תנו לו להתמודד!

"אתן חייבות לשמוע על מחקר חדש, שנעשה על סטודנטים בארה"ב", פתחתי בדברי, כאשר הוזמנתי לדבר בחוג במרכז הארץ לפני מספר חודשים. "המחקר עוסק ב"הורי ההליקופטר", כך הם נקראים - הורים מגונני-יתר, ש"מרחפים" מעל ילדיהם, חגים סביבם ומסדרים להם ללא הרף את החיים.

המחקר נערך בעקבות דיווחים על עלייה בדרישת סטודנטים להקלות ולהנחיות, ועם זאת, בעלייה בדיכאון ובחרדה בקרב הסטודנטים. נתון נוסף הראה על עלייה במעורבות ההורים בלימודים. אלו, מסתבר, החלו בשנים האחרונות להיות בקשר רציף עם המרצים, על מנת שיוכלו להתלונן על עומס יתר, על תנאי הלימודים, על המעונות, ואף לדון איתם על הציונים.

המחקר מצא שכ־31% מההורים של הסטודנטים כותבים לילדים שלהם קורות חיים. 17% משתתפים איתם בירידי תעסוקה (או הולכים במקומם). 12% מתאמים להם ראיונות עבודה, ו-9% מנהלים בשבילם את המשא ומתן על השכר במקום העבודה המיועד.

"הורי ההליקופטר" המתרבים, כך עולה, מגדלים "דור של סמרטוטים", צעירים שעסוקים-בעצמם, תבוסתנים ותלותיים, בעלי בעיות נפשיות, כישורים חברתיים נמוכים, כושר הסתגלות נמוך וקושי בקבלת החלטות וחשיבה יצירתית.

מה שמפליא הוא, שבסופו של דבר, הילדים האלו (עד איזה גיל נקרא להם ילדים?...), המלווים בכל עזרה אפשרית, מסיימים בדרך כלל את האוניברסיטה בציונים נמוכים מהממוצע...

"גיל שלושים היום", מסכם אחד המומחים, "הוא העשרים החדש".

"גם אצלנו אפשר לראות היום את אותה תופעה בכל מקום, בגן הילדים, בבית הספר ובגינת המשחקים", אמרתי. "אפילו בצבא, לאימהות רבות יש את מספר הפלאפון של המפקד, והן מתקשרות מדי פעם להעיר הערות, לנזוף על התנאים הירודים, ואפילו להזכיר שמחר יש לבן שלהן יומולדת ו"יהיה נחמד אם תעשו לו משהו קטן...".

מולי ישבה נעמי (שם בדוי), שהתכווצה בכיסא יותר ויותר.

"איך את יודעת מה אני עושה במסתרים?...", שאלה.

"למה את מתכוונת?".

"אני אמא כזאת בדיוק...", אמרה. "גם על הבן הגדול שלי גוננתי בצורה כזו, ממש כמו שאת מתארת. הייתי מעורבת בכל פרט, החל מהגן ובית הספר, מורים, חברים, מבחנים... את הכל עברתי איתו צמוד-צמוד. גם היום, כשהוא חייל, יש לי את המספר של המפקד שלו, ויש לי הרבה מה להגיד על איך שמתנהלים ביחידה שלו".

כולנו נשארנו המומות....

"אבל לא תאמינו איפה הוא היום...", המשיכה נעמי לספר, חצי נאנחת-חצי מחויכת, "הוא יושב בכלא הצבאי!! הוא סירב בתוקף לעבור לתפקיד חדש והועמד למשפט. עכשיו הוא כבר חודש בכלא. כל יום הוא בוכה לי בטלפון שאפנה לעורך דין מומחה כדי להוציא אותו משם".

"אמא", הוא אומר לי, "בסך הכל 12,000 שקל ואני בחוץ!".

האם העזרה עוזרת?

הקב"ה טבע בכל אמא את מידת הרחמים האינסופית לילדיה. לא היינו מסוגלים לגדל אף ילד ללא תחושת הרחמים הבסיסית שיש לנו כלפיהם. אכן, אנו עושים למענם הכל מבוקר ועד ליל: עובדים, קונים, מלבישים, מבשלים, מנקים, בוחרים להם את בית הספר הכי טוב, דואגים למלא את מחסורם הרוחני והגשמי, לומדים וקוראים על חינוך, מתייעצים בכל בעיה שצצה, מתפללים עליהם ומנסים ללא הרף לעשות בשבילם את הטוב ביותר.

אבל, לעתים, הדאגה הזו יוצאת מפרופורציה, ומקבלת תפנית של עודף עזרה.

אנו מתקשרים למורה להתווכח על ציון "לא הוגן", מחדדים לו את העפרונות, מכינים איתו שיעורי בית עד גיל מאוחר, מעודכנים בטבלת המבחנים, אחראיים על הקימה שלו בבוקר, מספקים לו בגדים נקיים, דואגים לסידור החדר שלו,  לצחצוח השיניים שלו, ועוד. בקיצור – לקחנו את האחריות על כל פרט מחייו, ואנו מיישרים כל העת את ההדורים, כדי, שחלילה, לא ירגיש קושי או מחסור.

בואו נעצור רגע ונשאל את עצמנו - האם העזרה הזו אכן עוזרת? האם היא מקדמת את המטרה שלשמה אנו מחנכים? ובכלל... מהי המטרה הזו?

כשאני שואלת בחוגים מהי מטרת החינוך, אני מופתעת כל פעם מחדש לשמוע קולות של היסוס מגומגם. אם איננו יודעים מהי המטרה שלשמה אנו עמלים מבוקר ועד ליל – כיצד נוכל דעת שאנו בכיוון הנכון?

הרש"ר הירש כותב (יסודות החינוך, כרך א´): "אין תכלית אחרת לחינוכו של הנוער, בלתי אם להכין אותו לעצמאות הרוחנית שלו. על כן, אסור לנו לדחות את רכישת המידות הדרושות לו בחיים, את רכישת הכישרונות, המרץ והרצון לפעולות, הטהרה והבהירות, שבהם צריכים בנינו להצטיין בחייהם, עד שיתבגרו ויצאו אל מרחבי החיים הציבוריים... בעודם בבית הוריהם, צריכים הבנים ללמוד לסבול ולהתרגל למלאות תפקידים שעליהם יהיה לקיים אותם בהיותם אנשים עצמאיים. הם צריכים, עוד בשחר ילדותם, לשאת באחריות גמורה על מעשיהם...".

מטרת החינוך, אם כן, היא הכנה לחיים עצמאיים! חיים בהם הילד יוכל לעזוב את הבית, ולעמוד ברשות עצמו בצורה הטובה ביותר.

ומה הם החיים אם לא שורה ארוכה ואינסופית של מחויבות ולקיחת אחריות... אנו חייבים לבן הזוג שלנו, לילדים שלנו, לחברים שלנו, לשכנים שלנו, לבוס שלנו, לקב"ה...

ככל שהילד יתרגל יותר להיות בצד ה"נותן", האחראי, החייב והעצמאי, יהיה לו הרבה יותר קל ופשוט להסתדר בחיים. הוא יגדל להיות אדם שנושא באחריות כלפי אשתו וילדיו, כלפי הקהילה, כלפי מקום העבודה ובעיקר כלפי הבורא.

אכן, באופן טבעי, אנו מעוניינים יותר מכל, שלילד יהיה הכי קל שאפשר, בכל רגע ובכל שלב בחייו. איננו מעוניינים בניסיונות, קשיים או בעיות, רק שלקב"ה יש תוכניות אחרות עבורו, והוא מזמן לפתחו התמודדויות ללא הרף: הוא קיבל פרוסת עוגה יותר קטנה, תפסו לו את התור במקלחת, הילד של השכנים הרביץ לו, הוא לא מצליח בחשבון, נולד לו אח חדש שלוקח ממנו את תשומת הלב, הוא מתחיל גן חדש, הוא שוב הפסיד במשחק, מותר לו לצאת לשחק רק אחרי השעה ארבע, הציון במבחן היה נמוך במיוחד, הוא ישן עם עוד ארבע אחים בחדר וצפוף לו, אבא דורש שקט בצהריים, אמא עייפה ואין לה כוח להקשיב לו, האוכל שהגישו לא טעים לו, עוברים דירה, הוא לא התקבל לתלמוד תורה שרצה, יש בכיתה ילד שמעליב אותו, הבגדים שהוא אוהב בכביסה, אין להורים אפשרות לשלם לו עבור חוג שהוא מאד רוצה, הוא צריך לעבור טיפול שיניים, יש לו מורה שהוא לא מסתדר איתו... ואלו רק ההתמודדויות הרגילות שעליו לעבור, במידה והכל הולך למישרין, ואין במשפחה קושי נוסף...

אז נשאלת השאלה: האם אנו רוצים להקל ולרפד את דרכו של הילד, או האם פשוט להימצא שם לצידו באמון ובאהבה, ולאפשר לו קודם כל לנסות לבד ולהוכיח לעצמו שהוא מסוגל?

"בעודם בבית הוריהם, צריכים הבנים ללמוד לסבול ולהתרגל למלאות תפקידים שעליהם יהיה לקיים אותם בהיותם אנשים עצמאיים".

ליבה של המילה אחריות היא "חירות" כי האדם החופשי באמת הוא זה שאינו זקוק לקביים מאף אחד כדי ללכת, אלא יודע לרוץ לבדו במרחבי החיים המפותלים.

* * *

למעשה, השאלה שצריכה לעמוד מול עינינו, כשאנו רואים את הילד שלנו מתקשה, טועה או מועד, היא: מה המטרה שלי?

האם המטרה היא שיהיה לו טוב עכשיו, ואז אנו רצים מיד "לסדר את העניינים", כדי שיהיה לו נעים וקל, או האם אנו רוצים שיהיה לו טוב באמת ולטווח ארוך, ואז נאפשר לו "ללמוד את החיים" ולהסתדר בעצמו? זאת אף אם יתכן שזה לא יהיה לו כל-כך נעים או קל...

אנו כל הזמן רוצים תוצאות נעימות וטובות כאן ועכשיו, מהר - אינסטנט! אבל אם נזכור שמטלות החיים מצריכות מאמץ ואחריות, ונבין שהתמודדות היא מתנה גדולה – לא נחשוש לתת אותה לילד שלנו.

היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה

שתיל וורדים צמח בגינה שלנו מאחורי שיח רוזמרין שהלך וגדל לממדי ענק, והותיר את שיח הוורדים בצילו, צנום ולא מפותח. מדי פעם הייתי מתבוננת בשיח הוורדים הזה ו"מספידה" אותו בליבי, שהרי אין לו סיכוי... ואז התרחש דבר מפתיע – דווקא בגלל שהשיח הקטן היה זקוק לאור, הוא שלח גבעול אחד עבה במיוחד למעלה, ותוך מספר שבועות עקף את הרוזמרין והפך לשיח בגובה שני מטר, מלא בוורדים מלבלבים!

היום זה ה-שיח וורדים שמפאר את הכניסה לגינתנו!

המשנה ב"פרקי אבות" מזכירה לנו: "היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה" - דווקא במקום שבו התנאים אינם אופטימאליים ויש צורך להתגמש – דווקא משם צומחים!  

"טעות", "בעיה" ו"קושי", הן לא מילים שצריך לכסות ולהסתיר מהילדים, כי דווקא משם לומדים, מתקדמים, משתנים וגדלים!

כמה אנו חוששים ונרתעים מקושי או מחיסרון אצל ילד, ומסמנים אותו כ"בעיה" וכטראומה, ולא זוכרים שקושי הוא מקפצה ולא להיפך. ילד יכול ללמוד מטעות או מחיסרון הרבה יותר מאשר ממצב שבו "הכל הולך לו".

במחקר על "הורי ההליקופטר", כמו גם בסיפור של נעמי, שמייצגת אופנה חדשה של "הורות-צמודה", הסתבר שהעזרה הרבה, שנבעה מרצון טוב לסייע ולהקל, רק "הקטינה" את הילדים, השאירה אותם תלויים, גרמה לשורה של "מוגבלויות" חברתיות ונפשיות, ואף גרמה לתוצאה ההפוכה מהמטרה הרצויה – ירידה בהישגים הלימודיים.

* * *

בספרו המרגש "אתהלך", מתאר שוב ושוב, הרב אהרון מרגליות, את הדרך בה חונך לעצמאות:

"את העצמאות הנדרשת פיתחה בנו אמא מגיל צעיר מאוד. זכורני כשפקדה עליי פעם בגיל שתים-עשרה לנסוע לבאר-שבע ולקנות לעצמי שתי חולצות חדשות.

היה זה מאורע רב משמעות, שכן בתקופתנו נהגנו לרשת את הבגדים מהאחים הגדולים...

"איך אדע איזה חולצות לקנות?", שאלתי את אמא.

"אתה תקנה מה שנראה לך", השיבה אימי והוסיפה: "ואם החברים שלך יצחקו על החולצות שקנית, תלמד אלו חולצות לא לקנות בפעם הבאה".

אמא חישלה אותנו לעצמאות ונתנה לנו ללמוד את החיים בניסוי וטעייה. היא הבינה, כי גם הטעות משתלמת אם היא חלק מתהליך למידה, כל עוד מחיר הכישלון נסבל ושווה את התועלת. הרי אי אפשר ללמוד בהתכתבות כיצד לרכב על אופניים או איך לשחות במים. כדי ללמוד לדווש צריך למעוד, לחבוט את המצח על עמודי חשמל ולקרוע מכנסיים. בשביל לדעת לשחות, יש לבלוע קצת מים ולהשתנק מבהלה, עד שלומדים...".

אחריות

העברת אחריות, אם כן, היא "שם המשחק". זהו שורש החינוך. מרגע שהילד נולד אנו מעבירים לו עוד ועוד אחריות על נושאים שונים בחיים. המילה "אחריות" מתחילה ב- א´ ומסתיימת ב- ת´, כי לקיחת אחריות על נושא כלשהו צריכה להיות שלו מתחילה ועד סוף! במידה ואנו אחראיים להתמודדות – הילד לא יתאמץ, אבל במידה ואנו סומכים עליו – הוא "ירים את הכפפה" ויתמודד. יתכן שיצליח ויתכן שלא... אבל לפחות הוא ילמד. פעמים רבות אנו מנסים להעביר אחריות, אבל "נשברים" כשהתוצאה לא "מושלמת", וממהרים "לנקות" אחריו ולחזור לעמוד במגדל הפיקוח... סבלנות! למידה אמיתית היא תהליך.

כמה פעמים, בתור כלה צעירה, אפית חלות עקומות, שרופות או מתפוררות, עד שהצלחת לאפות חלת שבת תפוחה, שחומה ומהודרת? האם היית מעדיפה שהשכנה "תקצר לך את התהליך" ופשוט תביא לך חלות מושלמות כל שבת? נכון שלא?! כי לתחושת החירות והשמחה של חלה יפה, שכולה מעשה ידייך, אין אח ורע!

* * *

סיפרה לי אמא, ששנה אחת חזרה הילדה שלה מבית הספר בסוף המחצית, עם תעודה נמוכה, בעקבות התדרדרות בהכנת השיעורים ובלמידה למבחנים. היא הראתה את התעודה הלא-מוצלחת, הסתגרה בחדר ובכתה כמעט יום שלם... האמא סיפרה שהיא נכנסה, חיבקה אותה וישבה לצידה בשקט. הלקח היה ברור והיא קיוותה שהבכי והקושי יחוללו את השינוי.

אכן, במחצית הבאה, בלי נאומים והסברים, ומבלי שיצמידו לה עזרה כלשהי, הילדה הזו "ישבה היטב על הכסא" ושיפרה את ציוניה באופן מדהים!

האם אנו משערים את הלמידה האדירה שלה, שלא תשכח לעולם, מהסיפור הזה? את הכוחות שהוציאה מעצמה? ובעיקר - את התחושה הטובה שיש לה על מי לסמוך – על עצמה!

הוא מסוגל!

"אין זה משנה כמה מאיים המכשול, אלוקים לא היה שם אותו בדרכנו בלי להעניק לנו את היכולות להתגבר עליו" (הדרך לחיים של משמעות, חוכמת הרבי מליובאוויטש, ערך אחריות).

במקרה של קושי, כדאי לזכור קודם כל שאין כאן טעות! הקב"ה, בחמלתו ובאהבתו הרבה, "ארגן" לילד שלנו שיעור מושלם לחיים...

שנית, להאמין בילד שהוא מסוגל! לתת לו "להתאמן" על החיים, למצוא את הפיתרון בעצמו, לאפשר לו להיות יצירתי ולהתמודד, לצמוח ולהיבנות, להכיר ביכולותיו, לדעת להוציא אותם אל הפועל, ובעיקר - לדעת שאם הקב"ה זימן לו כזה קושי – משמע שהוא יכול להתמודד איתו בהצלחה.

* * *

"יש לך את האפשרות לשלם לעורך דין?", חזרתי לנעמי, מתחילת המאמר, "את מתכוונת לעשות את זה?".

"אפשרות כספית בהחלט אין לי. אין ספק שפעם הייתי דוחקת את עצמי, לוקחת הלוואה מהבנק ומוציאה אותו "בשיניים" מהבוץ, כמו שהוא רגיל. אבל, המקרה הזה עורר אותי לשאול את עצמי "עד מתי?"... בשבוע שעבר נסעתי אליו, אפיתי לו את העוגיות שהוא הכי אוהב וחיבקתי אותו חיבוק גדול. "אינני מתכוונת לשכור את העורך דין שהצעת", אמרתי בלב כבד, "אתה כבר בן עשרים. יש לך אפשרות פשוטה להשתחרר מהכלא אם תתגמש ותקבל את התפקיד החדש שהציעו לך. אני סומכת עליך שתמצא את הפיתרון הטוב ביותר".

בתפילה שנאפשר לילדים שלנו חירות אמיתית, שפירושה: לקיחת אחריות מלאה על המעשים שלהם.