להודות בכוחן של המידות הרעות: לנצח את היצר, חלק ב'

במאמר הקודם ביררנו מהו היצר הרע. עתה יכולים אנו להמשיך וללמוד, כיצד עלינו להתיחס ליצר, וכיצד נתגבר עליו.

חכמים מספרים על גדולי עולם שזלזלו בעוברי עבירה, עד שהביא אותם הקב"ה לידי ניסיון גדול, ולולא שעצר ה' את הניסיון באמצע, היו נכשלים בוודאי, או אז הבינו את עוצמת היצר הרע (ראה קידושין פא, א).

המעניין הוא שחז"ל מספרים לנו על שנים נוספים, שכמעט נכשלו, אלא שתוך כדי הניסיון, התגברו על עצמם בכוחות והקרבה עצומים. האחד ביזה עצמו וצעק, "אש בביתי", כדי שיתאספו אנשים, ויתבייש לחטוא, והשני קפץ לתוך תנור שהוסק זה עתה!

מתוך עיון בדברים, אני רואה שחז"ל מסרו לנו כאן מסר עצום: אותם אלו שלא יכלו להתגבר על היצר (בניסיון גדול) בכוחות עצמם, הם אלו זלזלו בעוברי עברה, כלומר, שלא ראו קושי להתגבר על היצר. הם זלזלו בכוחו של היצר הרע, והתברר, שהם עצמם, לא היו יכולים להתגבר עליו. ומצד שני, דווקא אותם אלו שהצילו עצמם והתגברו על היצר הרע, הם אלו שפחדו וחששו מהיצר הרע. האחד, יצר קושי טכני לחטוא (נטל ממקומו סולם שהוביל לעלית הגג, שם היה אפשרות רחוקה לחטוא), והשני היה מתפלל לה' שלא יביא עליו ניסיון! הם העריכו את כוחו הרב של היצר הרע, ולכן יצרו גדרים, ונזהרו. והם ניצלו ממנו.

לפעמים יש בקרבנו נטיה לזלזל בכוחו של היצר, כי אם אני מודה שהוא יכול לגבור עלי אם לא אתאמץ, הרי שהודיתי בחולשתי, ולמי נוח להודות בכך? לכן, לפעמים אנו מכחישים את המציאות ופוטרים את הענין בהינף יד, "אה, מה הבעיה? אני חזק מהיצר" וזה גורם לנו לא לחשוש מפני הניסיון, ולפעמים להכנס ל'מגרש הביתי' של היצר, ואז אנו מופתעים מכוחו ונצחונו עלינו, ממש כמו הנחש שהחטיא את חוה ואדם הראשון, הוא זוחל בשקט בין השיחים והאבנים, אינו נראה, ובפתאומיות מכיש את האדם.

אם כן, זה סוד ההתגברות על היצר:

אם אני מזלזל ביכולתו של היצר הרע, יש סיכוי שארדם בשמירה, והוא ינצח. אם  מכיר אני את כוחו של היצר, יש יותר סיכוי שלא ארדם בשמירה!

מובן שאף פחד קיצוני מהיצר, יוצר כרסום בכוח העמידה שלנו. הדבר דומה, למדינה שהגזימה בחשש מפני האויב, עד שמורל חייליה היה כל כך ירוד, שבנקל ניצח האויב החלש. 

[אם נעמיק יותר, נוכל להבין ולראות את היסוד הזה בתיאור יפה בדברי חכמים. וכך אמרו:

"לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה! ואף הקדוש ברוך הוא תמה עמהם ..."

מה שהקדמנו, מיישב  כמה תמיהות שיש במאמר יפה זה:

א. איך יתכן שדווקא הצדיקים שהתגברו על היצר, הרי הוא בעיניהם כהר בלתי עביר, ואילו הרשעים שנכשלו, רואים אותו כחוט השערה?

ב. איך יתכן שהקב"ה חובר לתפיסתם של הרשעים ולא של הצדיקים? האם פירוש הדבר שטעו הצדיקים וצדקו הרשעים?

לדעתנו, שאלות אלו מובילות למסקנה שנכון הוא אותו יסוד שאמרנו, שידיעת ה'אויב', היא המסייעת להתגבר. וזו כוונת חכמים במאמר וציור נפלא זה:

כאשר נפטר אדם מן העולם, נגמר מאבק החומר והרוח. הוא כבר לא יצור בחירי הצריך להכריע בין הטוב לרע. הוא מגיע לבית דין של מעלה, שם בודקים את מעשיו ואת התנהלותו מול היצר. הוא רואה במבט לאחור את מציאות חייו.

זהו מה שאמרו שהקב"ה מביא את היצר ושוחטו – היצר כבר אינו פעיל, הוא מת, כי לאחר המוות אין ניסיונות. עתה, נערך חשבון, מה עשיתי בעולמי.

וכמו שאמרנו קודם, ככל שאדם מכיר בכוח וסכנת היצר, כך הוא יכול לגבור עליו, כי הוא מתגונן נכון. הצדיקים התגברו על יצרם הרע, כי הכירו בכוחו, הם לא זלזלו בכוחו. עתה, במבט לאחור, הם בוכים מתוך תדהמה, הם מבינים עד כמה גדולה הייתה המלחמה, כי בעיניהם היצר הוא כהר!

לעומתם הרשעים, הם נכשלו, כיון שלא העריכו נכון את כוח היצר. הם רואים אותו וליבם כואב, בעיניהם הוא הרי קל כחוט השערה! הם בוכים מתוך כאב ותמהים: "איך לא ניצחתי אותו?"

והקב"ה, גם הוא תמה איתם, כי באמת, כן בכוחו של האדם לגבור על היצר, אם רק מתכונן הוא למלחמה, כמו שאמרו חכמים, שאין מביאים לאדם ניסיון שאינו יכול לעמוד בו.