עם ישראל, להחזיק חזק. המשיח בפתח

כבעלת תשובה, פעמים רבות יצא לי להאזין לשיעורי תורה המדברים מעניין הגאולה והמשיח - אולם אני מודה ומתוודה, שאף פעם לא הבנתי מה זה אומר לרצות משיח באמת. 

להאמין? ודאי שהאמנתי.

כן, כמו כולם אמרתי שאני רוצה, שאני מחכה ומייחלת. פה ושם אפילו התפללתי על זה בדמעות, תוך שאני מוכנה להישבע שאני מוכנה ומזומנה לקראתו, בכל רנ"ב איבריי (אל תשאלו אותי היכן היה הלב). ישבתי וחיכיתי לו, והבטחתי שאפילו אם יתמהמה - אמשיך לחכות לו. היום, עם יד על הלב ועם האמת הכי אמיתית והכי פנימית שיכולה להיות - אני יכולה לומר שלא באמת חיכיתי לו.

אז למי כן? 

התשובה פשוטה: חיכיתי לישועות שלי. חיכיתי להיגאל מהגלות הארוכה שלי שכללה (ועדיין) 12 שנות ציפיה לבן זוג, פרנסה שבאה אחרי הרבה מאוד קשיים וצמצומים, ריחוק נפשי מעצמי ומהבורא, ומה לא? אתם אולי לא יודעים איך זה מרגיש, שכלפי חוץ 'יורים' חיצי אמונה ומבפנים - לא באמת מאמינים שיגיע היום הזה. הרב שמשון פינקוס זצ"ל, כינה את התופעה הזו כ'צפצופי אמונה'. 

אינספור פעמים 'צפצפתי' ואמרתי שאני רוצה שעם ישראל ייוושע מכל הייסורים, שהוא סובל מנחת זרועם של הגויים במשך אלפי שנים. אינספור פעמים 'צפצפתי' ואמרתי שהנה, רק עוד רגע קט, זה קורה. רק צריך להאמין ולא להתייאש מן הרחמים. אמרתי. נו, אז? למה מכל זה באמת התכוונתי? מה מכל זה באמת הבנתי? את מה מכל זה הפכתי להשקפת עולם מוצקה, שאינה נשברת עם כל ניסיון קטן שעובר עליי? 

היום אני מבינה, שהלב הזה שלי - שאותו הקב"ה כל כך מבקש, שאליו הקב"ה כל כך מתגעגע - לא באמת היה שם במילים. צפצפתי אמונה, אבל לא באמת האמנתי במה שאני מוציאה מהפה. וגם כשהואלתי בטובי להפסיק להפריע עם כל השאלות המעצבנות שלי נוסח 'למה זה קורה דווקא לי?', ולהתחיל לחכות באמת, לחכות בסבלנות לגאולה הפרטית והכללית - לא באמת חיכיתי. 

מדוע?

כי לחכות באמת זה אומר לא להציב זמן, ולא לחשב קץ. לחכות באמת זה לקבל את ההנהגות של ה' כמות שהם, בלי לצפות שהכל ייעשה בדרך שלי. לחכות באמת זה אומר לשמוח במה שיש לי עכשיו. לחכות באמת זה לפרגן לשני כשהוא מקבל את מה שאני עורגת אליו כבר שנים. לחכות באמת זה להיות אחד עם מה שאתה מאמין בו, ואין אחד אלא אהבה. לאהוב את מי שאתה מאמין בו, אומר להאמין באמת. 

אבל אני רציתי רק לקבל כבר את כל מה שהתפללתי עליו במשך שנים, וטרם נענה. לא חשבתי על טובת הכלל, חשבתי רק על עצמי. על חמור לבן, על חמור אדום, על לימוזינה - מה זה משנה איך הוא יגיע, המשיח? רק שיבוא כבר. זה מה שרציתי. שיבוא וירפא את העצב של כל העולם, ושלי. והכי חשוב: שזה יקרה מהר, וללא כאבים. 

בלי מחלות, בלי רציחות, בלי אבטלה, בלי סכסוכים, בלי שנאה, בלי בדידות, בלי מחסור, בלי אכזריות, בלי דם ושכול בכל מקום. 

היום אני מבינה שלחכות באמת, לחכות מכל הלב כמו שה' באמת רוצה ממני (שהרי כתוב: 'רחמנא ליבא בעי', הקב"ה רוצה את הלב) - זה אומר לחכות גם (ובעיקר) כשזה כואב עד מוות. גם (ובעיקר) כשלא רואים את הקץ לכאב, כשלא ברור מתי כל זה ייגמר, כשאין שמץ של מושג למה עם ישראל נאלץ להמשיך ולהתבוסס בייסורי התופת האישיים והקולקטיביים הללו. 

ודווקא אז, בתוך כל הערבוביה והבלבול, האין והגעגוע למה שיהיה - להתייצב מול ה' עם הפשטות שלי, עם כל החסרונות האלה, ולהודות. להודות על מה שיש, להודות על מה שאין, להודות על ההמתנה הארוכה, להודות על הצער שבגלות, להודות על האמונה שמחזיקה אותי בינתיים. למה להודות? כי מה זה משיח, אם לא הודיה? 

משִׁיח, אותיות משִׂיח (הזיזו את הנקודה בשין לצד שמאל). כשם שהעולם נברא בהבל פיו של הקב"ה, אני מאמינה שגם הגאולה תיברא בהבל פיו של המשיח. איך? בעזרת דיבורים טובים, דיבורי כף זכות על הקב"ה ועל הנהגותיו עמנו, דיבורי אמונה ואהבת ה'. אין משהו אחר.