הדרך לתיקון: אל תקרא לעצמך רשע!

"שוב נפלתי, חטאתי, למה? למה זה קורה לי?"

אני מניח שתחושה זו מוכרת לרבים מאתנו. אדם החי בתחושה כזו, ככל שנופל, חש תסכול ואכזבה מעצמו. אמנם הוא חי חיי תורה, אך חלק נכבד מהרגשתו היא לחץ בסגנון של: "אני בורח מהמאיים עלי". זהו צל שחור הנמצא רבות בחייו. נוסף על כך, הרבה פעמים הוא רואה עצמו כ'כשלון מהלך', כזה 'לא יוצלח', ולעיתים אפילו כ'אדם רע'! לאן כל זה מוביל? האם ישנה דרך אחרת, נעימה, שמחה, מרוממת? הבה נצלול לעומק תחושותינו, וכוונת התורה, ונדלה פנינים.

על מאמר חכמים "אל תהי רשע בפני עצמך" (אבות פ"ב מט"ז), כתב הרמב"ם בפירושו מילים בודדות אך עמוסות חכמה: "אם יחשוב האדם את עצמו רשע, לא תהא חמורה בעיניו שום עבירה לעשותה".

מדוע לא תהיה שום עבירה חמורה בעיניו לעשותה? ואם באמת חוטא הוא, איך כן יסתכל על עצמו?

אדם הרואה עצמו רשע, הרי שזהותו - תפיסתו את עצמו, היא ש"אני רשע, ורשע מתנהג כרשע", כך שמבטו על עצמו, מכתיב את התנהגותו בשטח.

ונסביר בקצרה את העומק בדברי הרמב"ם מתוך עולם הפסיכותרפיה: מושג ה'זהות', משמש בפסיכותרפיה, ככלי רב עוצמה לשינוי תכונות. אדם מתנהג לפי איך שתופס את עצמו, כך למשל, אדם שאינו אסרטיבי, אם יורגל להתנהג בזהות של אסרטיבי, כלומר, שיאמץ לעצמו בהדרגה, את התנהגותו של אדם אסרטיבי – כיצד הולך, מדבר מתלבש, וכדומה, הרי שבמשך הזמן יראה את עצמו ככזה, זו תהיה זהותו, ויתנהג כאסרטיבי. אותו הדבר בענייננו, אדם הרואה עצמו כרשע ינהג ממש כך! מכאן החשיבות של האופן בו האדם רואה את עצמו. לכן הזהירו חכמינו: "אל תהי רשע בפני עצמך".

כך גם אדם המביט על עצמו כ'נכשל סדרתי', כ'לא יוצלח', גורם בכך שתהיה זו 'נבואה המגשימה את עצמה' ממש! הרי זה מבט המזיק לאדם! זהו מבט המרחיק את האדם מא-לוהיו! ממש כאדם הרשע בעיני עצמו!

נוסף על כך, הוא מקטין את הערך העצמי שלו, הוא רואה עצמו כאדם 'קטן', וזה ללא ספק יזיק, וישליך על שטחים נוספים בחייו!

ואפילו בלי זה, למה לנו את תחושת התסכול הזו? היא עושה לנו רק רע. ודאי, שאין זו מטרת התורה.

בוא וראה את רצון התורה האמתי מתוך דברי הרמב"ם בעניין חילול שבת כשיש סכנת נפשות (ה' שבת פ"ב ה"ג): "ואסור להתמהמה בחלול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר, 'אשר יעשה אתם האדם וחי בהם', - ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה (- עינוי וצער) בעולם! ואלו המינים האומרים שזהו חלול, ואסור, עליהם הכתוב אומר, 'וגם אני נתתי להם חקים לא טובים, ומשפטים לא יחיו בהם".

אם כן, ישנו מדד ברור. אדם החש רע בדרך התורה, אין ספק שאין הוא רואה נכונה את מצוות התורה, או את עצמו, או חייו, או דרכו בעולם.

אם כך, אז מה כן הדרך לתשובה?  

אומר שלמה המלך בספר קהלת: כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא (קהלת ז, כ). כלומר, כמעט שלא יתכן אדם שמצוי בעולם הזה עם כל הניסיונות, ובמשך כל חייו לא יחטא אפילו פעם אחת.

התורה מעידה על האדם הגדול ביותר שהיה ושגם לא יהיה כמוהו, שאפילו הוא חטא. על משה רבנו ואהרן נאמר,  "עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־ פִּ֖י" (במדבר כ, כד), אמור מעתה: אם כך כלפי גדולי עולם – משה ואהרן, הרי שאנו ודאי מועדים לחטוא. טבעי הוא שיפול האדם לפעמים.

למה באמת אנו חוטאים?

ובכן, נציג שתי סיבות ונתייחס אל דרכי ההתמודדות האפשריות.

בספר 'המספיק לעובדי השם' כותב ראב"ם, שתמיד הרוחניות של האדם, והחומר, באים זה על חשבון זה, אם ישקיע האדם ברוחניות, יהיה פחות חומרי, ואם ישקיע בחומר, יהיה פחות רוחני, מדוע?

האדם מורכב מחומר ורוח. אלה הן שתי מהויות סותרות. הרוח מעוניינת בהנאות רוח, והחומר, בהנאות החומר. ומכיוון שכוחותיו הנפשיים של האדם מוגבלים, הרי שיש גבול ליכולת 'הכלתם', יש גבול ליכולת נשיאת התחושות שלהם. היינו מדמים זאת למכל, שיש גבול ליכולת קיבולו. לכן, כאשר ממלאים את תחושות הנפש בתחושות חומריות, נגרע וקטן המקום הנותר לתחושות הרוח. כמו כן הפוך, אם נמלא את נפשנו בתחושות הרוח, כן יקטן מקום החומר.

נוסף על כך, מכיוון שנפשנו בנויה כך, שתמיד תתמיד בכיוון שאליו הורגלה - ניתן לדמות זאת ל'חוק ההתמדה' - ככל שנתמיד בכיוון אחד, ייחלש מעמדו של השני, כי הנפש תשאף למה שכבר הורגלה בו. מחמת כן, הנטייה לחומר תמיד קיימת, כי האדם חי בעולם החומר, אנו נהנים מאכילה ושתיה, מראות יפים, וכן הלאה. זה לא משהו שאפשר לבטלו, וממילא גם חבל לנסות לבטלו לחלוטין.

ויש חשיבות גדולה לכך שהנפש מושפעת בהדרגתיות מפעולות חוזרות ולא משתנה ברגע, זו תכונה חשובה שנטע הבורא בבני האדם. כי אם הייתה לנו הגמישות הזו, היום חומר ומחר רוח, הרי שלא היינו יציבים בחיינו. ממש כמו לגבי אמונות ותפיסות בחיינו, אם האדם היה משתנה ברגע, הוא לא היה עקבי, והחברה והוא עצמו, היו מתפקדים  בצורה גרועה – אם בכלל. כי אותו אדם שהיום מוכר כימני, מחר יכול להיות שמאל קיצוני, היום כשמרן גדול, מחר כמתירן גדול, וכן הלאה. כיצד יחנך את ילדיו? כיצד יבחר את חבריו? כיצד תחיה עמו אשתו? לכן, מוכרח שיהיה אדם עקבי מטבעו.  

משתי סיבות אלה, ראוי לנו – בני האדם לעמוד על המשמר, ולהשתדל להגבירבהדרגה ובצורה מושכלת, את המקום שרגשות הרוח תופסות בקרבנו, על חשבון רגשות החומר.

עתה, אנו מבינים מדוע מי שחוטא ונופל, אינו צריך לראות עצמו כרשע, כשלון מהלך, וכדומה, כי תמיד אפשר להבין את הנפילה – גם אם לא להסכים איתה. ומתוך הבנה זו, יזכיר האדם לעצמו את רצונו לקיים את מצוות ה', כי מצוות אלו משלימות ומתקנות אותנו, את אישיותנו וחיינו. אפילו העונש למי שאינו מקיים את המצוות אינו נקמה, אלא מיועד לדרבן, אם כן הבה נסתכל על המצוות כך, כדבר החשוב לנו ביותר, המקרב אותנו לבורא, הבונה ומתקן אותנו ואת חיינו, לכן אנו רוצים לשמור את התורה. (הרוצה לראות את חכמת המצוות והשפעתם עלינו, יכול ללמוד זאת מספרים, ובע"ה גם נפרסם מאמר שכתבתי בנושא זה).

גישה חיובית זו, תגרום לנו לחוש שמחה בקיום המצוות וזהו רצון הבורא כמו שכתב הרמב"ם: "שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להפרע ממנו(!), שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוהיך בשמחה ובטוב לבב".

גישה זו גם תציב את האדם שנפל, כאדם ראוי, כאחד שיכול. תמיד נזכור את פנייתו של הושע בשמו של ה': "שובה ישראל עד ה' א-לוהיך, כי כשלת בעוונך!". הקב"ה רוצה בי אפילו אם נכשלתי!

כשאביט כך על עצמי, הזהות שלי כאחד שיכול, תהיה 'נבואה המגשימה את עצמה' לכיוון החיובי, ורק תקדם אותי!

עכשיו תשאלו: "הכל טוב ויפה. אבל חטאתי, הכתמתי את נפשי! מה עושים?"

 הפתרון ישנו: הבורא שהכיר במציאות זו של פגיעות האדם מול החטא, נתן את מצוות התשובה "וְשַׁבְתָּ֙ עַד־ה' אֱ-לֹהֶ֔יךָ וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ"(דברים ד, ל). אם אדם עושה תשובה, כלומר, חוזר בו מהמעשה הרע שעשה, ומקבל על עצמו שלא ישוב לחטוא בחטא זה, הרי שיתכפר חטאו.

וגדולה היא התשובה, שהרי אם אדם חטא והתרחק מבוראו - כמו שהסברנו, ברגע ששב בתשובה, הרי הוא קרוב ורצוי לפני ה'. הלא תראה את לשון התורה, "ושבת עד ה' א-לוהיך",  - כאשר תשוב בתשובה זה ממש עד ה', קרוב אליו!

ואין הדבר סבוך כמו שנראה, "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו"(דברים ל, יד)! מצוות התשובה אינה דורשת לא סיגופים וגלויות, היא קרובה אלינו מאוד, היא תלויה בפינו ובלבבנו – בהחלטה נחושה, בהתרחקות מן החטא, ובאימוץ התנהגות של אדם הרחוק מן החטא, ונבאר:

כתב הרמב"ם: "ומהי התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ". זהו תנאי ראשון.

תנאי שני: "יתנחם על שעבר", כיון שללא זה, הרי שלא עזב את החטא באמת.

תנאי שלישי, להתוודות בשפתיו ולומר בפיו את החלטתו.

ומוסיף הרמב"ם, שמדרכי התשובה "להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר, שאני אחר, ואיני אותו אדם שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לדרך טובה ולדרך ישרה".

שים לב, 'משנה שמו' המוצע כאן, הוא שינוי זהות ממש. אומרים חכמים: רוצה אתה שתתקבע התשובה בליבך? שנה את מבטך על עצמך, אל תראה את עצמך כאחד שעושה חטאים. אלא כאדם שכל מעשיו טובים וישרים!

אם כן, מה שצריכים אנו לעשות, זה לראות את עצמינו חיוביים, יכולים, ראויים. השאר יגיע כבר ביתר קלות ושמחה.

נברר לעצמינו מדוע וכמה כדאי לנו להיות קרובים לבורא, ע"י קיום מצוותיו, כמה מתקנים הם ומשפרים את אישיותנו, וממילא את אושרנו. נבחן ונחוש את רצוננו זה הפנימי, האמיתי. נתנחם על שעברנו עבירות, נתבייש בכך, ומיד נקבל על עצמינו שלהבא נהיה יותר טובים וקרובים אל ה', ע"י קיום מצוותיו.

אנא ה', קרבנו אליך, רוצים אנו בתשובה אמתית.  למדנו גם את אמיתותיך, ותורת החיים שנתת לנו.