כששכול פוגש שכול: יהודית דסברג, שאיבדה את בתה וחתנה, מנחמת את הוריה של נעמה הנקין

העיניים התכולות של יהודית דסברג כמעט אומרות הכל. עמוקות, שקולות, מכילות, משלבות בתוכן אופטימיות מהולה בכאב. את הסיפור שלה היא נושאת עימה יום יום, רגע רגע, וגם כשהיא לא רוצה – המציאות תמיד טורחת להזכיר את עצמה, בדמות שני נכדים שהיא מגדלת בבית, ושקוראים לה "אמא", למרות שהיא בעצם רק הסבתא.

דביר היה בסך הכל בן שנתיים, כשהוריו, אפי וירון אונגר הי"ד, נרצחו בדם קר, והותירו אותו ואת אחיו ישי יתומים, והפכו בין לילה את סבא וסבתא דסברג להורים מחדש. "הוא היה בן עשרים חודש", מתארת דסברג לנענע 10 את הרגע הראשון עם הנכד דביר, שבו הבינה שאין דרך חזרה, שהסיוט הזה הוא לא חלום רע, אלא מציאות. "והוא התחיל לבכות. 'אבא, תיקחו אותי לאבא, אני רוצה עכשיו לאבא!', וזה בבת אחת הכניס אותי למציאות: אין אבא, אני צריכה להגיד לו את זה ואני מעכשיו אחראית שהילדים האלה יגדלו ילדים עליזים ושמחים כפי שהם היו עד עכשיו".

דביר אונגר

בדומה לה ולבעלה אורי (ז"ל), גם הוריה של נעמה הנקין נקלעו לאותה המציאות: מהיום והלאה, הם יצטרכו לגדל את ארבעת נכדיהם, אלה שישבו במושב האחורי של הרכב, כשהמחבל ירה למוות בהוריהם, ואז באורח נס, הרובה נשמט מידיו, והוא לא יכל לסיים את המלאכה שהחל בה. לכן, מהרגע ששמעה יהודית על המקרה – גמלה בליבה ההחלטה ללכת לנחם אותם.

עבור יהודית אין זו הפעם הראשונה שהיא מכתתת את רגליה כדי לנחם משפחות שנוספו למעגל השכול הנורא. למעשה, היא עושה את זה די הרבה ויודעת שעצם הנוכחות שלה מסיבה קצת נחמה לאבלים. אבל הפעם, מדובר במקרה שקרוב לליבה במיוחד, עשרים שנה אמנם מפרידות בין שני האסונות, אבל דווקא בגלל זה, יהודית מרגישה שיש לה הרבה מה לתרום למשפחה האבלה הטריה, להקהות במעט את הכאב שהיא מכירה כל כך טוב. "דיברנו דברים מאוד מאוד מעשיים", היא מסבירה לאחר הביקור. "איך אפשר לעבור מלהיות סבתא ללהיות אמא, איך מסתדרים עם הצד השני, ועוד".

גם מבנם הגדול של נעמה ואיתם הנקין, מתן בן התשע, לא חסכה דסברג מילים. "אמרתי לו שאני אמא של דביר וישי, אני בעצם סבתא של דביר וישי, אבל עכשיו אני אמא שלהם. זאת אומרת, נכנסתי לזה, שיש דבר כזה, שאפשר לעשות את זה".

יהודית דסברג

"לא הייתי מחליף את החיים שלי בשום מחיר"

לביתם של משפחת ערמוני, נסעו גם דביר וישי, שביקשו להביע הזדהות עם האסון הנורא שפקד את המשפחה, ובייחוד עם היתומים הרכים, מתן, ניצן, נטע ואיתמר. בביקור התנחומים, מספר דביר, שאלו אותם ההורים של נעמה האם הם עדיין זוכרים את הוריהם, ובעיקר שאלות על עצמם. "שאלו אותנו איך זה להיות סמכותי פתאום, וכל מיני שאלות כאלה", הוא מתאר.

 "ממש רציתי להגיד להם משהו, אבל לא ידעתי מה", אומר דביר בגילוי לב. "הייתי מאוד שמח להגיד, אבל באמת לא... לא יודע מה אומרים... מה שאמרתי לסבא ולסבתא בסוף, שמדי פעם בחיים, כל מיני אנשים קרובים בעיקר שאלו אותי: 'תגיד, אם היית יכול להחזיר את הגלגל אחורה, מה היית עושה?', אז באמת שהייתי בוחר את אותם חיים בדיוק. אולי זה נשמע קצת 'מה, אבל ההורים שלך לא היו חיים, ואיך אתה יכול לוותר על דבר כזה?', אז לא, באמת לא הייתי מחליף את החיים שלי בשום מחיר".

ואחרי הכל, ועם כל הכאב הבלתי נתפס, יהודית אומרת שגם בתוך השכול, היא יודעת עד היום לזהות בבירור את האור הפרטי שלה, בתוך החושך הגדול. בעיניה, דווקא התפקיד שנחת עליה, לגדל שני נכדים משל היתה אימם – זה מה שהציל אותה מלשקוע לתוך תהומות של ייאוש, וזה גם מה שביקשה להעביר להוריה של נעמה הנקין. "כולם אומרים לי: 'וואי איך הצלת את הילדים האלה, איך גידלת אותם'. אף אחד לא יודע שהם הצילו אותי. עוד לפני שהיה לי חוסר אונים – כבר היה לי תפקיד, היה לי 'אונים', היה לי מה לעשות, היה לי ייעוד, אז כך שהם הצילו אותי. מיד נכנסתי לתפקיד. אני עכשיו אמא שלהם".