הסבא של הרכבת: מה עושים לי רגשות האשמה?

אף שדו השיח המובא בסדרת מאמרים זו, הינו אמתי - דו שיח ביני לבין מתייעצים, הדמויות והתפאורה שונו.

חלק ב' - הבליץ של ייסורי המצפון

הסבא הזה עם העבודה על האישיות, הזכיר לי את הבדיחה על הסבא שערך קניות עם נכדו.

הנכד מדי פעם: "סבא, תקנה לי..." והוא, בתגובה רגועה, "מוישה, תראה את הכיף שבטיול", "לא חייבים להיכנע לרצונות", וכן הלאה. לאחר כחצי שעה, ביציאה מהסופר, פנה אדם אחד אל הסבא, ואמר: "כל הכבוד לך על איך שענית למוישה נכדך, ברוגע כל הזמן. עקבתי, והערצתי אותך!"

"מוישה זה אני", ענה הסבא. "פשוט ניסיתי להירגע... "

רק לאחר שלושה ימים פגשתי אותו, את הסבא. הבנתי מיד שזה לא מקרי. הוא רצה שאעכל את הדברים, ואצפה להמשך. ככה, אני יותר פתוח לתפיסות חדשות. והוא צדק. מתוחכם, הבחור הזקן הזה.

אני רוצה לספר לכם מה קרה בינתיים. כמובן מרגע שהסבא הזה, מה שמו? יוסף, כן. אז מרגע שהוא ירד ליד השוק, אני מהורהר, וחושב על עצמי, כמעט עד עכשיו – כלומר, בהפסקות... אני חושב שאני מתחיל להבין למה הוא חותר. אני מרגיש מן תקווה כזו. יחד עם זאת, אני הולך להתקיף אותו ולנסות למוטט את תפיסתו שלו. רק שלא יחזור להיות כמוני, איש צעיר, חכם, טוב לב ומדוכדך – כמו שסיפר שהיה הוא עצמו, לפני שלושים שנה...

כשעניתי על השאלות שהשאיר לי - ככה בחטף, לפני שירד – תפסתי לשמחתי, שקצת רימיתי את עצמי במשך שנים! מה שפתח את החשיבה שלי, זה הרושם שהוא השאיר עלי, הסבא הצעיר הזה, שבפשטות וישירות, 'הרשה' לי לפרגן לעצמי. האמת? הוא דיבר לעניין! הוא גרם לי לחפור ממש בנפשי – ואני לא חפרן!

התחלתי לחפור: למה? למה באמת בחוץ אני משקיע יותר מבבית? מדוע בחוץ אני יותר נחמד וסבלן לאנשים?

הופתעתי, אך פתאום תפסתי, שאולי אני באמת כן אדם טוב. אני מרגיש את זה באיזו פינה מעלת אבק בליבי. אני יודע שכשאני עושה טובה למישהו, זה מכל הלב, ועם כל ההידורים! אבל מה קורה בבית? כנראה זה בגלל האווירה, ותחושת האשמה כלפיי המרחפת באוויר, אני פשוט מתנהל פחות ביעילות. ובכלל, אם אני חושב על חבריי, לא נעים, אך באמת אין מישהו שמשקיע כמוני בבית!

אבל עדיין, אני לא מספיק טוב, עובדה שאשתי כל כך ממורמרת, כל כך לא מסופקת, בטח יש לי אחריות על כך! נשארתי קצת נבוך.

טוב, תשמעו את ההמשך - לאחר שלושה ימים, ברכבת. אותה תחנה. אותו קרון...

"שלום סבא!!!" ככה זה יצא לי, לא נעים. הוא רק חייך בתגובה, סוף סוף, אדם שחי נכון כמוהו, מבין שזו מחמאה, שרק חיבה יש בה, אז מה אם הוא סבא וכבר לא איש צעיר?

"שלום שלום, חבר יקר!" כך הוא. התקדמתי מ'איש צעיר', ל'חבר'? מה, בגלל שאני כבר מתחיל לחשוב קצת כמוהו?

אני ומחשבותיי, הוא ישר לעבודה. עד ה'דוידקה', אין הרבה זמן.

"נו, מה קורה? עושה רושם, שאתה מאלה שמכינים שיעורי בית על הצד הטוב ביותר, אז קדימה, בוא נראה מה בישלת".

כרגיל, הוא צדק, אבל גם לי יש סדרים משלי, אני לא פראייר. "רגע, לפני כן, אולי תאמר לי למה אתה חותר? מה משנה אם אני רואה את עצמי כטוב או כרע?"

שוב החיוך הזה. אני נהנה מכל רגע בחברתו. "אני שמח שאתה שואל. אחזיר בשאלה: אתה נשוי כנראה לא מעט שנים, ו..."

"חמש עשרה שנים", הבהרתי.

"יפה. וכאן אני שואל, האם רגשות האשמה שאתה חש, עזרו לך עד היום, חמש עשרה שנה?"

אופס, איזו שאלה מדהימה! אך אני בשלי, מגן על תפיסותיי. רק בזהירות הפעם, נראה שהוא יודע לאן הוא חותר. שיהיה בריא, הסבא הזקן הזה...

"תראה, אני מניח שזה כן עזר לי. כי זה גרם לי לעשות יותר עבור אשתי. אבל מעבר לכך, זהו רגש אמתי וחיובי. מוסרי הייתי אומר. בלי רגשות אשמה, בני אדם היו נוהגים כרובוטים!" תמיד ראיתי את עצמי כאדם ערכי ומוסרי, כך שממש הזדהיתי עם הדברים.

"אני מבין", אמר הסבא, "כך אתה מרגיש, ואפילו יש בזה הגיון מסוים. אבל בוא ננסה לבחון את הדברים. רגשות האשמה, לאיזה רגש הם גורמים?"

התחלתי להתרגל כבר לחפירות. ובאיזה שהוא מקום, עם האמפתיה שלו, זה אפילו נעים.

"תסכול. אכזבה מעצמי. כעס על עצמי. ו...ואוו, אני לא בסדר!"

"עכשיו תאמר לי. תסכול אכזבה, כעס. למה זה גורם בבית? לאיזו אווירה? לאיזה יחס כלפי האישה והילדים?"

אמרתי לכם כבר שהוא שואל לעניין? אז כנראה שתצטרכו לשמוע עוד כמה פעמים. מדבר לעניין הבחור הזה, זאת אומרת, הסבא.

"טוב, אני מסכים שזה גורם לכעסים. אבל אתה רק מוכיח עד כמה אני לא בסדר, כי אם כך, אז אני הגורם לכעסים בבית!" תמיד הייתי טוב במו"מ, להפוך את נחיתות מבטי - לעליונות.

"בסדר או לא, נתייחס בהמשך, בוא לא נסטה מהנקודה", הוא לא מתרגש. גם הוא טוב במו"מ, מכיר את הטריקים, לא נותן למניפולציות לפעול... "אז זה גורם לכעסים, סיכמנו. ושאלה נוספת: רגשות אשמה כמו שלך, גורמים לך לחוש קרבה לאשתך, או אולי ריחוק?"

"צודק, ריחוק. כי אני חש אשמה כלפיה, אני מרגיש לא ראוי בשבילה". אני כבר מתחיל להבין שהוא צודק, הבחור הזקן שלצדי. מוזר, זה נעים לי להפסיד בוויכוח כזה, כי פתאום אני מתחיל לחוש שאולי אשתחרר מהתחושה המעיקה של רגשות אשמה.

"ועכשיו תאמר לי, אם לא היו רגשות אשמה כאלו, ייתכן שהיית נוהג כלפיה ביתר קרבה? תאר לעצמך שאתה יושב עם חבר קרוב, והוא בשיא התמימות, מטיח בך שאתה רצחת את קנדי... אבל אתה יודע שאתה לא. אם תרגיש מולו אי נעימות 'אוי, הוא חושב שאני רצחתי את קנדי' סביר להניח שיהיה מתח ביניכם, שיוביל להתפרקות החברות, אך אם תאמר לעצמך 'מסכן, משהו אצלו בראש...' תתעלם מהאשמה, כי היא לא רלוונטית, ותרגיש רגיל כלפיו, כי זו בעיה שלו שהוא מדמיין כך, זו לא בעיה שלך. סביר להניח שהחברות כמעט לא תפגע, נכון? אותו הדבר בזוגיות, אם תניח להאשמות לחלוף מעל לראשך, הרי שגם ה'חתול השחור' שיעבור ביניכם, יחלוף מהר, והיה כלא היה..."

"הגיוני", אמרתי מהורהר.

"עוד דבר. רגשות האשמה באמת מניעות לפעולה נכונה? הרי אם יגרמו לפעולה, זו תהיה פעולה מלווה בתחושת מרמור, כעס, וריחוק. לעומת זאת, אם היית מחליף אסטרטגיה, והיית בוחן דברים עניינית - לא לפי תגובתה הקשה של אשתך, שאגב, מבחינתה היא יכולה להיות בסדר, כי כך היא חשה כרגע, היא לא פועלת מרוע – האם לא היית משיג תוצאות טובות יותר?"

"אכן. אך משהו כאן מפריע לי. הרי אם באמת אני לא בסדר, אני כן אמור להרגיש רגשי אשמה?"

"מבין את תחושתך. אך גם לפי תפיסתך, האם חשבת פעם על העונש שאתה מעניש את עצמך עם התחושות הקשות הללו? נניח שבאמת לא היית בסדר, האם המעשה מצדיק עונש כל כך קיצוני, של רגשות אשמה קשים, שרק גוררים עוד טעויות, כעסים וריחוק?"

מילים כדורבנות. אין מה לומר.

"שים לב למחשבות השליליות שנוצרות כאן: 'אני אשם, לכן אני לא מוסרי, ולכן בן זוגי צודק, ממילא מגיע לי לסבול, והאחריות רק עלי' וכן הלאה. זה הרסני.

והאמת היא שבפנים בפנים, ככה לבד עם עצמך, ברגעי חסד, אני מניח שאתה כן חש שאתה איש טוב. כך שנוצר מתח בין תפיסתך הפנימית האמתית - שאתה כן טוב, לבין מה שאשתך משדרת לך במשך שנים. ושוב, היא לא מתכוונת להרע לך, היא אינה פועלת מרוע כלל, היא באמת באמת כאובה, חשוב שתבין אותה, אך זה לא מתיר לך לאמץ את תחושותיה! ודאי כשהיא טועה. וכאשר אתה כן מאמין להאשמותיה, נוצר מתח - סתירה, בין שתי תפיסות אלו, מצד אחד אתה חש אשם ולא בסדר, ומצד שני, בפנים, אתה מתקומם על ההאשמות. זה מה שגורם לתחושותיך הקשות".

"ועכשיו תאמר לי, מה עדיף? מה יותר תורם לזוגיות, לאשתך ולך: רגשות אשמה הגורמים לתסכול, כעסים וריחוק? או שמא בחינה עניינית של המציאות, ללא רגשות אשמה, שיאפשר לך להרגיש קרוב לאשתך, ושיאפשר לך להישאר רגוע, מפיק לקחים, ו... בוגר יותר?"

"זה בליץ מה שאתה עושה! זה ממש סיכול ממוקד לרגשות האשמה. אתה ממש שונא אותם". התרשמתי לגמרי מדבריו, כמו גם מהכאב המשתקף בדבריו. כאב על אנשים, כמוני, שבלי משים חיים עם רגשות אשמה הרסניים.

"זה נכון. אני פוגש אנשים שבאים להתייעץ איתי. אני רואה כמה הרס ועוול זה גורם להם! כמה כאב, הלקאה עצמית, וייאוש. לפעמים אנשים מגיעים מזה לרמות קשות של דיכאון. זהו אחד השבילים הישירים לדיכאון. הם חושבים שזה מגן על הזוגיות, אך בהמשך, לאחר בירור מעמיק, הם תופסים כמה זה הרסני! זה עצוב לי. אבל זה שווה לי. כשאני רואה איך הם משנים תפיסה ופשוט הופכים לאנשים יותר שמחים ומצליחים, זה שווה לי!"

אתם יודעים? כבר אני מרגיש תחושת הקלה. וזה מתחבר לשיעורי בית שהוא נתן לי.

כשסיפקתי לו את התשובות לשאלות שנתן לי לשיעורי בית, הוא רק הנהן בראשו וחייך בסיפוק. הוא אוהב תלמידים טובים.

"עכשיו תכתוב," הוא אומר לי "כתוב על דף את המסקנות. יש לזה ערך עצום לכתיבה. בלי כתיבה, המחשבה רצה ובורחת. הכתיבה עוזרת לנו לאמת ולהתעמת עם האמיתות בחיינו. זה חשוב".

"ונקודה אחרונה: במשך השנים נוצר מצב שבלי לשים לב יצרת כפתור הפעלה שלילי המשפיע עליך. הפקדת אותו בידי אשתך. לכפתור הזה קוראים "כפתור רגשות אשמה". תמיד כשהיא חשה צורך – היא יודעת ללחוץ עליו, ולהפעיל את שמואל. ככה זה עובד שנים, אין סיבה שהיא לא תשתמש בו. ושוב, לא מניצול או רוע. זוהי תפיסתה למה שצריך לעשות, כאשר לדעתה ה'מכונה הזוגית' לא עובדת. אך נוצר מצב שכמעט ניטלה ממך הבחירה, אינך חופשי מול כפתור זה! הוא פוגע בכם, ובזוגיות שלכם. כן, גם בה. אנחנו צריכים לקלקל אותו!"   

"הדוידקה". הכריז כרוז הרכבת בשלוש שפות, מעניין...

הטיימינג הפעם היה מצוין. התעייפתי מהבליץ הזה. הוא אמנם סבא, אך נותר צעיר ורענן.

"רגע, קח את הטלפון שלי ונתאם פגישה. שאלת שאלות, ואני חייב לך תשובות". הוא אמר.

"זה בסדר. המזכירה שלי, בלה, כבר השיגה לי אותו. היא יודעת הכול - ומיד. אשתי טוענת תמיד שכשמה כן היא, 'בלה בלה'..." אמרתי בחיוך. גם לי מותר להפתיע, לא?

חגי צדוק, מרצה, ויועץ נישואין ופסיכותרפיה

מייל: chagaizadok@gmail.com

למאמר הראשון בסדרה: הסבא של הרכבת: האם אני באמת הכישלון שאני חושב שאני?