למי קראת קוף? תקשורת מדהימה בין בעלי חיים

שאלה: לדבר בלי פה, אפשר או אי אפשר? התשובה האולטימטיבית תהיה: תלוי את מי שואלים. אך ודאי שגם אצל האדם - היצור היחיד ביקום שבנוסף לכלל החושים יש לו גם את חוש הדיבור - קיימת תקשורת שבמקביל לדיבור מבוססת גם על מחוות ושפת גוף ולא רק באמצעות הפה.

מי מאתנו אינו מכיר את המצב שבו אנחנו זקוקים לעזרה בדרכים, ושואלים אדם ברחוב כיצד מגיעים ליעד כלשהו, יותר ממה שהוא משיב לנו דרך הפה, הוא עושה שימוש בתנועות הידיים והגוף כשהוא מסמן עבורנו לנסוע ישר, לפנות שמאלה או ימינה. בני האדם אמנם מתקשרים בעיקר בעזרת הפה, אך גם אנחנו, כאשר נרצה לדוגמה לתת למישהו הרגשה טובה, נבקש להחמיא לו, להחניף או סתם כך להביע את תחושותינו כלפי הזולת, במקרים רבים נעשה זאת על ידי טפיחה על השכם, חיבוק, מחיאת כפיים, עקימת האף, תנודת הראש או קריצת עיניים.

כתחליף לשפת הדיבור, בורא עולם העניק לבעלי החיים השונים דרכים שונות ומרתקות ליצירת קשר זה עם זה. בדיוק כפי שאנחנו מחפים על הדיבור באמצעות מחוות ותנועות גוף, מגע, מישוש או ראייה, כך לבעלי החיים, בעזרת החושים הבולטים שלהם, יש דרכי תקשורת נפלאות על מנת להשיג מזון, לגדל צאצאים, לשמור על הבית, על החברים, לחזק את המשפחה, להתגונן מפני אויבים, ועוד.

אופני התקשורת אצל בעלי החיים הם מגוונים ומרתקים, והם מבוססים בעיקר על ארבעת החושים הניכרים שמפותחים יותר אצל האחד על פני האחר, ואלו הם: ראייה, שמיעה, ריח ומישוש. ארבעה חושים אלו מבטאים שפה ייחודית שעל פיה מתקיימת עולם שלם של העברת מסרים, אינטראקציה והתקשרות מלאה בין בעלי החיים הן בתוך בני אותו מין והן בין המינים השונים.

אם נבקש לדעת, מה משותף לטווס שפורש את נוצותיו הצבעוניות ולצפרדעים שמנפחות גרון ומקרקרות בביצה, או מה משותף לגחליליות שמאירות בחושך, לפרחים ריחניים ולדגים צבעוניים בשונית האלמוגים? המשותף לכל אלה הוא, שכולם הם ביטויים של מסרים שעוברים בטבע בין יצורים חיים. כלומר, אלה הן דוגמאות לשפות המופלאות של היצורים החיים, שבעזרתן הם יוצרים קשר זה עם זה.

תקשורת בין בעלי חיים היא הדרך שבה יצורים חיים מעבירים מידע זה לזה, באמצעות מסרים ואותות שונים. על מנת שתתקיים תקשורת יעילה בין בעלי-חיים, חייבים להיכלל בה שלושה גורמים: מסר, אות ופירוש. ממסר הוא 'ההודעה' שבעל-חיים אחד רוצה להעביר לבעל-חיים אחר. מוסר ההודעה הוא המשדר והודעתו באה כדי לספק את הקיום של המשדר, למטרת השגת אוכל או למטרות אחרות. מקבל המסר לעומת זאת, הוא הקולט וזה שמגיב למשדר והופך בעצם גם הוא למשדר על ידי המשוב שהוא משיב למשדר הראשון. כלומר, אם תרצו, זהו תהליך תקשורת שניתן לתאר אותו כמעגל: מסר - מוסר – משדר - קולט - משוב - משדר וחוזר חלילה.

העברת המסרים שיכולים לעבור גם בין בעלי-חיים המשתייכים למינים שונים, נעשית על-ידי אותות. 'אות' הוא דרך התנהגות, פעולה, צורה או צבע תורשתיים ומולדים, שמשפיעים על התנהגותו של פרט אחר ומביאים לרוב תועלת למשדר האות. האותות נקלטים על ידי בעלי-חיים שאליהם הם מיועדים, ואלה נותנים להם פירוש המתבטא בתגובתם לאות. אצל שני בעלי-חיים שונים למשל, אותות זהים יכולים לקבל פירוש שונה לחלוטין: כך לדוגמה, יפרש עוף טורף את שירת הזמיר באופן שונה לחלוטין מהפירוש שניתן לה על ידי נקבת הזמיר, שעבורה הוא סימן היכר חיובי, לעומת זאת עבור העוף הטורף זהו אומנם סימן מצוין להשגת מזון, אך סכנת מוות עבור הזמיר.

כאמור, בעזרת ארבעת החושים שהזכרנו קודם, בעלי חיים נעזרים בערוצי תקשורת שונים על מנת להעביר מידע זה לזה: מתקשורת חזותית שבאה לידי ביטוי בצבעים ססגוניים, קולות וצלילים ייחודים, ריח ושמיעה מפותחים, שפת גוף שמתבטאת במגע ובמישוש, בריקוד ובהבלטת הראש, הזנב, הקרניים או האוזניים, ועד קולות - אולטרה או אינפרה סוניים - בתדרים נמוכים שאנחנו בני האדם לא מסוגלים לשמוע והם כן.

 

המקושט, החקיין והמאיים

אף שלבעלי חיים אין יכולת דיבור, תכונה שנראית לכאורה אמצעי חיוני שבלעדיו קשה להתקיים, בורא העולם העניק לברואיו חסרי הדיבור תכונות מופלאות שמסוגלות לחפות על החסך בדיבור באופן כה מופלא ומרשים, שגם האדם שהוא היצור המדבר היחיד, מה שגורם לחשוב שהוא גם הברייה המתוחכמת ביותר בבריאה, בעלי חיים לעומת זאת מסוגלים להסתדר הרבה יותר טוב מאתנו.

לאחר שהבנו את אופני התקשורת הייחודיים שבהם יצורים חיים מנהלים קומוניקציה ביניהם, נתקדם לעבר צורות התקשורת העיקריות שבעזרתן מתקיימים פעולות הגומלין וההידברות בין בעלי החיים, לפי הקטגוריות הבאות: תקשורת חזותית; תקשורת קולית; תקשורת כימית ותקשורת באמצעות תנועה.

תקשורת חזותית מתאפיינת באמצעות צבע ואף היא נחלקת לתתי קטגוריות כגון: אזהרה, הסוואה, התחזות או חיקוי. כעת ננסה לפשט את קטגוריות הצבע על מנת שנכיר מקרוב את משמעותן או נכון יותר, את המהות החיונית שהן מעניקות לבעלי החיים.

אזהרה: לבעלי חיים מסוימים צבעוניות בולטת שמעידה על כך שהם מכילים חומרי ארס. לצבעי בעלי החיים אלה חלק משמעותי בתקשורת בין טורף לנטרף, כאשר הצבע הבולט מאוד מסמן לנטרף אות אזהרה שאומר: "ראה הוזהרת! לא כדאי לך להתעסק איתי!"

צבעי האזהרה הקיימים בטבע מאותתים בעיקר לטורפים על סכנה מפני בעלי חיים ארסיים. הם מעטרים את גופם של רבים מהיצורים היפים ביותר בעולם, מצפרדעים ועד פרפרים הזוהרים בכל צבעי הקשת, שבעינינו הם נראים יפים מאוד למראה, אך הם למעשה משמשים כשלט אזהרה שמודיע על היותם בעלי חיים רעילים ביותר. גופם המעוטר בצבעים מרהיבים מהווה מנגנון התגוננות מפני אויביהם - לא על ידי הסתתרות אלא דווקא במשיכת תשומת הלב, שכן גופם המקושט מזכיר לכל טורף שבגלל מזלו הרע זכה פעם לטעום אחד מהם, שלא לחזור על הניסיון המר בשנית.

הסוואה: עולם החי פיתח את אחת הדרכים המתוחכמות ביותר על מנת לשרוד, והיא כושר ההסוואה על ידי צבעים המדמים את בעלי החיים לסביבתם הכללית. בטבע, מין שאינו מצליח לשרוד, אחת דתו להיכחד מן העולם. אי לכך כדי שבעל חיים ישרוד, עליו להתמודד עם הטורפים או לחלופין לחמוק מהם. ההסוואה היא אחת הדרכים הטובות שמאפשרים ליצורים חיים להשתלב בסביבתם על ידי הפיכת צבעי גופם לצבעי הסביבה, כיסוי גופם ושינוי צורתם והתנהגותם באמצעים שונים, כך שלא ניתן יהיה לטורף לראותם. באותה מידה, ההסוואה גם מקנה יתרון לטורפים, לא רק לנטרפים. בזכות ההסוואה יכולים הטורפים להתגנב ולהתקרב אל טרפם בהצלחה.

בקטגוריית ההסוואה טמונות למעשה גם תכונות ההתחזות או החיקוי המושלם, כמו לדוגמה, חיקוי הרקע, כלומר, התאמת צבעי הגוף לסביבה. כך למשל, בעלי-חיים רבים החיים במדבר, הם בעלי גוון גוף מדברי ואלה שחיים על צמחים הם ירקרקים בהתאם. קחו כמשל את דוב הקוטב המכונה הדוב הלבן, שחי באזור הארקטי המושלג ופרוותו הלבנה מאפשרת לו הסוואה מצוינת על רקע השלג. מעניין ביותר הוא דווקא שועל הקוטב, שבחורף פרוותו לבנה ומאפשרת לו הסוואה בשלג, ובעונת הקיץ, לאחר שהשלג נמס וצבע האדמה נחשף, פרוותו הופכת לחומה ומאפשרת לו להסוות את עצמו בצבע האדמה.

אם כבר מדברים על הסוואה, להלן אנקדוטה מעניינת לגבי פינגווינים דרום אפריקאים: בניגוד לעופות רבים שהתקשורת שלהם היא תקשורת חזותית שמתאפיינת בצבעים זרחניים, בתנועות יופי ובמראה חיצוני מרהיב, דווקא הפינגווין הוא מודל שחור לבן ואינו מגיע בצבע. האם ידעתם מדוע הפינגווין שחור מלמעלה ולבן למטה לצד פנים?

השילוב בין הגוף השחור לצד חוץ והלבן לצד פנים, משמש כתקשורת הגנה והסוואה דו-צדדית: כשחיות טורפות כמו הכריש אורבות לפינגווין מלמטה בים, הן רואות את החלק הלבן שמשתלב עם הצבע הבהיר של האור הנכנס לתוך מי הים, ואילו החיות שמתקיפות מלמעלה פוגשות את החלק השחור שנעלם לתוך הצבע הכהה של האוקיינוס.

התחזות או חיקוי: אחת התופעות המוכרות בטבע, הן בצמחים והן אצל בעלי חיים, היא תופעת החיקוי. אם החיקוי הוא של הרקע הסביבתי, זוהי בעצם הסוואה. אולם, לעתים רבות קיימת התופעה אצל מין מסוים של בעל-חיים (או צמח) שאותו נכנה בשם 'החקיין', כלומר, הוא נראה דומה מאוד למין אחר שאותו נכנה בשם 'המודל'. חקיינים אלה דומים מאוד לבעלי חיים שיכולים להוות סכנה ממשית למי שבסביבתם, אך בניגוד לאותם מודלים, הם עצמם אינם ארסיים, אינם רעילים וחסרי טעם וריח דוחים. החקיינות והדמיון לבעלי חיים ארסיים מקנה להם רווח הישרדותי ברור, שכן כל מי שבסביבתם יחשוב שהם אכן מסוכנים ולא יעז להתקרב אליהם.

לדוגמה: 'זעמן המטבעות' - נחש לא ארסי, שמחקה היטב את נחש הצפע הארץ ישראלי. הזעמן, שנפוץ בעיקר במרכז ובצפון הארץ, מחקה בכך גם את אזור מחייתו העיקרי של נחש הצפע, ולא רק מזייף את הצפע באמצעות צבעו וצורתו. שכן רק במקום שבו מכירים את המודל - הצפע ונזהרים ממנו, יידעו להיזהר ולהתרחק גם ממי שדומה לו, הלוא הוא החקיין - הזעמן.

חקיינים מוכרים נוספים בטבע הם 'רקבן הבוץ' - זבוב שדומה מאוד במראהו לדבורה ואפילו משמיע את אותו זמזום הכנפיים, אך בניגוד לדבורה אין לו עוקץ. חקיין ייחודי נוסף הוא 'שבתאי השקד' - פרפר שעל כנפיו מופיעות מעין זוג עיניים של ציפור טרף. לפרפר המון אויבים, ציפורים, עטלפים ועוד, ועל מנת להתגונן נעזר פרפר 'שבתאי השקד' בתקשורת שבין טורף לנטרף. כאמור, על כנפיו יש כתמי צבע שדומים לעיניים של ציפור טרף, וכאשר הוא עומד במנוחה קשה להבחין בדגם העיניים, אבל כאשר הוא נבהל, פורש כנפיים ומתעופף, נחשפים לפתע כתמי הצבע, והוא נדמה לטורף כאילו ציפור טרף גדולה פקחה עיניים מאיימות.

 

לג'ירפות יש קול?

עד כה דיברנו על תקשורת חזותית שהצבע הוא המרכיב הבולט בה. צורת תקשורת מועילה נוספת היא תקשורת קולית: לצלילים של בעלי חיים תפקיד חשוב מאוד, הן לזיהוי בין אותו המין והן להגנה וקולות אזהרה מפני כל איום או טורף. הצפרדעים מקרקרים, הצרצרים מצרצרים, הציקדות מצקצקות, החגבים מנסרים, האריות שואגים, ההיפופוטמים נוחרים, הציפורים שרות ומצייצות וכן הלאה. זאבים למשל, חיים וצדים בלהקה, והתקשורת ביניהם בולטת בקולות יללה ונהמה שמשמשות לכינוסים לפני יציאה לציד, השגת מזון, איתור חברי הלהקה ומיקומם, תקשורת בין להקות שכנות ועוד.

אך יש גם בעלי חיים שמסוגלים להשמיע קולות בתדרים שאינם נקלטים באוזנינו, אבל נקלטים היטב באוזני בני מינם. ההיפופוטמים לדוגמה, מתקשרים בינם לבין עצמם באמצעות תקשורת תת-שמעית (אינפרה-סונית) כשהם בתוך המים, ובתקשורת על-שמעית (אולטרה-סונית) כשהם מעל המים או מחוצה לאגם, בדומה לשירת הלווייתנים והדולפינים שמתקשרים באמצעות קליקים שדומים לנקישות.

לאחרונה גילו החוקרים, כי הפיל מסוגל לתקשר גם באמצעות תנועות אינפרא-סוניות, קולות שאנחנו לא נוכל לשמוע אבל הם מועברים באמצעות תנודות מזעריות בקרקע, ומתריעים מסכנה לחברים בעדר עד למרחקים. למשל, הפחד של פילים מדבורים, ידוע. אך חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד הצליחו לעקוב אחר פילים בעת בריחתם מדבורים ולתעד את הקולות הללו. כאשר הם השמיעו את ההקלטות לפילים אחרים, הם הבינו את האזהרה ונמלטו מיד מהמקום. מדובר בקריאה ייחודית, שאנחנו לא מסוגלים לשמוע.

מי מאתנו למשל אינו אוהב את הג'ירפה. השמעתם פעם את קולה של הג'ירפה? האם לג'ירפות יש קול? מחקרים מלמדים כי הג'ירפות שולחות ומקבלות מסרים באמצעות גלים תת-קוליים, ברמה שהאוזן האנושית אינה מסוגלת לקלוט. החוקרים בדקו 11 ג'ירפות באמצעות מכונה מיוחדת שקולטת תדרים בטווחים שבין 7 הרץ ל-20 קילו הרץ, והתוצאות הוכיחו שאכן קיימים חיוויים בעוצמות נמוכות שהג'ירפות שולחות ומקבלות ביניהן.

מתברר עוד, כי לתקשורת האינפרא-סונית יתרון נוסף, שכן הג'ירפות יכולות לתקשר ביניהן ממרחקים גדולים ודרך מכשולים שונים, כדוגמת עצים, ולהתריע מפני סכנה מבלי שהאויב יחוש או יידע על כך.

 

קרבות ריח וסירוק הדדי

השלב הבא הוא תקשורת כימית: כלומר, תהליך העברת מידע באמצעים כימיים (תרכובות), כמו שתי הדרכים העיקריות שמשמשים את בעלי החיים להעברת מידע באמצעות זו - הפצת ריח ושחרור פרומונים. 'פרומונים' הם אותות כימיים שדומים למולקולות ריח. הם עוברים מבעל חיים אחד לשני בדרך-כלל באמצעות חוש הריח, אך לעתים גם דרך העור או מערכת העיכול.

בעלי חיים רבים כגון: יונקים מסוימים, דובים, זאבים, פילים ועוד, מתקשרים ביניהם באמצעות חומרים ריחניים. לרוב מדובר בבעלי חיים שלהם חוש ריח מפותח, והם יכולים כמובן להבחין ולחוש בריחות שאדם אינו מסוגל לחוש בהם.

לסימון טריטוריה, נוהגים הדובים לגרד עצים בעזרת ציפורני רגליהם, שם נמצאים בלוטות הריח שלהם. דרך נוספת שלהם לסמן טריטוריה היא באמצעות שימוש בריח, על ידי הטלת צרכים. הם נוהגים להתפלש בהם וכמו כן להתחכך בעצים וסלעים על מנת לסמן את תחום מחייתם.

אצל הלמורים למשל, התקשורת בין הפרטים מורכבת בעיקר על בסיס ריח. ללמורי הקטה יש בלוטות המפרישות ריח על מפרק כף היד ומעל מפרק כף הרגל סמוך לבית השחי, הן מפרישות חומר שמנוני וריחני, מעין 'בושם' המשמש לסימון תחום המחייה וגם לחיזוק הקשר בין הפרטים.

'קרבות ריח' היא טקטיקה נפוצה אצל הלמורים. כאשר קבוצה יריבה מתקרבת לטריטוריה שלהם, הם מורחים את זנבותיהם הארוכים בנוזל בעל ריח מיוחד המופרש מבלוטות שבגופם, ומנופפים בזנב מול יריביהם כדי להזהיר אותם ולהרחיקם מגבולות השטח שלהם.

צורת התקשורת האחרונה בקטיגוריות שהזכרנו, היא תקשורת תנועה או מישוש: אם חשבתם שרק אנחנו יצורים שמחים, מתברר כי גם בעלי חיים אוהבים לרקוד. ממש כמונו, עופות רבים, בהם חסידות, עגורים, טווסים ובעלי חיים שונים כמו זבובים ותיקנים, נוהגים לבצע תנועות ריקוד טקסיות מרשימות למדי.

המגע משמש מרכיב תקשורתי מובהק אצל רוב בעלי החיים. הקשר בין פילים למשל, מורכב ועשיר. הוא כולל מגע, מחוות חזותיות, הפצת ריחות והשמעת קולות. אך החדק המפורסם של הפיל משמש איבר תקשורת עיקרי, למישוש, ריח, הקשה, מגע וטפיחות הדדיות. לפילים גם זיכרון עצום ונדיר בעולם החי: מחקרים הוכיחו כי הם מתאבלים על בני מינם, ובעזרת החדק יריחו, ירחרחו וימשמשו עצמות של פיל באמצע הסוואנה במשך דקות ארוכות ויתקשרו עם זיכרון העבר של בן העדר שמת גם לאחר שנים.

אצל הקופים למיניהם מגע ומישוש הוא חלק בלתי נפרד מהוויי החיים. הקופים נוהגים לשבת לסרק ולנקות אחד את השני, מה שנקרא בלשון המדע - 'גרומינג' (Grooming). כל החיות בטבע כמו בני האדם, נלחמות על סטטוס חברתי. רוב הפרטים בקבוצה מעוניינים להיות בעלי הסטטוס הגבוה ביותר, עמדה המובילה ליתרונות רבים כמו שליטה על אחרים, מספר גדול יותר של בני זוג, אוכל רב יותר וכו'. אבל להיות בעל חיים עם סטטוס גבוה נושא בתוכו גם מחיר מסוים, גם אחריות רבה שמובילה לדאגות לא מעטות וגם הצורך להשקיע משאבים רבים כדי לשמור על הסטטוס הזה. על מנת לשמר את מעמדו בקבוצה, הסטטוס הגבוה צריך להיאבק ביריבים פוטנציאליים שמאיימים עליו וחומדים את המעמד שלו. מוטיב ה'גרומינג' אצל הקופים מהווה גם מקום ראשון אצל הזוכה בתואר המעמד הגבוה, אך בעיקר משמש כנתיב להפגת מתח בין הקבוצה. בדרך כלל, אחרי מריבה בין הפרטים, מיד לאחר שהניצים נפרדים, מתיישבים הקופים לסירוק הדדי שמביא שלווה ורוגע בקרב הקבוצה.

קופי הסבוס הידועים גם בשמם 'קפוצ'ינים', עושים שימוש במחוות ושפת הגוף כמו מצמוצי שפתיים כדרך להביע רצון כלשהו, מורת רוח או אי רצון. חוקרים גילו כי קוף שהוצא לכמה שעות מקבוצתו לצורך טיפול רפואי והוחזר, קולות השמחה שנשמעו מהקבוצה כשחזר הדהדו במשך זמן רב. הקבוצה כולה והקופים הצעירים, קיבלו אותו בקריאות רמות, בהבעות פנים של התרגשות ובחיבוקים. ההתרגשות שלהם נרגעה אט-אט תוך כדי סירוק הדדי מרגיע.

זוכרים את הזאבים שמשתמשים בתקשורת קולית? אז כדאי שתדעו כי לזאב שימוש בסוגי תקשורת נוספים. אצל הזאבים קיים היררכיה ברורה בין הפרטים ושפת הגוף, כמו גם השימוש בריח, מגע ומישוש הם בולטים בתקשורתם. הזאב הדומיננטי מכריז על עליונותו על ידי הנפת זנב כלפי מעלה, זקיפת אוזניו וחשיפת שיניו. לעומת זאת, הפרט הנחות בקבוצה, מחזיק את זנבו בין הרגליים ואוזניו מתוחות לאחור.

 

קרניים - עיקרון ההכבדה

לא מעט בעלי חיים מעוטרים בקרניים על ראשם. לכמה מהם קרניים קצרות ולאחרים ארוכות. יש בעלי חיים עם קרניים חלקות ואחרים עם קרניים משוננות. כאלה שיש להם קרניים ישרות ואחרים שהקרניים שלהם מסועפות.

פעמים רבות, נוכל לשמוע מילדים שמבקרים בגני החיות השונים שקוראים בתמיהה קריאות מן הסוג: "וואו, איזה קרניים גדולות יש ליחמור". "למה הקרניים של היעל מתעגלות אחורה". "איזה קרניים קטנות יש לג'ירפה". ועוד כיוצא בזה. אז מדוע בעצם זקוקים בעלי חיים לקרניים והאם יש משמעות לגודלן ולצורתן? ובכן, בהתייחס לנושא הכתבה שהיא כמובן תקשורת בין בעלי חיים, הקרניים משמשות דבר ראשון לצורך "מעמד".

כאן נכנס לתמונה המונח המדעי הטבוע בעולם החי - 'עיקרון ההכבדה'. עלינו לזכור כי הקרניים בעצם מכבידות על הפרט הנושא אותם. אי לכך, קרניים גדולות, ככל שהן גדולות ומסועפות יותר, מלמדות על עוצמה, בריאות, יופי, חוזק של אותו פרט וכל אלו יחד מאפשרים לו להיות 'מקובל' יותר בחברה. איזה ילד לא היה רוצה אבא חזק, גדול ושרירי, כך גם אצל בעלי חיים, הגדול והמרשים יותר מוכיח כי הוא יודע לשרוד היטב בעולם מלא אויבים וטורפים.

מלבד זאת, משמשות הקרניים גם להגנה ולתפיסת שטח מחייה. הקרניים באים לידי ביטוי גם בתקשורת בין מינים שונים, כמו בין הטורף והנטרף. צבי שמגלה טורף, מביט בו בכיוון ישיר ובוחן את תנועותיו בדריכות כששתי קרניו הן מול פניו של הטורף, על פי כיוון הקרניים של הצבי, יודע הטורף שהצבי גילה אותו, ומבין שכדאי לו לחפש טרף אחר שטרם גילה אותו, כלומר, כזה שראשו מוטה הצדה וקרניו אינן מופיעות מולו אלא לצד.

 

סימביוזה של תקשורת

'סימביוזה' היא אולי מילה שקרוב לוודאי רובנו לא מכירים, הסיבה לכך היא די פשוטה, משום שהיא מאפיינת בעיקר את עולם החי ולא את עולמנו. בעולמם של בעלי חיים, כל היצורים כולם מקושרים זה לזה בדרך כזו או אחרת, ברשת סבוכה של יחסים מסוגים שונים. יחסים אלו עשויים להיות טפילות, יחסי טורף-נטרף, או סימביוזה בין שני יצורים.

אז מהי סימביוזה? אם נרצה לתאר את המונח הזה מהמקורות, אפשר להטעים את זה עם המשפט הידוע "זה נהנה וזה לא חסר". מקורו של המונח סימביוזה הוא מהמילה היוונית שפירושה 'לחיות יחדיו' או בעברית מדוברת - 'שיתוף פעולה', וזהו בדיוק סוג היחסים שאותו מתאר המונח - שני יצורים שחייהם כרוכים זה בזה לשם השגת תועלת משותפת.

שיתוף פעולה שכזה עשוי להתקיים בין יצורים מכל סוג: צמחים, בעלי חיים, חיידקים, ופטריות, כאשר הודות לסימביוזה שני היצורים מרוויחים, ולאורך פרקי זמן ארוכים הם אף עשויים לעתים להגיע לרמה שבה הם אינם יכולים עוד להתקיים בנפרד.

אם לדייק, סימביוזה היא למעשה בתיאור המדויק ביותר  סיכום של שתי מילים – 'יחסי גומלין'. ניקח למשל את יחסי הסימביוזה ההדדית בין דג השושנון החי בין זרועות הציד של שושנות ים טרופיות. הדג הטריטוריאלי מגן על שושנת הים מפני דגים שמסוגלים לאכול אותה, ובתורו זוכה השושנון להגנה מפני טורפיו בין זרועות הציד הצורבות של השושנה.

תקשורת סימביוטית מוכרת אצל יונקים רבים כמו היחס בין הקרנף לזרזיר, לדוגמה. הזרזיר שנהנה מטפילים באוזני הקרנף וגופו, מזהיר את הקרנף כשיש סכנה או כאשר הם מבחינים בתזוזה בעשב, ואז הם בדרך כלל יעופו במהירות. בדומה, גם ההיפופוטמים בהיותם במים מנקים אותם מטפילים דגי לאביו ממשפחת הקרפיוניים, שניזונים לרוב באצות, וכאשר הם מעל פני המים מחליפים אותם מיני עופות דוגמת הפטישן, מינים של אנפות וזרזירי הבקר.

גם לג'ירפות יש קשר הדוק למונח סימביוזה. יחסי הגומלין בין עצי השיטה לנמלי הלבובית ולמינים אחרים שהעצים משמשים להם אכסניה, נחקרים במשך שנים רבות. הנמלים שמשתכנות על עצי השיטה מסתערות על הג'ירפות המגיעות לאכול מעלי העצים, מטרידות אותן בעקיצותיהן המכאיבות והג'ירפות עוזבות את העץ. בזכות הנמלים עלוות העץ נשמרת, והעץ בתמורה, מפריש סוכרים שמושכים חרקים שונים, בעיקר כנימות עלים מהן הנמלים ניזונות.

לסיכום: במדרש 'ילקוט שמעוני' מסופר על הצער הגדול שהיה לנח, שחיה אחת קטנה שהייתה בתיבה, זיקית שמה, לא ידע מה להאכילה. כל אוכל שנח רצה לתת לה סירבה לאכול. באחד הימים עמד נח לידה ואכל מפרי הרימון, שהיה קצת מקולקל ונפלה תולעת מתוכו. כאשר ראתה הזיקית את התולעת, מיד הוציאה את לשונה ובלעה את התולעת. שמח היה נח שהקב"ה זימן לידו לדעת איזה אוכל היא אוכלת, ומאז הביא לה תולעים רבים והזיקית אכלה לשובע.

תיבת נוח שהייתה גן החיות הראשון המתועד בהיסטוריה, מעידה על חשיבותה של הבריאה ולימוד היא דורשת. שכן, המבול הגיע להשחית כל בשר מפני רוע מעלליהם, אך דווקא את בעלי החיים הציל בורא העולם מפני המבול. אי לכך, גם היום עלינו ללמוד דרך ארץ, בינה ודעת דווקא מהחיה כנאמר באבות: "הווי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי".

גם משיטות התקשורת השונות אצל בעלי החיים ניתן להפיק לקח. מי שלא בהכרח רואה טוב כל כך, ישתמש בכלי השמיעה כדי לשמור על קשר; מי שאינו שומע היטב, פיתח צבעים ססגוניים כדי להוכיח את כושר הראות שלו; וגם מי שלא בדיוק שומע טוב וגם לא ממש רואה טוב, אינו בוש מלהשתמש בתכונות הריח כדי לבלוט ולהעביר מסר. כלומר, הריח אצל בעלי חיים שעבורנו בני האדם מעורר סלידה, עבורם הוא דווקא אוצר יקר.

נדע אם כן גם אנחנו, להעריך ולתת כבוד גם למי שלוקה בחסר בתכונת אופי מסוימת, לקבל את השונה ואת האחר, מפני שמה שנראה אצלך תמוה ומוזר, אצל החבר שלך הוא יכול להיות מצרך יקר ומועיל. פעמים נגלה, כי דווקא לאותו 'אחר ושונה' יש משהו מיוחד ובולט, יכולת או תכונה מרשימה שתותיר אותנו מופתעים ומקנאים.

אז אם תשאלו את עצמכם, מה למדתם מבעלי החיים? התשובה צריכה להיות: למדנו להיות בני אדם.