לרוץ אל הטוב: דבר תורה לפרשת וירא

אחד הכוחות החזקים הפועלים באדם ומשפיעים על סדר יומו, הוא כוח העצלות.

אין אדם שלא נגוע במידה זו, וכולנו מתמודדים עמה. עשרות פעמים במהלך היום אומרים אנו לעצמנו "עוד רגע", "עוד רבע שעה", "כשאסיים", "מחר", "אחרי הלימודים" וכדומה, למרות שהדחייה אינה מוצדקת.

עלינו לדעת, שזריזות היא אֵם כל ההצלחות, ועצלות היא אֵם כל הכישלונות.

רבי משה חיים לוצאטו - הרמח"ל, כותב משפט מאוד "חד" בנוגע לעצלות: "חלקי הזריזות שניים: אחד קודם התחלת המעשה ואחד אחרי כן. קודם התחלת המעשה הוא - שלא יחמיץ האדם את המצווה. אלא בהגיע זמנה, או בהזדמנה לפניו, או בעלותה במחשבתו - ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה, ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתיים. כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש יוכל להתחדש איזה עיכוב למעשה הטוב...  אך הזריזות אחר התחלת המעשה הוא, שכיון שאחז במצווה, ימהר להשלים אותה, ולא להקל מעליו כמי שמתאווה להשליך מעליו משאו" (מסילת ישרים פרק ז).

על סכנת השהייה כותב הרמח"ל: "כי אין סכנה כסכנתו". אלו מילים חריפות מאוד, המעידות על הזהירות הרבה הנדרשת מהאדם מפני דחייה של קיום מעשה טוב, מפני איבוד הזדמנויות.    

פרשת "וירא" פותחת בתיאור הכנסת האורחים המדהימה של אברהם אבינו, אשר נעשתה מתוך מסירות נפש. ישנו מוטיב מרכזי בכל המעשה המופלא, והוא - המהירות והזריזות. השורש מ.ה.ר חוזר על עצמו שוב ושוב בפרשה זו: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן  בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" (בראשית יח, ו, ז).

אברהם ממהר, אברהם רץ. אברהם לא מאבד הזדמנויות.  

המילה "רוץ" היא מלשון "רצון". אדם רץ אל דבר שהוא אוהב. אברהם אהב את החסד, ולכן הוא רץ אליו.

עלינו ללמוד מאבותינו, לזהות את סכנת השהייה, ולרוץ לדבר מצוה! מי יודע איזה מעכב מסוגל לצוץ בעוד דקה...

ישנו מדרש מדהים, אשר יש להזכירו בעדינות רבה:

לאחר שמשה שמע מהבורא בפעם הראשונה שנגזר עליו לא להיכנס לארץ ישראל בעקבות "חטא" מי מריבה, היה בכוחו של משה לבטל את הגזירה משום שעדיין לא נחתם גזר הדין. כך כותב המדרש: "ודבר זה היה קל בעיניו של משה, שאמר: ישראל חטאו חטאות גדולות כמה פעמים, וכיון שבקשתי עליהם רחמים – מיד קיבל ממני. אני – שלא חטאתי מנעוריי, לא כל שכן כשאתפלל על עצמי שיקבל ממני? וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שקל בעיניו של משה ואינו עומד בתפילה, מיד קפץ עליו ונשבע בשמו הגדול שלא ייכנס לארץ ישראל" (מדרש רבה, וזאת הברכה פרשה יא)...

משה עשה חשבון – אם הבורא מחל לבני ישראל על חטאים גדולים כמו חטא העגל, חטא המתאוננים ועוד, ודאי שהוא ימחל גם לי על חטא קל שכזה. מחשבה זו גרמה למשה להתעכב מעט עם התפילה, והוא דחה אותה למאוחר יותר. כשהבורא ראה שמשה דוחה את התפילה, הוא נשבע לא לקבל את תפילתו.

אם משה היה מתפלל מיד – הבורא היה מוחל לו ומשה היה נכנס לארץ ישראל ("לב אליהו", שביבי לב פרשת ואתחנן).

מדהים הדבר כמה אפשר להפסיד מ"עצלות" זעירה שכזו.  

טבע האדם הוא, שתנועה חיצונית מהירה וזריזה, פועלת בשני כיוונים – כלפי פנים וכלפי חוץ. כלומר, כשאדם רץ לעשות משהו, סימן שהוא אוהב את הדבר שאליו הוא רץ, ומצד שני – כשאדם רץ ללא רצון, למרות שבפנימיותו הוא עצל, עצם התנועה המהירה מעוררת גם את החשק הפנימי (הדבר נכון ביחס לתחומים רבים. לדוגמא: כאשר אדם כועס, אם הוא יחייך, החיוך החיצוני ישפיע על כעסו). 

הרב וולבה בספרו "עלי שור" (חלק ב שער שני, פרק שנים עשר - זריזות) כותב דבר מעניין:

כולנו מכירים את התופעה, שכאשר מתחשק לאדם משהו, מבלי לחשוב ומבלי להתמהמה, כבר הוא רץ להשיגו. הרגליים כאילו רצות מעצמן. זהו כוח התאווה. כשהתאווה שולטת באדם, האיברים מעצמם מתרוצצים למקום השגתה. הגוף נתפס בדבר תאווה ופועל באופן עצמאי מבלי לחכות למחשבה והחלטה של האדם.

האם ניתן להגיע למצב כזה גם בצד הטוב? האם החשק לדבר שבקדושה יכול להתגבר כל כך על האדם, עד שאיבריו אינם מחכים לצד השכל אלא פועלים מעצמם?

דוד המלך כותב "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי, וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (תהלים קיט) – "בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך, והיו רגליי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (ויקרא רבה פרק לה). חשקו של דוד ללימוד תורה היה כה גדול, עד שרגליו הוליכו אותו באופן טבעי לבית המדרש, למרות שבשכלו הוא תכנן ללכת למקום אחר.

לצערנו אנו מכירים את התופעה הזו בכיוון ההפוך – בשכלנו אנו לא רוצים לעבור עברה, אולם הגוף לא שומע לקולו של השכל.

עלינו להגביר את החשק והאהבה למצוות ומעשים טובים, ולהגיע למצב בו נרוץ אל המצוות.

רבי חיים ויטאל בספרו "שערי קדושה" מביא, שהשורש של מידת העצלות היא מידת העצבות. ממילא, ראשית ההתגברות על הטבע החומרי הגס ועל העצלות, הוא עקירת העצבות מן הלב. כשאדם משליט את כוח נשמתו על גופו, הרי הוא שמח וטוב לב, ושמחה זו מגרשת את הכוחות ה"אפלים" של הגוף, ובראשם את העצלות.

בואו נרוץ למצוות.