן. אמא עם ילדים שהיתה עמם במשך החופשה, יודעת היטב כמה כשרון וסבלנות צריך בשביל להעסיק ילדים בצורה מיטבית.

אימהות רבות מעדיפות להשאיר את הילדים בבית, מלהותירם בחצר בית הכנסת. בהזדמנויות רבות קל יותר לילדים לתמרן בבית. שם ממוזג, ויש להם מבחר של משחקים וממתקים. ילדים מצליחים יותר להעסיק את עצמם בסביבה מוכרת, לעומת ההתלהבות הרגעית מגינה הומה. אמהות יצירתיות מוצאות פתרונות נפלאים כמו תורנות בין שכנות או קרובות משפחה. אפשר לתמרן ולמצוא פתרונות לכל דבר, רק עם חשיבה הגיונית ואחראית.

ילדים קטנים אינם אמורים לבלות לבדם במדרגות בית הכנסת, הם צריכים השגחה אחראית וצמודה. ילדות צעירות בשמלות החג אינן אמורות להתרוצץ ברחובות העיר. יש בכך סכנה של ממש. לעתים דווקא הבנות בגיל בית הספר היסודי יכולות להשתלב בתורנות. לפעמים התפילה הארוכה גדולה מכפי מידותיהן, ומאפשרת להן ליטול חלק בשמירה על הילדים הקטנים. טוב שתלכנה להתפלל, כמו בתיאור שבתחילת הכתבה. הן שואבות משם את ההשראה ויש להם אחר כך למה להתגעגע. יש במראה הנשים המתחננות משום חינוך בלי מילים. חינוך לתפילה ועומקה, חינוך לרגש ואמונה, חינוך לערכים ולחיבור לאלוקים. הילדות הרכות טוב להן שתראינה את המחזה הזה, טוב להן שתנשומנה לקרבן את האווירה המקודשת הזאת, אך הכול מתוך מחשבה ולא לאורך שעות ארוכות יותר מדי.

יונית היא בת יחידה שלא צריכה לשמור על אחים קטנים. בכל זאת היא פנתה בגילוי לב והציעה לשכנה להתחלק אתה בתפילות ראש השנה. היא בת עשר ויכולה לשמור על הילדים שלה. היא מכירה אותם היטב ומחבבת אותם. התפילה הארוכה חשובה, אך לא את כולה היא תתפלל בציבור. השכנה הנרגשת לא האמינה. היא לא הצליחה להכיל את האושר שנפל בחלקה. האומנם? היא תזכה ללכת להתפלל בציבור? היא ראתה את עיניה המרוצות והשמחות של יונית והבינה שיש פה תועלת לכל הצדדים. היא יצאה לתפילת שחרית ואחריה הלכה יונית למוסף. שתיהן התפללו בציבור חלק מן התפילה, ואת החלק הנותר השלימו ביחידות. "היה שווה שתראה כמה את שמחה", אמרה אמא של יונית, "היא בסך הכול ילדה, אבל שתדע מה המשמעות של תפילה בציבור".

אצל חדווה בבית מנהיגים בסלון בית כנסת. בראש השנה הם מקדישים את הסלון בשעות הבוקר לבית כנסת. בסלון רק מתפללים. כל המשחקים בחדרי הילדים, ובסלון יש מתחם שקט ושמור שנועד אך ורק לתפילה. כך יש בבית מקום שאפשר להתפלל בו בריכוז ובנעימה, בלי הפרעות ובלי קטיעה. גם הילדים שרוצים להתפלל מוזמנים לבית הכנסת והם יכולים להשתתף בתפילה, או לומר תהילים בכוונה. חדווה טוענת שחשוב לה להעביר לילדים שזה יום של תפילה, שזה לא יום של ממתקים ומשחקים, אלא יום של התעלות ותחנונים.

תנאים נוחים

משאירה את הילדים והולכת להתפלל? גם אם את מתפללת בבית, בחדר הסמוך, או אפילו ממש לצדם – גם אז הקדישי מראש מחשבה והתארגני לקראת העניין.

1.הסבירי להם את העניין

הסבירי להם לשם מה את מצפה עכשיו לשקט, שיבינו כי את עכשיו מתפללת ורוצה להיות מרוכזת ופנויה. הסבירי גם לקטנים כי יש קטעי תפילה שבהם את לא מדברת תוך כדי, או אפילו לא זזה, כמו בתפילת העמידה. הסבירי להם שאם יצטרכו את עזרתך יתכן שאת תתפני אליהם רק כעבור כמה דקות. מני את הילדים הגדולים שבחבורה לבעלי הסמכות בדקות אלו. סמכות זו תאפשר להם להפיק מעצמם את המירב, על ידי האחריות שיגלו ותחושת האמון שאת תפגיני כלפיהם.

2. דאגי לתעסוקה הולמת

ספקי להם תעסוקה מתאימה לפי אומדן הזמן שאת צופה. חשבי לעצמך כמה זמן הם יכולים להתעסק בעניין, וכווני אותם. גם משחק חדש דורש בדרך כלל את התערבותך. שינון ההוראות או הכללים יהפוך את המשחק לרלוונטי. גם לגבי משחקים מוכרים תקף עניין ההכוונה. לא תמיד מספיק לשפוך להם את חלקי הקליקס על הרצפה, רצוי גם להדריך אותם במטרה שתרתום אותם לעשייה. למשל: תבנו בית כנסת גדול, ארמון או מגדל גבוה. הכול לפי הגיל והעניין. אל תתני להם להתעסק במשהו שנגמר בין רגע.

3. הציבי מטרה יצירתית ומשותפת

הציבי להם מטרה יצירתית שתאתגר את בני כל הגילאים. דרבני אותם להכין מקהלה (אפשר להכין מקהלת שירי חג לסעודת החג) או הופעה (סיפור או מדרש שלמדו בקשר לחג). באופן הזה תוכלי לרתום את הגדולים להיות חלק מן העשייה של הקטנים. שלא יהיו רק שומרים פאסיביים מן הצד, אלא חלק מן הפעילות, מעורבים ואכפתיים לנעשה עם שאר הילדים. אם בחרתם להכין הצגה, כדאי לך כמבוגר שקול להיות נוכחת ומעורבת בבחירת התפקידים ולהעלם מהשטח בעת ההכנה. כך מצד אחד תוודאי שלא הופכת חווית היצירה למריבה, ומצד שני – תאפשרי להם גם להכין לך הפתעה.

4. ספקי ממתקים מתאימים מתוך מחשבה

אם את מצפה שהילדים יתעסקו בממתקים, בחרי אותם בהתאם. הקדישי תשומת לב לבחירת הממתקים שיהיו מן הסוג שמעסיק לאורך זמן. כך למשל סוכריות ואבקות סוכר שהפעילות סביבן נמשכת זמן מה. אין כאן חוות דעת לגבי ערך בריאותי של הממתקים, אלא ערך תעסוקתי, שהפעם הוא המכריע. לא חייבים להתמקד בממתקים יקרים. גם עוגיות בצורות חיות או אותיות מספקות עניין מסוים, בפרט אם תכווני אותם כנכתב לעיל.

5. הלבישי אותם בביגוד הולם

התאימי את הבגדים שהם לובשים לתעסוקה שבה הם הולכים להתעסק. אם את מצפה מהם לבלות בגינת שעשועים, אל תעטי עליהם בגדי פאר חגיגיים וחדשים, בוהקים ולבנים. אם נתת להם ממתקים מלכלכים וצבעוניים, אל תצפי מהם יחד עם זאת לשמור על ניקיון עצמם.

6. תני להם משוב

הדרכת אותם במשחק? נתת להם רעיון מה לבנות או ליצור? המרצת אותם להכין הופעה? תנו את הבמה למה שיצרו. המטרה הראשונית שלך היתה אמנם התעסוקה, אך חשוב מאוד לכבד את עמלם ולתת להם הזדמנות להציג בכבוד את מה שיצרו. שבחו אותם, שימו לב לפרטים הקטנים. זה נכון גם לגבי אוניית הקליקס שנבנתה (איזו מתכונת יפה, כמה מוצלח שילוב הצבעים) וגם לגבי מקהלה (הפתיח היה נהדר, הסולו היה מאומן היטב.) התייחסות לפרטים שיצרו את המכלול תיתן למארגנים ולמשתתפים את הכבוד הראוי ואת הסיפוק, מתוך תחושה שבאמת הבחנתם בעמלם, ואתם מעריכים אותו.