חלק 1: איך מתחילים להתקרב ליהדות?

הפאנל שלנו: הרב דן טיומקין, מראשי ארגון 'מענה' המייעץ לבעלי תשובה: יונתן יצחקי, איש הייטק ואברך; איריס שם-טוב, יועצת חינוכית ומאמנת אישית לצמיחה רוחנית; ואיריס ליכטזון –אמיר, מטפלת רגשית מוסמכת לטיפול בהבעה ויצירה.

אדם שומע הרצאה, נחשף לרעיון או עובר חוויה שגורמים לו לרצות להתקרב ליהדות. איך מומלץ להתחיל את התהליך?

הרב דן טיומקין: "שלבי ההתחלה של התשובה הם מאד אישיים ושונים מאדם לאדם, ולכן וקשה לתת נוסחה מנצחת. העצה היחידה שאני חושב שנכונה לכל אחד ולכל מצב, זה לא להתייאש ממציאת תשובות מספקות. התשובה מחייבת הרבה עבודת בירור פנימית, ואסור להתייאש מלמצוא את התשובות. יש הרבה אינטואיציות ותחושות בטן שמקורן בהבלי העולם שהשתרשו בנו, אבל גם יש הרבה אינטואיציות שהן אמת, והן הכנפיים שלנו להמריא ולמצוא את הקשר האישי שלנו עם בורא העולם, ואותן אסור לקצץ!

הדבר שאסור להתפשר עליו, לדעתי, הוא חיבור אמיתי ללימוד התורה. אין אדם לומד תורה אלא ממי שליבו חפץ. צריך לעשות כל מאמץ למצוא רב, שיעור, מסגרת, שיתנו לי כלים שמתאימים לי, כדי שאוכל לעשות את המסע האמיץ הזה. במקביל – לא לוותר על עצמי בדרך, ולקיים שיחה אישית, אפילו יומיומית, עם הקב"ה, שיעזור לי למצוא את דרכי האישית אליו".

יונתן יצחקי: "אני ממליץ קודם כל למי שרוצה להתקרב ליהדות שלא יישאר בהיכרות וירטואלית עם הדת. ממש לנסות ולחפש אנשים שומרי תורה ומצוות, עד שתמצא מישהו שאיתו נוצר קשר אינטלקטואלי מלב אל לב. אדם שאיתו אפשר ללמוד ביחד, לדבר על החיים, ולקבל תשובות פרקטיות. מאד כדאי להכיר משפחות שחיות את אורח החיים הדתי. מילים מנותקות ממציאות זה כלום והמתחזק עלול לתת להם פרשנות מעוותת וליישם אותן בצורה לא נכונה. אבל אם אתה פוגש מישהו נטוע ביציבות בעולם היהדות, אתה יכול לקבל השקפה שמותאמת ישירות לחיים ולמציאות שלך. לא מספיק למצוא חברותא ללימוד אלא מישהו שיהיה גם חבר. שתהיה למתחזק הזדמנות לראות איך מתפקד בית יהודי, איך מתפקדת משפחה. רוב האנשים חיים בעולם שרוב מערכות היחסים שהם מכירים זה מהטלוויזיה. אם רוצים להשתלב בעולם הדתי צריך לראות ממש את החיים בשטח.

"זה לא קל. יכול להיות שתצטרך לעבור כמה אנשים וכמה משפחות עד שתמצא את אלה שמתאימים להדריך אותך, אבל זו הדרך לנטוע עץ עם שורשים עמוקים מאד".

איריס שם טוב: "הדבר החשוב ביותר הוא ללמוד כמה שיותר – דרך הרצאות, שיעורים, ספרים. ידע הוא כוח. היהדות היא לא דבר זר כמעט לאף אחד היום. ולכן אם כבר יש איזשהו עניין, זה בד"כ קשור למוטיבציה כלשהי להתקרב מבחינה מעשית אל הקב"ה או אל היהדות, או אל חיים רוחניים. הרבה פעמים מתחברים לאיזושהי מצווה ויש מן "חשק" לקיים אותה. אז את אותה מצווה ראשונית שיש חשק עבורה- ללמוד עליה ולהתחיל לבצע אותה, ולהשתמש באותו "דרייב" ראשוני כדי להתקדם. הדחף הזה הוא מתנה משמיים, וכמו כל תשוקה חיובית - כדאי לנצל אותה.  כמובן שבשלב מתקדם יותר מומלץ לקחת מדריך כלשהו. זה לא חייב להיות רב או רבנית גדולים, זה יכול להיות אפילו חבר/ מכר שכבר עבר את הדרך כמה שנים קודם, ויש לו קצת ניסיון וגם ידע בסיסי להסביר מושגים ביהדות ובקיום מצוות.

חשוב מאד לא להתקבע על דרך מסוימת ביהדות, לא להחליט בחודשים הראשונים ואפילו בשנים הראשונות לאיזה זרם אני משתייך (כלומר חסידות או אידיאולוגיה מסוימת] גם אם ההתקרבות נעשתה דרך אותו זרם. ליהדות גוונים רבים אבל דרך מרכזית אחת משותפת לכל הזרמים, שכוללת בראש ובראשונה את קיום המצוות ע"פ השולחן ערוך. כדאי להתחיל מהבסיס, ואח"כ לבחור לעצמי גוון.  לאחר שלמדתי מספיק, והכרתי היטב את הבסיס, אז אפשר להחליט על זהות או הזדהות עם זרם מסוים. אבל בהתחלה, כאמור, כדאי להימנע מהגדרות והשתייכות חיצונית לזרם כלשהו".

צפו ברב זמיר כהן משוחח בתכנית 'מקום לשאלה' על התמודדות עם סביבה לא דתית:

איריס ליכטזון –אמיר: ”זו שאלה נורא אישית. זה מאד משנה אם האדם בא עם רקע כלשהו של מסורת או בכלל לא. כמה אנטי יש לו לכל הנושא של "דת", שיכול להיות נורא מפחיד. מכיוון שאני באתי מאד מרחוק, (קיבוץ) עם אפס ידע וטונות פחד ואולי גם תעוב ל"דת", אני יכולה לתת עצות מניסיוני. הייתי מציעה לו קודם כל להישאר במקומו, לא לעשות כמעט כלום. אולי משהו קטנטן כמו נטילת ידיים, או להגיד "מודה אני" בבוקר.  להתחבר רגשית לאמירה הזו. להתענג עליה, לחשוב על המשמעות של המילים האלה. להתענג על נטילת ידיים. לחוות את הטומאה נשטפת ממני.... הייתי מציעה לאדם כזה לקרוא, לשמוע שעורים, ובעיקר לפתח קשר אישי עם הקב"ה. להתחיל להתפלל, לדבר בשפה אישית עם הקב"ה. הסידור יכול להיות מאד זר בהתחלה. בהמשך, מה שקורה בדרך כלל זה שמתחילים להיות ב"אורות". זו השפעה ברוחנית אדירה שבאה מלמעלה לעזור לאדם לעשות את הצעד הלא פשוט הזה של שינוי אדיר בחיים שלו. בשלב הזה אפשר להתחיל לקבל שמירת שבת, צניעות, הימנעות מלשון הרע, ומאוד כדאי לחפש מסגרת קבועה של שעור (ואז להתייעץ עם הרב/נית) או להיכנס למדרשה או ישיבה. אבל לקחת את התהליך לאט. קודם כל לספוג ולהתבונן ולהתענג על צעדים קטנים. בהתבוננות, בריכוז... כמו מדיטציה קטנה".

איך להתנהל מול המשפחה והחברים הקרובים בתהליך ההתחזקות?

הרב טיומקין:"גם כאן קשה לומר נוסחה אחידה. בדרך כלל תחילת התשובה יוצרת באופן טבעי ירידה לצורך עליה. הירידה – בגלל שתחומי העניין שונים, המשפחה דואגת, ובצדק. הידע שלהם על עולם התורה מבוסס בדרך כלל על עיתונים וטלוויזיה שמציגה תמונה מאד לא מחמיאה של החוזרים בתשובה ושל החברה אליה הם נכנסים, ובני משפחותינו האוהבים דואגים לנו, ובצדק, שעברנו איזה שטיפת מוח ושבקרוב נזרוק עליהם אבנים ונצרח: 'שבת היום'. התשובות שלנו לא מספקות אותם, כי הם לא יודעים איפה התהליך יגמר ועד כמה נהיה 'קיצוניים' בתהליך.

"נקודת העוגן פה היא: "על כל פשעים תכסה האהבה". משפחה אי אפשר להחליף, ואצל רוב רובם של בעלי התשובה יש חיזוק ביחסים עם המשפחה. פתרונות טכניים קל למצוא, גם מבחינת כשרות (כמו שצמחונים מוצאים פתרונות יצירתיים), וכך בכל תחום. אבל בשלבי ההתחלה חשוב מאד לעשות כל מאמץ לא להיראות כמיסיונר שמטיף למי שהחליף לו טיטול שהוא חי בשקר. אין תחליף לדוגמה אישית, ובדרך כלל ברגע שמגיעים הנכדים, גם חומות הבטון הקשוחות ביותר נמסות והקשר עם המשפחה הופך לחם. אבל גם בשלבי ההתחלה, הסוערים, כדאי להתחזק, ללמוד הלכות כיבוד הורים, לנסות להתייעץ ולקבל בכל מה שאפשר, ולשדר בטחון שהקשר רק יתחזק בעתיד".

יונתן יצחקי: "אין מה לבזבז זמן על הרצאות יהדות למשפחה. אם ההורים רואים שהאדם נשאר שפוי ולא קיצוני, שהוא מתקרב בהדרגה, ושהוא מכבד אותם – הם יהיו מרוצים. בלי זה, גם אלף שיחות על הלכה לא יעזרו. מעבר לזה, לפעמים רואים משפחה וחברים כאבן נגף בהתקדמות בעוד שהם בסך הכל השתקפות למקום האמיתי שאתה נמצא בו. אם היית משדר שלמות עם הדרך, לא הייתה נוצרת התנגדות. אבל לפעמים מי שיש לו חוסר ביטחון מקצין יותר מידי וכך מעורר התנגדות – שיכולה להיות אינדיקציה שפשוט הגזמת. גם כאן חשוב שיהיה מי שילווה אותך צעד אחר צעד וייתן פתרונות לדברים כמו אירוע משפחתי מעורב, וכדומה".

איריס שם טוב: "המשפחה והחברים זו זירה לא פשוטה שבעיקר מציפה את איכות הקשרים הללו בעקבות המפגש עם התשובה. אם הקשרים הם טובים - הם יעמדו במבחן השינוי, אם לא, לפעמים תיתכנה בעיות עקב התשובה. 

"בכל מקרה, מן הצד של זה שמתקרב ליהדות - מומלץ לא לנסות להחזיר אף אחד בתשובה, ולשכנע או להיכנס לדיונים שאין לך מספיק ידע כדי להתנהל בהם. עדיף לשמור על התשובה בהצנע כתהליך פנימי ואישי. חשוב קודם כל להגיע למצב של שלמות פנימית עם התהליך ורק אח"כ לחשוף אותו החוצה. מצד שני, חשוב מאד לקבל תמיכה מהסובבים, כך שאם לא מוצאים בסביבה הקרובה כדאי לחפש חברים נוספים שהם גם בתהליך. התמיכה החברתית היא חשובה מאד.

"החשוב מכל הוא להשתפר בהתנהגות שבין אדם לחברו. היהדות שמה דגש רב אם לא עיקרי על שיפור מערכות היחסים שלנו ועל ליטוש המידות שלנו, כך שכשהסביבה רואה ומרגישה שהחוזר בתשובה - משנה את דרכיו לטובה בתחום החברתי, זה הדבר שהכי מסיר את ההתנגדות, וגם גורם לתחושה ש"משתלם לנו שהוא יהיה דתי".

"במיוחד נכון הדבר כלפי ההורים. כלל ידוע שלמדתי מרבותיי בתחילת התשובה היה - שההורים צריכים להרגיש שככל שאני יותר מתחזקת בתשובה כך הם מקבלים יותר כבוד ואהבה. זה נכון גם לגבי בן זוג וילדים. כללו של דבר -הסביבה צריכה להרגיש שטוב לה יותר שתהיה דתי מאשר שתהיה לא דתי...זו גם אחת המשמעויות של "קידוש השם".  בעלי תשובה רבים טועים בדבר הזה ומאמללים את חיי סביבתם, משליטים טרור של הקפדות הלכתיות, רק על מנת להיות "דתיים" יותר, או לגרום לאחרים להיות כמותם. אין טעות גדולה מזו שהרי "דרכיה דרכי נועם" והתורה מחנכת לראיית הזולת ולנתינה, ולא לאנוכיות הנובעת מחוויה דתית רגשית. הכלל הוא - אם ההקפדה על החוויה הדתית שלך פוגעת ביהודי אחר, כנראה משהו שם לא מדוייק, לא ממש 'לשם שמיים'..."

איריס אמיר-ליכטזון: "לא לנסות להשפיע ולהחזיר בתשובה אפילו שזה נורא קשה. לזכור שאני התחלתי תהליך כי השם נגע בי. ואם השם לא היה עושה את זה זה לא היה קורה לי. ולזכור ש"להם" זה לא קרה ואין להם אפשרות להבין אותי בכלל. אז עדיף לשתוק. לחייך הרבה. להסכים להיות במקום של זה "שהסתובב לו משהו במח" ולא לנסות להסביר ולהצדיק את הבחירה שלי. מקסימום להעלות שאלות כמו: "למה יש תופעה כזו של חיים ומוות". "בשביל מה חיים, אם לרוב הם רצופי קושי, התמודדות ולפעמים גם סבל" כיוצא בזה. והכי חשוב- לא לענות על השאלות האלה, רק להציף אותן".