ימינך פשוטה: כך כבש הרב שבבו את הנוער הצפתי

"תקרא, תקרא לכל מי שקשה לו להגיע. אני כבר אבוא לאסוף אותו".

השעה 12:03 שלפני חצות ליל. הדובר, הרב אברהם שבבו (32) – האיש ומהפכת הנוער בצפת, נוסע כעת ברכבו לעבר המדרחוב. "אני מדבר עם בן ציון", הוא מספר לי. "הוא נכדו של הקדוש רבי חיים פאלאג'י ויש לו, לצערנו, כמה עגילים באוזניים. אבל הוא נשמה טובה".

הרב שבבו לא נראה רגוע בכלל. שמא הייתי אומר אף סהרורי משהו. הוא מסמן לעצמו מטרה להביא כמה שיותר צעירים לסליחות – שהפעם ייערכו במרכז 'נקודה טובה' שבקניון (לשעבר) 'קניון צפת' – המופעל על ידי תנועת הנוער 'אור ישראלי' בשיתוף עם ארגון החסד 'יד עזרא ושולמית' ובניהול הרב צחי ללוש. אך אט-אט יתברר לי כי לא מדובר בעוד נסיעה, כי אם במסע. לפני המדרחוב, מחכות לנו כמה תחנות.

אחת מהן היא שכונת בגין הסמוכה לשכונת כנען. לאחר שעיטה בת כמה דקות בכביש, הוא עוצר באחת. כמה נערים עם תספורות מוזרות מעט כשכיפת השמים לראשם נכנסים לרכב. לחבר השלישי אין מקום והוא נותר בחוץ. הרב שבבו מוציא מכיסו שטר של מאה שקלים ומעניק לו. "זה למונית. אם תוכל, תצרף עוד חברים. כמה שיותר שיגיעו".

אמרנו מסע, אז אכן כן. זהו מסע לילי לעבר נפש הנער הצפתי התוהה בחשכה. לפי האנרגיות הבלתי-נגמרות של הנהג, דומה שבכלל מדובר ביציאה לקרב. "תעמיס, תעמיס, אם לא תיקח מוניות", הוא פוקד על דוד, צעיר מרחוב הגדוד העברי שבשכונת כנען, כמו מפקד בגדוד. "תביא כמה שיותר חברים. אנחנו נמצאים מעל עזר הספר", הוא יודיע טלפונית לצעיר אחר.

הצעירים עולים בזה אחר זה על הרכב. "תשמע", הוא יאמר לי במהלך הנסיעה בלחש, "יש פה בצפת מקומות שלא מזכירים שם שמים, ירחם ה'. התפקיד שלי הוא, מנגד, להדליק את האור". הלב שלי, וסליחה על הזווית האישית, נמס.

'מוניות ספישל' לסליחות

"בשנים הראשונות לפעילות", הוא מגולל את פעילות השטח לסליחות, "עשינו עבודה יסודית. ליקטנו עשרות נערים באמצע הרחוב ופשוט עודדנו אותם לבוא להתפלל. ארגנו על-אתר עשרות 'מוניות ספישל' שהניעו אותם למרכז הרוחני שלנו שברחוב רמז דוד. היה מדהים לראות נערים שלא טעמו זמן רב טעם יהודי, אומרים בקול גדול ובלהט 'עננו'".

"בשנה שעברה", הוא ממשיך, "אספנו כ-50 נערים לאמירת סליחות. נאמר דבר תורה על ידי רב ולאחר מכן נאמרו הסליחות על ידי המשתתפים. מרביתם של הנערים, אגב, מגיעים מבתים חילוניים לגמרי. מדובר בנערים שהם נשמות טובות המבקשים להרגיש קרובים יותר לה‘. בחודש אלול מרגישים באוויר משהו פנימי הקורא להם לבוא לבית הכנסת. הם מקבלים גם קבלות ומכינים עצמם ליום המשפט ראש השנה. לעתים תוכל לראות אותם מתרגשים עד דמעות במהלך אמירת הסליחות".

תוכל לשתף אותנו באנקדוטה מרגשת במסגרת ה'סליחות', אולי איזה רגע בלתי-נשכח?

"אכן. היה זה לפני שנים מספר. לאחר מופע זמר המוני שהתקיים בחוצות העיר ותם בשעת ליל מאוחרת, ניגשתי לראש העיר וביקשתי ממנו בקשה צנועה: לומר סליחות עם הקהל. הוא הסכים, ומיד לאחר מכן פתחתי באמירת סליחות, כשכולם השתתפו בסליחות שערכתי באורח ספונטני".

תוך כדי שיחה, נזכר הרב שבבו באנקדוטה ייחודית נוספת: "לפני שנים מספר ארגנו בימי הסליחות של ערב יום כיפור שני אוטובוסים לאמירת סליחות בירושלים. איתרע מזלנו ואחד מהאוטובוסים פשוט שבק חיים בעיצומה של הדרך, באחד מכבישי ’הבקעה‘. שהינו במקום זמן ארוך, מחכים למחלץ, ושעת חצות כבר הגיעה. לא הייתה ברירה ואמרנו סליחות באמצע הכביש, ליד הכפרים הערביים הסמוכים".

מתחת לגשר המדרחוב, ב'פיצוציה בקטנה' שמלאה בהמון-המון סיגריות 'פרלמנט' ועוד, הוא ילכוד כמה נערים עטויי עגילים ושרשראות באמצעות חיבוק חם. לפי החיבוק, דומה שהם מכירים אותו כבר מימים ימימה. הפנים של הרב שבבו אינן זרות להם. ואכן, כך יתברר לנו, אין זאת מליצה.

"צדיקים שלי, סליחות"

אין נער חילוני בצפת שלא שמע את שמעו של הרב אברהם (אבי – בעגה המקומית) שבבו. ולא, לא בגלל שהוא בן למשפחה צפתית שורשית.

חמוש בהעזה שאין דומה לה, ביראת שמים כנה וטהורה ובייחוד בחום יהודי, הוא יוצא מדי לילה של אלול למדרחוב של צפת, ותולש נערים תוהים ומחפשי פורקן מה'פיצוציה בקטנה' לבקשת 'אדון הסליחות'.

וכדאי שתבינו: הרב שבבו אינו עוסק, בבשר פעילותו, בנוער חרדי נפלט. עסוק הוא בנוער חילוני לחלוטין שמכיר את הדת רק מה'אזכרה' של סבא ז"ל שבין מנחה לערבית בבית הכנסת. וגם אל לבם של אלו, המצויים בעמק הבכא, הוא מצליח לחדור. האידיאל שעומד מולו הוא קיום דברי החכם מכל אדם, "להוציא יקר מזולל", במובן הכי פשוט של המילה.

אני מתלווה אליו ועומד משתאה לנוכח הכימיה שנוצרת בשניות בין 'הרב אבי' לבין צעירים שמחפשים עוד סיגריה או, במילים אחרות, את עצמם. "צדיקים שלי, סליחות", הוא שואג בחיבה מהרכב. והם, חלקם הגדול עם אופניים חשמליים, משיבים בחיוך רחב. "יוסי, מה קורה?" הוא פוצח בחיוך לבבי גדול.

הלילה הצפתי איננו מאיר פנים לציפורי הלילה הללו. צפת היא עיר הקודש ונוסף לכך, בלילה היא יותר שוממת משוממת. אבל הרב שבבו מאיר פנים. אוהו, כמה שהוא מאיר פנים. אצלו הצעירים מרגישים 'בבית'.

עדיין אני רוצה לעמוד אתך על השאלה המסקרנת: מה מניע נער חילוני צפתי לקפוץ אליך לביקור? הוא הרי רחוק לחלוטין מהדת.

"תשמע, זה מתחיל בהיכרות היומיומית שלי עם אותם נערים במרכז הנוער שלנו, שפתוח מדי ערב, ישנם משחקי חברה מאתגרים ופעילויות מגוונות. לעתים קרובות אנחנו יוצאים איתם לתפילות בקברי צדיקים כמו, להבדיל כמובן, בפארקים. אנו בעיקר מרעיפים עליהם חום ואהבה. אט-אט אנו לוקחים אותם גם לצד הרוחני יותר ומחזירים להם את הראש למקום ולאחר מכן גם לדרך המלך. סוד ההצלחה עם נוער משוטט", מדגיש הרב שבבו, "נמצא בשתי מילים: חום ואהבה. זה לא רק פינג-פונג. זה תשומת לב".

"נערים", הוא יחדד בשיחה לילית נינוחה ורגועה שאערוך עמו לאחר מכן, "מחפשים חום ואהבה. יחס. זה כל מה שהם מחפשים. זה גם מה שאני מביא להם. המשנה באבות מדגישה: 'אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות' ואך אז 'ומקרבן לתורה'. שלוש הפסקאות הראשונות מלמדות אותנו שכדי לקרב לתורה חייבים להצטייד באהבת ישראל כנה ואמתית. כשזה קורה - כשאתה מתחבר ללב של הצעיר, כל החסמים הטבעיים של הנער מתמוססים והרגליים מובלות אפוא, כמו בטבעיות, לבית המדרש. אין דרך אחרת.

"כל יהודי הוא נשמה. הוא כמו יהלום שנפל בבוץ והתלכלך ורק צריך לנקות אותו ולגלות שהוא יהלום. צריך להראות לאותם נערים את הדרך עם הרבה חום ואהבה. הגאון הגדול רבי ראובן אלבז שליט"א – ראש ישיבת אור החיים וחבר מועצת חכמי התורה, כבר שח פעם, כי הוא החזיר יהודים בתשובה בעזרת חצי מנת פלאפל".

אם מותר לשאול: זה נראה שהנערים הצפתיים כולם מכירים אותך? זה נכון?

"כן", הוא משיב כשהוא לא מסתיר את חיוכו. "פעם עשיתי עם מישהו סיבוב בעיר והוא הצהיר חדות כי אין סיכוי שאני מכיר עמוקות את בני הנוער בעיר. הוא אף הרהיב עוז וביקש להתערב איתי על כך. לבסוף מצאנו שאני מכיר כמעט כל נער שני...".

צעירי ה'פיצוציה' בסליחות

אחרי כמה מסלולים ברחובות עיר המקובלים, אנחנו עוצרים בסמוך ל'בנק הפועלים' שבמדרחוב. כאן, בעוד דקות אחדות, ייערכו הסליחות. לידינו לא מעט צעירים שחזותם החיצונית מעידה בהם כי, כמה עצוב, הם וסליחות אינם מחוברים בכימיה טבעית. אני מנצל את הדקות הבודדות לשיחה כנה ולבבית עם כמה מהם על ספסל צדדי. העיניים שלהם נראות צמאות, כמהות. מלאות בתום אמתי. למרות המראה החיצוני, לבם, כך דומה, נותר טהור וזך.

אני מבקש לשמוע מהם מה מניע אותם להגיע בשעת ליל מאוחרת הנה – לסליחות שמארגן הרב שבבו.

רשות הדיבור לציון, העומד לצדי: "כאן כולם אומרים סליחות יחד. ישנה אווירה ביתית. ולא משנה איך אתה נראה. כאן לא מסתכלים עליך אם אתה דתי או חילוני". אליאב היושב לצדי מהנהן בראשו ומפטיר: "כאן אתה מרגיש שאתה מבקש סליחה". אור מסביר זאת בשפתו: "דברי התורה שהרב אבי אומר לפני הסליחות – מושכים אותנו. הרב מסביר לך מה אתה מתכוון בבקשת הסליחות".

"לפני שהגיע הרב שבבו", אומר לי יוסי, צעיר תמיר עטוי מכנסיים קצרים תכולים, "היה בלגן. הנוער היה משועמם". וליאב אברג'ל מוסיף: "אין מישהו שיעשה זאת במקומו. אין". וניסים, צעיר העומד למולי, מבקש להטעים עוד: "הרב שולח ציציות וכיפות לחילונים. שולח לנו מוניות לסליחות. מזמין אותנו לצבוע את קברי הצדיקים בבית הקברות בצפת. צדיק הוא". החברים שמסביבי רגועים מתמיד. רק שריקות רוח הצינה הלילית משמיעות את קולן שוב ושוב ברקע.

כך או כך, הרב שבבו מתקרב לעברנו. הוא מבקש להרעיף על הצעירים דברי חיזוק קצרים טרם הסליחות: "אני רודף אחריכם. לא עוזב אתכם", הוא אומר בלהט של חיבה. "אתם יודעים למה? פשוט מאוד: כי אחרי מאה ועשרים יטיחו בי בשמים: מדוע לא עשית הכול כדי שיגיעו לסליחות? מדוע?".

הצעירים נועצים עיניהם ברב שבבו. מאזינים לדברים ברוב-קשב, כמו תלמידים המאזינים לרבם ב'שיעור כללי' סוער בסוגיית 'יחלוקו'. והוא ממשיך להצליף כמו יורה רותחת: "השעה עכשיו היא שעת 'רץ וטהר ואל תאחר – בטרם ימים פונים', כפי שאנו מזכירים בסליחות. חודש אלול חולף ועובר וזו העת לחפש דרכינו ולשוב אל ה'. אחרת אנו מפספסים את ההזדמנות העצומה שלפנינו. שכן, אחרי חודש אלול זה נהיה קשה יותר".

אתה עומד נפעם מול צעירי הפיצוציה שמסכיתים לדברי המוסר הלוהטים היוצאים מפיו של הרב שבבו, ובולעים בצמא כל מילה ברצינות תהומית. "הקב"ה בוחן אותנו", הוא ממשיך לאחר רגע של הפוגה, "אם כאשר אנחנו מבקשים בימים הנוראים 'זכרנו לחיים למענך אלוקים חיים', אנחנו מתכוונים ברצינות. הלא נשאל את עצמנו: האומנם אנחנו חיינו השנה בשביל ה', או בכלל בשביל לאכול או לישון טוב?"

'אתאנו לחלות'

אנחנו נכנסים פנימה, לא לפני שהוא לא שוכח להזכיר לשום נער להיכנס: "ציון, יום הדין מתקרב. אתה נכנס?"

ברוכים הבאים ל'קניון צפת' (קניון - כמעט ז"ל). המקום לא מרשים מדי, אולם מפתה מספיק בשביל נער שאיבד את דרכו. על השולחנות מונחים כמה גמרות מסכת נדרים – המסכת הנלמדת ב'דף היומי', לצד משחק 'סנוקר' ועוד כמה פעלולי נוער.

הרב שבבו מבכר לקיים את הסליחות דווקא ליד ה'סנוקר'. אולי כדי לסמל את הקיטוב, את האור שבחשכת שעשועי הנוער. הרי הוא שולה את אותם צעירים דווקא מלב המדרחוב השוקק.

הרב שבבו מנווט את הסליחות. עשרות בני נוער אומרים את הסליחות בקול רועם ובלב נשבר ורוגש. דומה, שלבם הכואב מדבר. לא הפה. הרב שבבו מנווט את הסליחות. ה'אמן שלהם מהדהד בבניין – המשקיף על 'קריית האמנים' ואף מחוצה לו. המחזה נראה סוריאליסטי למדי, בעיניי: נער חובש כובע בוקרים (חקלאים) אמריקאים ממלמל סליחות בתחינה וברגש. האחר חובש כיפה לבנה מאולתרת למדי.

לרוב כל נער יתכבד בקטע של סליחות. כך בפיוט 'עננו' וכך גם בפיוטים נוספים. ניגון הלב, כאמור, נשמע כאן.

לאחר מכן יתפזרו הנערים לביתם. כעת, זה בטוח, הם כבר לא יחזרו לפיצוציה.

* * *

מעמד ה'סליחות' העילאי תם. הנערים יוצאים החוצה מרוממים משהו.

אני עומד מחוץ ל'בנק הפועלים' נרגש, מפטיר לעצמי בלב:

עתידין, עתידין קניוני צפת שייהפכו לבתי נועם ה'!

נרות החנוכה שהציתו לבבות

פעילות ה'סליחות' של הרב שבבו הנה רק קצה הקרחון בפעילות הענפה שלו להשיב נערים לכור מחצבתם.

את מרבית שעותיו ומוחו הוא משקיע למען אותם נערים מחפשי דרך. לשם כך הקים מרכז רוחני ברחוב רמז דוד בעיר, והיד עוד נטויה. במרכז הרוחני מתקיימות שלל פעילויות תורניות לבני הנוער ברוח טובה, כאשר שעה אחת תוקדש ללימוד גמרא פרטי עם אברכים תושבי האזור.

את המרכז לנוער הקים הרב שבבו, בוגר ישיבת פורת יוסף, לפני כעשור. "היה זה בערב סתמי אחד", הוא נזכר בשיחה שקטה שאני עורך עמו בלובי של מלון צפתי. "אני צועד לתומי בשכונת 'גני הדר' ופוגש בכמה נערים מגודלי שיער היושבים בתחנת האוטובוס. באותו ערב חשתי שדווקא הנשמה שלי לוקחת אותי אל לבם. ניסיתי לחשוב על השורש שמביא אותם למעשיהם הבלתי הגונים, ואז תהיתי שאולי הם מגיעים מרקע משפחתי בלתי-תקין שלבטח הוא שמביא אותם לכך. האינטואיציה הפנימית שלי", ממשיך הרב שבבו, "לקחה אותי למקום של שיחות נפש לבביות עם אותם חבר'ה".

"לימדו אותנו, שהארת פנים זה מצרך חיוני כיום. הלא חז"ל כבר לימדונו ש'לבן שיניים מחלב – גדול המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב'", אומר הרב שבבו כשהוא לוגם קמעא מהקפה המהביל שלפניו. "פתחתי איתם בשיחה קולחת המהולה בהומור קל. במהלכה, שאלתי אותם מה הם עושים במהלך יומם, והם השיבו לי שמאום. הצעתי להם לבוא אליי לבית הכנסת 'באר יצחק' השוכן בסמוך למחרת – נר ראשון של חנוכה והם ניאותו. ציפיתי להם בבית הכנסת בשעות הערב והם אכן הגיעו. הדלקנו יחד נרות חנוכה, ואחד הצעירים דמע. 'כבר כמה שנים לא הדלקתי נרות חנוכה. נזכרתי בבית אבא', הוא הטעים בפניי. מכאן ניצת בלבי הרעיון להדליק את נרות היהדות בקרב צעירים תועים".

"היינו נפגשים מדי יום. הייתי פותח להם את התנ"ך והיינו לומדים יחד שני פסוקי תנ"ך, שתי משניות אבות, והיינו פוצחים ב'שמע ישראל' קולני בחסות חשכה ונרות דולקים. כך חבר הביא חבר. היינו מביאים רבנים שידרשו בדברי תורה בפני הצעירים. עשינו גם 'שבתות' יחד. אני חושב ש'משכני אחריך – נרוצה' – זה הסוד. אתה רק מאיר להם את הדרך עם מילה טובה ושתייה קלה. הם כבר ירוצו אחריך".

לאחר מכן חבר הרב שבבו לתנועת 'אור ישראלי' שבראשות הגרי"ד גרוסמן שליט"א – רבה של מגדל העמק ונשיא מוסדות 'מגדל אור', שכיום פועלת בשיתוף עם ארגון החסד 'יד עזרא ושולמית'. המקום בבית הכנסת אט-אט נעשה צר מהכיל את עשרות הנערים שצבאו לפתחו. לאחר מכן אותר מקום מאולתר לפעילות הרוחנית – מקלט ברחוב רמז דוד שבדרום העיר, שהוסב למרכז הנוער 'אהבת ישראל'. "אני נזכר בתקופה הראשונה של הפעילות במשכן החדש", הוא מספר. "צדה עיני בחור שהיה מוכר לכל כגברא אלימא המטיל חיתתו על הבריות. פניתי אליו והצעתי לו בעדינות לבוא ולשתות משקה קל לרוויה. ביום הראשון הוא מיאן בנחרצות. ימים מספר לאחר מכן לבו האביר נכנע. הוא נכנס, בירך 'שהכול' וטעם 'מזונות'. הצעתי לו להאזין לשיעור שיימסר דקות אחדות לאחר מכן, והוא נשאר. מקץ שבועות אחדים – לאחר שהוא האזין למטר של הרצאות מפי רבנים - גמלה החלטה בלבו של הנער כי הוא מעתיק את מקומו מהרחוב לישיבה קדושה. כיום הוא נמנה על אחד מעידית בני התורה בצפת".

הוא מבקש לשתף אותי בסיפור מצמרר שפגש בו במהלך הפעילות התורנית. "מדי ערב היה צעיר אולטרה-חילוני שהיה מגיע בשעה 20:45 בלילה למעמד 'קבלת עול מלכות שמים' שנערך במרכז שלנו. 'יש צעקות, יש צעקות', היה קורא לחבריו בתום, ואץ רץ חיש למקלט. בגין כך התברר לנו כי לא ראה תפילין כשרות מימי ה'בר מצווה'. המצאנו לו תפילין מהודרות והוא החל מניחן מדי יום ביומו. לאחר ארבעים יום של הנחת תפילין, הוא הלך לבית עולמו בעקבות מחלה קשה. לפחות", אומר הרב שבבו, "הוא זכה להניח תפילין בימיו האחרונים עלי-חלד".

והרב שבבו, כמו הרב שבבו, לא ישקוט על שמריו. הלא האינטנסיביות הנה חלק מה-DNA שלו. בהמשך הוא מקים עוד כמה מרכזי נוער ברחבי העיר צפת. "אחד מהם היה בשכונת בגין. היה זה כאשר בלילה אחד אני נוסע ברכבי בשכונה ונחשף לעשרות בני נוער יושבים על הקרקע בטלים ומשחקים במשחקי כפיפות ידיים. כשאחד מהם הפסיד לרעהו, ביקשתי ממנו שיאמר 'שמע ישראל' להצלחתו בפעם הבאה, אך, מה הופתעתי, הוא כלל לא ידע איך להגות את המילים... באותו רגע החלטתי שאני פותח באזור מרכז נוער שייתן מענה רוחני הולם לאותם נערים. ראש העיר, מר אילן שוחט, העמיד לשירותי מקלט בשכונה, וכך נולדה הפעילות שממנה גילו רבים את זהותם היהודית וחלק מהם אף זכו והגיעו לישיבות קדושות. יצוין, כי לא אחת ניהלתי מלחמה שערה עם ההורים. הם התקשרו אליי בזעם וקבלו שאני מחולל שינוי באורח חייהם של בניהם. הבטחתי להם שהם אלו שייהנו מכך. אחד מהם פגש אותי לאחר חודשים מספר ובשיחה בת ארבע-עיניים הודה לי בדמעות: 'לראשונה הבנים שלי נישקו את ידי. זה לא היה אף פעם'".

אך גם זה אינו גולת הכותרת של פעילותו. כמי שלבו פועם עם הנוער, מלבד פעילויות בערבים הכוללות כאמור גם שעת לימוד עם אברכים מהאזור, הוא אחראי להקמת בית ספר לנוער נפלט בשם 'נחלת יעקב'. בית הספר פועל בעיקר בטבריה, ונערים מצפת נוסעים אליו ארבע פעמים בשבוע. "יש אצלנו נערים שלא יודעים מה זה ’שמע ישראל‘", הוא שב ואומר בכאב. "תוסיף לכך את העובדה שלעתים מדובר בנערים במצב משפחתי רעוע, ומשום כך הפעילות אתם לא קלה בכלל".

"מדי בוקר הייתי יושב עם נערים ועורך עבורם מגוון פעילויות הכוללות משחקים מאתגרים ובעיקר שיעורי תורה. היו ימים קשים שבהם חשתי שהפעילות גדולה עליי", הוא מודה. "אבל לא הייתי מסוגל להפסיק. קשה להפסיק לשמוע ניגון מתוק של נערים רחוקים שאומרים 'אדון עולם' ברגש. החלטתי שאני יוצא לדרך חדשה – סידור בית ספר ייעודי עבור נערים בסיכון אלו. חברתי עם קבוצת הנערים לבית הספר 'נחלת יעקב' שבטבריה. מיני-אז הנערים מצפים לבוקר שכבר יפציע. הם נכנסו למסלול לימודים רציני".

ובצפת אין להם היענות קונקרטית? מדוע צריך להניע אותם עד טבריה?

"אתה באמת נוגע בנקודה כואבת ורגישה: אין כאן בצפת מוסד הולם לבני נוער כאלו. שכן, ההורים בוודאי לא יחפצו שהם ילכו, חלילה, לשתות מבארות נשברים, ומאידך במוסדות תורניים, מטבע הדברים, הם לא יתקבלו בעין יפה. החלום שלי הנו להקים בית ספר ייעודי לנוער הנפלט בצפת בשילוב ידיים עם הרשויות. צריך להבין שמדובר בחבר'ה שרוצים להתקדם ולעשות עם עצמם משהו, אך אין להם מענה. ידיי מושטות להם כדי להצילם משאול תחתיה, אבל אין הבור מתמלא מחולייתו.

"המסר שלי הוא שאסור להתייאש מאף יהודי. אין ייאוש בעולם כלל. אני אומר זאת מניסיוני. פגשתי נערים מנוערים מתורה, ל"ע, שהגיעו לשיעור באורח אקראי למדי, ומהשיעור הזה הם יצאו לבסוף לישיבות. ראיתי בחורים שהגיעו לדיוטה התחתונה ואיש לא האמין שצפוי להם עתיד כלשהו, ואילו היום אני פוגש אותם זורחים מעבודת ה'. כל בוקר מחדש אנו מודים להקב"ה על 'שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך'. כל יום הקב"ה מפיח בנו נשמה מחדש. גם לנו אסור להתייאש לרגע מעצמנו וגם מאף יהודי בעולם. לקראת ימי ה'נחפשה דרכינו ונחקורה, ונשובה אל ה'', חשוב לנו לזכור שברגע אחד של תשובה אפשר לחולל מהפך עצום. בעצמנו ובכל צעיר שאנחנו פוגשים ברחוב".

המייל של אברהם ישראל פרידמן: abyisrael@gmail.com