התפילה: הכניסה לנודניקים בלבד!

אני לא מבין, מהרהר הוא לעצמו... אתמול התפללתי, שלשום התפללתי, שבוע שעבר גם כן התפללתי, גם במשך כל החודש האחרון התפללתי. בעצם... כבר 30 שנה אני מתפלל כל יום שלש תפילות, שחרית מנחה וערבית... די! מספיק! כמה אפשר עוד להתפלל? אני חוזר על אותה התפילה שלוש פעמים ביום, במשך שלושים שנה, זה לא נשמע לכם קצת מוזר?

האמת, שבתפילת הלחש, כאשר אני פונה לבורא העולם, אני מבקש ממנו דברים אישיים. כולנו צריכים בריאות ופרנסה טובה, אולם בתפילת העמידה, אני מסביר בפרוטרוט לקב"ה את מה שאני מבקש לקבל ממנו. לפעמים אני גם שופך דמעות כמים, ובוכה כתינוק המבקש מזון מאמו: ´אנא ממך אלוקים, תן לי את המזון הנצרך לי באותם ימים...´.

אבל... אני כבר מבקש כל כך הרבה זמן, והתקדמות – אַיִן!

למשל, אני כל כך רוצה להתקדם בעבודה, להצליח ולפתוח קריירה משלי, זהו חלום נעורים, אבל נדמה שזה ישאר בגדר חלום בלבד. האמת, אולי לא כל כך נעים לספר, ישנם אנשים הזקוקים לכך יותר ממני, והם רעבים לפת לחם של ממש, אבל מכל מקום, מאלוקים כל אחד יכול לבקש ואת זה גם אני עושה – מבקש מאלוקים קצת בונוסים בעבודה, עוד קידום, עוד הצלחה... אני רוצה לחיות בכבוד, אבל זה לא הולך. כבר תקופה ארוכה אני מבקש זאת מידי יום מהקב"ה, לא פעם ולא פעמיים, אלא שלוש פעמים, אבל חשבון הבנק נשאר כפי שהיה... במקום להתקדם בעבודה, המיתון השפיע גם עלי, המשכורת קוצצה, היקף המשרה התכווץ, והרבה בשר כבר כמעט ולא נשאר...

אז אני לא מבין, לשם מה אני מתפלל כל כך הרבה פעמים וכל כך הרבה שנים? אם אלוקים ירצה לתת לי את מבוקשי, הוא יודע את הכתובת שלי ואף את מספר חשבון הבנק שלי... ואם אלוקים לא מעוניין לתת לי, הרי שזה לא יעזור ´שאנדנד לו´ שוב ושוב...

כך חשבתי... ולפתע, אורו עיני...

בפרשת ואתחנן מתאר משה רבינו שנגזרה עליו גזירה שלא יזכה להכנס לארץ ישראל, בגין חילול ה´. הקב"ה אמר לו לדבר אל הסלע ויֵצאו ממנו מים, ובמקום לדבר אל הסלע הוא היכה בו. בגין חילול ה´ זה, נענש משה שלא יכנס לארץ ישראל. אולם, משה לא הרפה ולא ויתר על החמצת הזדמנות זו להכנס לארץ ישראל ולקיים את המצוות התלויות בארץ. הוא החל במסע שיכנוע כלפי בורא עולם: "ואתחנן אל ה´ בעת ההיא לאמור, אעברה נא ואראה את הארץ הטובה...". אומרים רבותינו הקדושים כי משה התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות בבקשה להכנס לארץ ישראל!

לשם מה הרבה בתפילות אלו? כלום אינו יודע שהקב"ה מבין כבר בפעם הראשונה? ואם לא בפעם הראשונה, מכל מקום מה צורך יש בכמות כה מרובה של תפילות, האם לא יהיה די, לדוגמא, בחמישים תפילות?

התשובה היא, לא ולא! לא רק שלא די, אלא שהתורה מעידה אחרת!

הקב"ה אומר למשה רבינו: "רב לך! אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". הקב"ה מצווה על משה להפסיק להתפלל. מדוע? משום שאם ימשיך להתפלל עוד תפילה אחת בלבד! יאלץ הקב"ה לקבל את תפילתו.

חמש מאות וחמש עשרה תפילות – לא הועילו. אולם, חמש מאות ושש עשרה תפילות – יועילו! מכאן למדנו כי אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים. תרבה ותפציר בתפילה עוד ועוד, עד שהקב"ה יקבל את תפילותיך!

ומאז... ועד היום...השכינה הקדושה גלתה והשאירה אותנו כיתומים. מתפללים אנו במשך 1939 שנה בכל יום לבורא העולם: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם...". גם בברכת המזון איננו פוסחים על עניין חורבן הבית ואומרים: "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו".

אז, באותה תקופה, יכולנו להפגש עם השכינה במקום בו שכנה, התקשרנו עם אלוקים באמצעות הקרבת הקרבנות, וכאשר נכנסנו לתוך בית ה´, לא דיברנו איתו מרחוק...

על זה היה דווה ליבֵנו – על החסרון הגדול אותו לא זכינו לראות, על ההארה הגדולה שכבתה...

אז נכון, התפללנו ואנו מתפללים בלי סוף לבניין בית ה´. עברו כל כך הרבה שנים, ועדיין לא נעננו. אולם, לא נרפה לרגע...

נמשיך להפציר, לשווע, להתחנן ולבקש מאת השי"ת – "אנא, בנה את ירושלים, מתוך תקווה ואמונה כי אכן בקשתנו רבת השנים תתממש, ושוב נוכל לומר ´ברוך אתה ה´ בונה ברחמיו ירושלים, אמן".

לתגובות והרצאות: shlomogrin@gmail.com