רק אנחה אחת: דבר תורה לפרשת תולדות

"העבודה שלך היא לצבוע פס צהוב בשולי הכביש", אמר מנהל העבודה לפועל.

בסוף יום העבודה גילה המנהל שהפועל צבע 800 מטר. למחרת בסוף יום העבודה מתברר שהוא הספיק רק מחצית – 400 מטר. ביום השלישי כשהפועל הספיק ביום שלם רק 50 מטר המנהל ממש כעס: "מה קורה איתך, תגיד לי?"

הפועל: "כל יום הדלי יותר רחוק..."

* * *

אחת הנקודות המעניינות והפחות מדוברות בפרשת השבוע היא חפירת הבארות. יצחק מתיישב בגרר והתורה מתארת שעושרו מגיע למימדים אגדתיים, הברכה שורה בו למעלה מדרך הטבע עד שאמרו הבריות: "זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך". הם הבינו שמדובר כאן בברכה שמימית והזבל הזה, עם כל היותו מאוס ושפל, עולה בערכו הסגולי על כסף וזהב עוברים לסוחר.

הפלשתים מקנאים ביצחק וסותמים את כל הבארות שחפרו עבדי אברהם, אבימלך מגרש את יצחק מגרר ויצחק שב לחפור את כל הבארות מחדש, ושוב הפלשתים סותמים אותן.

עבדי יצחק חופרים באר חדשה והפלשתים חומדים אותה לעצמם והיא נקראת "עשק – כי התעשקו עימו". באר חדשה נוספת נגזלת מעבדי יצחק הקרויה בשם "שטנה". השלישית לא גררה עימה מחלוקת ונותרה בחזקת יצחק, ויקרא שמה "רחובות – כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".

הבעש"ט

אתם מנחשים נכון, ההקדמה באה לשאול את השאלה היסודית שאנו מציבים כפעם בפעם: מדוע הונצחו לדורות מספר בארות מים שהיום כבר אף אחד לא משתמש בהן?!...

תלמידי ה"בעל שם טוב" הקדוש הורגלו לא לשאול שאלות על רבם, ידעו שכל מעשיו הינם למעלה מדרך הטבע ואם יחפוץ – יסביר להם את פשרם. כך היה גם כאשר באחד הימים התלוו אל רבם והוא נכנס עימם לביתו של כפרי פשוט וטוב לב. נקרא לו לייבל.

הבעש"ט הודיע ללייבל שרצונו להתארח אצלו ושאל האם ייאות לארחם. לייבל שראה בעינו החדה שמדובר באנשי צורה ששיגם ושיחם בדברי תורה – שמח מאוד בהצעה. על אף שהיה דל ורש פנה למשכן חפצים מחפצי ביתו, קנה לחם, ירקות, חלב וחמאה וערך לפני הבעש"ט ותלמידיו ארוחה משביעה. הוא ובני ביתו הסתפקו בנותר מן הסעודה.

לאחר מספר ימי שהות, כשלייבל כבר מכר את רוב חפצי הערך שלו, עזב הבעש"ט את המקום לאחר שהודה לו בפה מלא על החסד שגמל עימם.

אך יצא הבעש"ט מן המקום, ולייבל נשא עיניו למרום ונאנח. אנחה אחת ותו לא - על אף שלא ידע כעת מאין ימציא לחם לפיות עולליו, הן ביתו ריקם ורכושו נמכר לטובת הצדיקים - שכן מאמין גדול היה לייבל דנן וידע שאין להתרעם על מידותיו של הקב"ה.

מיד לאחר מכן נשמעה דפיקה בחלון. פטר, השכן הגוי קרס לתוך הבית כשרגלו מדממת ושני שקים על כתפיו: "שמעני לייבל, אחא. כסף רב טמנתי לי לעת זקנותי. אשתי נפטרה ובתי וחתני אינם מתייחסים אלי יפה. היום שתיתי לשוכרה והם היכו אותי עד זוב דם. אבקש שתארחני אצלך, כל הוצאות הבית יהיו על חשבוני והרכוש כולו ייפול לידיך לאחר מותי..."

לאחר יומיים נפח פטר את נפשו, וללייבל הייתה הרווחה.

נם הבעש"ט לתלמידיו הקדושים: ראיתי בשמי מרום שעושר רב טמון ליהודי זה, כל שעליו לעשות הוא להיאנח אנחה אחת מעומק ליבו ולזכות בכל הטוב הצפון. אבל תמימותו והעובדה שלא ביקש רחמים ממרום מנעה ממנו את הרכוש. נאלצתי לרוקן את ביתו מכל בכדי שייאלץ להיאנח ויזכה לעושר המוכן לו.

* * *

ב"אוהב ישראל", להרה"ק רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא, מובא משל נפלא מכורי זהב ומחפשי נפט. אנשים אלו עוסקים זמן רב בכריית עפר ובקדיחות לעומק בכדי להגיע למטרה הנכספת עבורם – זהב. אם לאחר פרק זמן הם יתייאשו ויעצרו, ייתכן שלמרות שנותר להם מטר אחד בלבד בכדי להגיע למבוקשם, הם יאבדו את כל הזמן שהשקיעו בחפירות.

כך המתפלל אינו יודע אימתי יֵעָנוּ מן השמים לתפילתו. בעת שהוא נעצר מלבקש על הדבר בשל ייאוש, הוא "מתרחק מן הדלי" יותר ויותר. וייתכן שנותרה לו רק אנחה קטנה לבקוע שערי שמים ולקבל את חפצו. יצחק אבינו מלמדנו "לחפור" בתפילה עוד ועוד גם כאשר בארות נסתמות בזו אחר זו, עד כי "הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".