וטהר לבנו מכל הכעסים: איך נחווה יום כיפור ללא פחד?

אנחנו נמצאים ערב יום כיפור, יום צום שקשור ומדבר לכולנו.

כשמדברים על ה"יום הנורא", בזמן הכל כך מיוחד של ערב הצום, כמעט שאין מי שלא חש בתוכו תחושה של פחד. נדמה שכולנו נשאבים לעבר הזמן הזה, בו יוכרע גורלנו לחיים או שלא...

אם הפחד היה יראת שמים טהורה, מה טוב. אבל אז, לצד הפחד, הייתה צריכה להימצא תחושה מרעננת של תקווה, של הזדמנות חדשה. הרי כולנו יודעים שהיום הזה מכריז על עצמו כיום סליחה, וסליחה זה ודאי דבר שכולנו מתאווים לו...

כולנו יודעים  שביום הזה אנחנו נפרדים מהגורם העיקרי לסבל – העוונות. הרי בזכות היום הזה העוונות יעזבו אותנו, וזה כל כך מהותי וחשוב. אז איך זה שלא נחוש – לפחות באותה מידה של פחד – שמחה ותקווה? ולמרות שזה מאוד ברור ומוסכם – הלב לא נרגע...

משהו בפנים גורם לחרדה להאפיל על ההבטחות של היום המרומם הזה, ומביא אותנו להתרכז בעיקר בפחד.

* * *

וכדי שנרגיש טוב עם הפחד הזה, אנחנו נעזרים בשלל תירוצים וראיות שמוכיחים שעלינו לפחד מהיום הזה. כולנו מלאי עוונות, ודי בהצצה קטנטנה לתפריט התעניות שמוטלות על החוטאים לפי הוראות האר"י הקדוש, כדי להוכיח לנו שהפחד לא מוטעה ויש גם יש ממה לפחד . כעס, לדוגמא. כדי לכפר על החטא הנורא הזה, יש צורך במאה וחמישים תעניות!

וזה בכעס – כשלכולנו ברור שיש חטאים נוראים יותר, והכפרה עליהם קשה הרבה יותר... ונכון שבדורות האחרונים, מהבעש"ט ועד הבן איש חי, נמצאו פדיונות שונים לכפרת אותם עוונות – מי באמת עושה "תיקונים" וכמה משתדלים בפדיונות?...

ואם רוצים ראיה נוספת למה עלינו לפחד - הנה היא לפניכם: מיד כשמתקרב "אלול" מרגישים משהו בלב ממשפחת הפחד/חרדה. ואם אנחנו מרגישים פחד – כנראה שיש ממה. נימוק מנצח, לא? טוב, לא ממש. אבל זה עובד על העולם הרגשי של רובנו.

אז מה הסיבה? יראת שמיים? מסתבר שחלק נכבד, אם לא עיקרי, של התחושות השליליות, לא קשור כלל ליראת שמיים. להפך – הוא מטרד של ממש, ביום הזה בפרט, ובעבודת השם בכלל.

* * *

הכלל אותו לימדונו רבותינו: רגש שמעורר לעבודת השם הוא חיובי, ונכון לטפח אותו, אך אם כתוצאה מרגש זה או אחר אנחנו נכנסים לעצבות, קושי בעבודת השם, כעסים וכיוצ"ב – לא לזה כיוונה התורה... עבודת השם בשמחה אמורה גם בימים אלו. גילו ברעדה אמנם מוזכר פה ושם, אבל מי שם לב ל"גילו"?

קל להיגרר למרה שחורה כששומעים קריאות שבר מכל עבר, בהתרמות כאלו ואחרות, כאשר מוזכר שוב ושוב שביום הזה הכל נקבע, ורק אם... ואם... נציל את עצמנו (על פי רוב, באמצעות תרומות...)

* * *

למה החלטתי לכתוב את השורות האלו? לא כדי לקרר את הלהט בעבודת השם בדור שהאדישות בו די בולטת, ולא קל למצוא בו כובד ראש...

לפני מספר ימים הגיע אלי יהודי ירא שמים בפנים נפולות ולב שבור. סיבת הפנייה שלו הייתה החרדה שאוחזת בו מאימת יום הדין... והאימה הזו כל כך מקשה עליו, עד שהוא לא מסוגל לקום ולהתפלל במניין, והוא מרגיש ירידה בעבודת השם דווקא בימים אלו. במחשבה ראשונה זה ממש לא מסתדר – יראת שמים שגוררת קושי בעבודת השם... ולמעשה, גם לא במחשבה שנייה ושלישית... אז מאיפה זה בא?

הדברים הנוגים שלו הצטרפו לדברים דומים ששמעתי בעבר, ולא מדובר באנשים רחוקים מתורה ומצוות, אלא באנשים רציניים, משהו בסגנון בני עלייה בדור הסמארטפון...

מכיוון שברגשות עסקינן, וכאמור לא מדובר ברגשות שיש לטפח, יש לתחום המקצועי כלים רבים לסדר את עולמנו הפנימי, כך שנפחד כשצריך, וברוב המקרים נעדיף זהירות על פחד.

* * *

וכעת לטיפול העצמי – טיפ ראשון אותו בחרתי למאמר זה מתאים לימים אלו, אך הוא אחד מני רבים:

להכיר בחשיבות של לסלוח. זה נשמע מוכר, אבל אם נתבונן נמצא שהרציניים מביננו מרבים לבקש סליחה מאחרים, וזה טוב. אבל לא מרגישים שלסלוח לאחרים – חשוב באותה מידה, גם לנו עצמנו.

נדיר למצוא את עצמנו יושבים ועושים חשבון נפש – למי עוד לא סלחנו. הניקיון שלנו, כך נדמה, קשור לכך שיסלחו לנו. אבל מבחינת הנפש העייפה שלנו, כמו גם מבחינה יהודית טהורה – אם אנחנו נסלח לאחר, ונחזר על פתחי הסליחה לאחר באותו להט כמו שאנו מבקשים שיסלחו לנו – נרוויח נפש בריאה הרבה יותר.

* * *

אז איך זה פועל? 

כשמישהו פגע בנו, ואנחנו שומרים טינה בלב, הטינה הזו, הכעס הזה, תופסים מקום בלב. כעין חדר, שעם הזמן מתמלא על גדותיו ברגש קשה – עלבון, כעס, אכזבה וכיוצ"ב. והבעיה ברגש הזה, שהוא לא עוזב אותנו עד שנסלח.

גם אם נבקש סליחה מכל מי שפגענו בו, ונרבה בסליחה לפני השם יתברך – עדיין הנפש שלנו תכיל בתוכה את אותם כעס, עלבון ותחושות שליליות אחרות שנטרנו. ומכיוון שלא טורחים על כך, לנקות את החדר הזה – מצטברים שם עלבונות רבים, תסכולים והקפדות, ממגוון אירועים וכלפי מגוון אנשים.

וכשהלב מכיל כל כך הרבה רגשות שליליים – איך אפשר להרגיש באמת טוב? איך נרגיש משוחררים או נקיים מבפנים, כל זמן שלא השכלנו לסלוח? וזה לא עניין לצדק ומצווה בלבד – האינטרס הנפשי שלנו  הוא לסלוח. ולא נדע עד כמה זה מעיק, עד שלא נסלח באמת. כמו שהטובה לא ניכרת אלא בחסרונה, כאן הכובד הנפשי לא מורגש אלא כשנשכיל לסלוח.

* * *

אז איך עושים את זה? ובכן, היהדות מביאה עצות רבות ויעילות מאוד, איך ניתן לנקות את הלב ולסלוח –כמו לדון באמת לכף זכות, להציץ במחשבתו ולשים עצמנו במקומו, ועוד... אבל כדי שנרצה להשתמש בחכמת חז"ל ו/או בכלים מקצועיים, תחילה חשוב מאוד להבין שלסלוח זה אינטרס שלנו, רוחני, ולא פחות מכך, נפשי.

זה נכון בכל עת, ונכון במיוחד בערב יום הכיפורים.