הספורט הנורבגי החדש: צייד רוחות רפאים

מריאן האלנד בוגדנוף, מנהלת סוכנות נסיעות בדרום נורבגיה, היא אישה חילונית לחלוטין. כמו רוב תושבי המדינה הסקנדינבית המשגשגת, היא חונכה להאמין במדע וקדמה – ולהתרחק מכל מה שקשור לדת. אבל על אף שבוגדנוף לא מאמינה באלוקים, אין לה שום בעיה להצהיר שהיא מאמינה ברוחות רפאים.

האמונה הזו התחילה בעקבות בעיות בלתי פוסקות במשרד בו היא מנהלת. שורה ארוכה של מומחים הרימו ידיים מול תקלות מחשב חוזרות ונשנות, ריחות מוזרים, ותלונות של העובדים על כאבי ראש מעיקים. כל הבעיות הללו התרחשו רק בקומה הראשונה של המשרד. אחרי שכל הניסיונות הקונבנציונליים לפתור את הבעיות כשלו, בוגדנוף הרימה ידיים ופנתה למדיום. המדיום ביצעה 'טיהור' למשרד, והריחות נעלמו, יחד עם כאבי הראש ובעיות המחשבים. "אין לי מושג מה היא עשתה בדיוק", סיפרה בוגדנוף ל'ניו יורק טיימס' שפרסם אתמול כתבה על הפופולאריות החדשה של אמונה ברוחות בנורבגיה. "אבל היא אמרה שהייתה רוח כלשהי במקום, והיא סילקה אותה". עובדים במשרד אישרו שגם הם הרגישו נוכחות מעיקה במשרד – שבזכות המדיום, סוף סוף, התנדפה לה.

אמונה ברוחות, מסתבר, רווחת במדינות אירופאיות בעלות מסורת חילונית חזקה. בנורבגיה, עם זאת, האמונה הזו הגיעה לדרגת ספורט לאומי. אפילו משפחת המלוכה הנורבגית ידועה כמחזיקה באמונה הזו, ואחת מהנסיכות עוסקת בהדרכת אנשים באשר הדרכים המומלצות ליצירת קשר עם רוחות.

"כשאנשים לא מאמינים באלוקים האמונה ברוחות ממלאת את החלל הזה" מסביר רואר פולטלנד, כומר נורבגי. "זה סוג של דת פוסט-מודרנית". אנשי הדת הם כנראה המפוכחים ביותר בנוגע לרוחות: הם מצביעים על כך ש'רוחות הרפאים' הללו נוטות להופיע באזורים מסוימים, בהן כל תושב שואב השראה מסיפורי שכניו. עדיין, הכנסייה הלותרנית הנורבגית נאלצה לאמץ נוסח של 'תפילה לגירוש רוחות' למען הנורבגים המעטים שעוד מבקרים בכנסייה ומצפים לפתרון ל'בעיית הרוחות' שלהם.

תכנית הטלוויזיה הפופולארית ביותר בנורבגיה נקראת "כוחן של רוחות רפאים", והיא מוקרנת כבר עשר עונות ברציפות. חצי מיליון אנשים צופים בה מידי יום א' – קהל ענק במדינה שבה 5.1 מיליון תושבים בלבד. מנחה התכנית מצהיר שאם פעם הוא היה סקפטי לגבי תופעות פרא-נורמליות, אחרי 10 שנים של הנחיית התכנית הוא נאלץ להודות בקיומן. "ביקרתי בבתים רבים שבהם קרו דברים בניגוד לכל חוקי הטבע. מאות אנשים כותבים לנו כדי ספר שהבית או מקום העבדה שלה מארחים רוחות. אני לא חושב שכולם משוגעים".

במקומות מסוימים, אוסף גדול מספיק של סיפורי רוחות הפך את המקום לאטרקציה תיירותית. כך קרה למשל בעיירה מוס. העיריה ארגנה 'טיול רוחות' בהדרכה של מדיום מקומית אחרי שאחוז גבוה של מבנים בעיר, התגלו – לפי טענות הדיירים – כמאכלסים בתוכם רוחות. קבוצה של סטודנטים למדעים מדויקים בעיר אף עובדים כציידי רוחות: הם מאמינים שרוחות רפאים פולטות פולסים אלקטרומגנטיים אותם ניתן למדוד במכשור מדעי. את סרטוני הממצאים שלהם – תמיד בלתי נראים – הם מפרסמים באינטרנט.

"פעם לא האמנתי ברוחות", אומרת און בום טווייטו, מנהלת משרד המידע לתיירים של העיירה. "אבל כשהתחלתי לעובד במשרתי הנוכחית, שמתי לב שברושורים בגרמנית תמיד זוכים לתצוגה הבולטת ביותר במשרד שלנו, על אף שרק מעטים מהתיירים המגיעים לכאן דוברים גרמנית. כל הניסיונות לשנות את הסדר לא הועילו – תמיד הברושורים בגרמנית הגיעו לתצוגה המרכזית".

הצוות החליט לשלוח את סיפור המקרה לתכנית הטלוויזיה 'כוחן של רוחות הרפאים'. המדיום ששלחה התכנית למשרד 'פתר את התעלומה': הוא סיפר לצוות כי רוחו של חייל גרמני שעבד בבניין במהלך הכיבוש הנאצי נמצאת עדיין בבניין והיא זו שמתעסקת עם הברושורים.

כתב ה'ניו יורק טיימס' שרצה לראות את הברושורים שארגנה רוח הרפאים נאלץ להתאכזב. "הרוח כבר עזבה אותנו ועברה למקום אחר", הסבירה המנהלת.