עוד הצעת שידוך מועדת לכישלון? תודה, אבל לא תודה

עשר שנים זה הרבה זמן לחפש כשלא מוצאים. עכשיו כשאני חושבת על זה, אני מבינה עם כמה הרבה סוגי בחורים נפגשתי: אשכנזים וספרדים, ליטאים וחסידים, רזים ושמנים, רווקים וגרושים, בעלי תארים ונטולי כל השכלה. אז למה זה לא מצליח? מה כבר אני מחפשת, שלא מצאה החברה שלי שמתחתנת השבוע, בשעה טובה.

"את לא מספיק רוצה להתחתן. כשתרצי, הוא יופיע על סף הדלת עם זר פרחים", אמרה לי חברה טובה, כשתיניתי צערי באוזניה. אני לא מספיק רוצה להתחתן? איך היא אומרת דבר כזה עליי - שכבר קרעתי את השמיים מבכיות, שכבר פקדתי כל ציון של צדיק אפשרי וכבר ביקשתי בכל הצורות שאפשר לבקש?!

לפעמים אני חושבת לעצמי שאולי הגיע הזמן לוותר. לא, לא על האבידה שלי – בן הזוג משורש נשמתי. עליו אין סיכוי שאוותר. אלא על כל התהליך הארוך הזה, שלצדו גם כל כך הרבה כאב לב ובלבול.

כי באמת, כמה פעמים כבר אפשר להסביר לאנשים הטובים שבדרך - מי אני, ומה בדיוק אני מחפשת? הלא אחרי פעם-פעמיים שלוש שהם מנסים להיות נחמדים ו'להדביק' לי מישהו שנראה תואם להפליא למידותיי – הם תמיד נסוגים לבסוף. 'שה' יעזור', הם עוד יגידו לעומתי בספיקת כף, כאילו גם להם כבר ברור שהוא היחידי שיכול להושיע מבולבלת כמוני.  

אז אתם יודעים מה? אולי יש ממש בדבריהם. אולי כל הבלבול החיצוני הזה שנוצר סביבי ומקיף אותי כמו הוריקן אימתני, אינו אלא ההשתקפות של ההוריקן הפנימי שמתחולל בלבי ונשמתי. אולי אני בעצמי כבר לא יודעת מי אני, ומי יכול להתאים לי, ואולי אף פעם לא ידעתי?

אולי כל ההגדרות שהצבתי לעצמי בתחילת מסע החיפושים, הן שגויות מיסודן? אבל איך אפשר בכלל בלעדיהן, בכל מקרה? הרי דווקא כעת, דווקא אחרי כל מה שעברתי בתהליך הארוך הזה, דווקא אחרי כל הייסורים שחוויתי – נדמה שלנקוט בזהירות יתירה זהו כורח המציאות. איך אהיה מסוגלת להתכופף ולהיפגש עם כל בחור שמציעים לי, והרי בדיוק לשם כך הצטיידתי מראש ברשימת ההגדרות הזו. הסלקציה היא הכרחית – זה ברור. לא כל אחד יכול להתאים לי. ואני כבר יודעת להגיד מה לגמרי לא 'עובר' בעיניי, אבל האם יש סיכוי שבתוך כל ה'לא' הזה שאני כל כך בטוחה בו ברגע זה – מסתתר בחור אחד (ולו אחד ויחידי) שיכול להפוך יום אחד ל'כן' גדול?

איירה: שירה כ.

למה? ככה – ר"ת כשל כוח הסבל

ואם יש סיכוי כזה, אז למה הלב שלי לא נפתח לקראתו? למה הלב שלי לא מוכן להכיל את העובדה שלא כל הסיפורים היפים שנגמרו בחתונה, ילדים וזוג מאושר עד לב שמיים – התחילו בדרך שנראית לי הכי הגיונית? למה קשה לי להכניע את הרצון שלי אל מול רצונו של מקום? הרי ברור לי שכל הצעה כזו מקרבת את האמיתי שלי. אז מה יקרה אם אפגש עם עוד אחד? אז מה אם הוא לא בדיוק הטיפוס שראיתי בעיני רוחי, כל השנים?

אז זהו, שזה לא בדיוק ככה. למה?

כי בתוך כל ה'למה' הללו, מסתתר ככה אחד גדול, שהוא בעצם התשובה לכל השאלות. מה זה ככה? ברמיזה אומר שככה זו לא תשובה סתמית, ככה זה ר"ת שכשמפרקים אותם – הכל הופך מובן, נהיר. ככה זה ר"ת "כשל כוח הסבל".  

אם זה היה תלוי בי, אבאל'ה יקר שלי – הייתי נפגשת עם כ-ו-ל-ם. עם כל מי שמציעים לי, ללא הבדלים מעמדיים, עדתיים ואחרים. מבטיחה שלא הייתי מעיפה אפילו מבט קטן לעבר רשימת ההגדרות המאוסה, שאחרי כל פגישה מכריחה אותי להוסיף בה סעיף חדש.  

אז במי זה תלוי, אם לא בי?

בכוח הסבל שלי.  

אם הוא הגיע למצב שהוא מתלונן על הכשלונות שלו, 'כשל כוח הסבל' – אזי זה אומר 'דרשני'. יש דברים שלא משנה עד כמה נרצה לעשות, ועד כמה נאמין שהם טובים ונכונים – הלב פשוט אומר אחרת. לא בכדי המילה 'הסבל' יוצרת את המילים 'הס-לב', 'להסב' ו'בסלה'.

יש מצבים בחיים, בהם זה לא באמת משנה כמה ננסה להסב את תשומת הלב שלנו, לעובדה שהוא צריך להשתנות. שהוא צריך ללמוד את השיעור, שכל כך מנסים ללמד אותו. כי הלב, שהוא הכי קרוב לנשמה ולא סתם נאמר 'רחמנא ליבא בעי' – רוצה בשביל הנשמה את ה'פת בסלה'. לעולם לא אשכח את השיעור שלמדתי בתחילת התשובה שלי, על הבית היהודי. בהקשר זה לימדה אותנו הרבנית טליה הלפר הי"ו מירושלים, שאישה שיש לה פת בסלה – היא אף פעם לא תגיע למצב של רעב. נשמע פשוט? אולי.

יחס התורה לעשיר שירד מנכסיו, כמשל לשידוכים הוגנים

אבל בעבורי זה שיעור מוסר מאלף, שמלווה אותי למעלה מעשר שנים. כי פת בסלה, אין הכוונה לפת לחם לבדה. פת בסלה, זה מכלול הצרכים של אישה, שכשהם מתמלאים – היא מתהלכת שבעה וטובת לב. יש לה כוח לשאת את ניסיונות החיים, יש לה כוח לתת, יש לה כוח לאהוב, יש לה כוח לשמח את האחרים, יש לה כוח לסבול. פת בסלה, זה בדיוק מה שאין לי, זה בדיוק מה שהנשמה שלי כל כך עורגת אליו.

יבוא אדם נדיב ויגיד: "הא לך פת, עלמת חן". הנה קחי, למה תרעבי? יש מספיק בחורים לכולן. על נדיבותו ורגישותו של אדם כזה, אין עוררין. כולם יסכימו על כך שהוא ראוי לכל הכבוד, ההודיה וההערצה שבעולם – על כך שאכפת לו מכאב הזולת, על כך שחשוב לו שהאחר לא ירעב – גם כשהוא עצמו, שבע.

נשאלת השאלה: האם לכל אחת, מתאימה אותה סוג של פת?

כדי לענות על השאלה הזו, נפתח את פרשת "בהר", בה נקרא עם אדם שיורד מנכסיו בארבעה שלבים עיקריים: ראשית הוא מוכר את מקור הפרנסה שלו, שדהו. לאחר מכן, הוא מוכר את ביתו. בשלב הבא הוא מוכר עצמו כעבד לאדון עברי, ובשלב האחרון הוא מוכר עצמו, מלית ברירה – כעבד לאדון נוכרי.

במפגש עם אדם עשיר שירד מנכסיו והגיע לדיוטה התחתונה, לא די בזה שהתורה מצווה אותנו לא להפקירו לגורלו ולהיות 'ערבים' לו - היא אף מדייקת ומלמדת אותנו את המינון המדויק של הצדקה, שיש לתת לאדם כזה.

באה התורה הקדושה ואומרת לנו: אדם זה, שהיה רגיל בעושר ומנעמים באו על שולחנו, אם תתנו לו כמה פרוטות לצדקה – לא באמת עזרתם לו. לא באמת החזרתם לו את הכבוד, ולא באמת מילאתם את סאת צרכיו. איך צריך לעזור לאדם כזה? לתת לו את אותם דברים שהיה מורגל בהם, לפני שירד מנכסיו.

ואני שואלת אתכם, באמת מתוך רצון כן להבין ולדעת, האם בשני המקרים – עשיר שירד מנכסיו ורווק/ה שמחפשים את בני זוגם האמיתי - לא מדובר באותו משקל? הרי לפני שירדה הנשמה שלי, או של כל רווק ורווקה אחרת לעולם – היא חיה בעושר ובשלימות הכי טובה שיכולה להיות, הן עם עצמה והן עם בן זוגה משורש נשמתה. שם, בעולם האמת, לא חסר לה דבר: על שולחנה עלו מטעמים של בני מלכים, מטעמים מיוחדים שרק היא יכלה להרגיש בהם. ביתה היה ארמון שנחלים של מור ואפרסמון מפכים בו, ומלבושיה – מלבושי הוד והדר היו.

ועכשיו, משירדה לעולם שפל זה ונצטוותה להיות חצי (פלגא גופא) עד לבוא המיועד לה – האם זה לא ברור מאליו, שפרוטות בצורה של הצעות בלתי מתאימות – אינן משביעות באמת את רעבונה? האם הגיוני זה שבת מלך כמותי תחזר על הפתחים? ומה בכלל אגיד להם, לאותם נדיבים? איך בכלל אתאר באוזניהם איזה שפע היה לי לפני הרבה שנים, לפני שירדה נשמתי לגוף המוגבל והמבולבל הזה? איך בכלל אזכור בעצמי, שלא תמיד הייתי כל כך ענייה (מדעת, מהצעות הוגנות וכו')?