חנוכה
חנוכה הוא חג ניצחונה של הרוח היהודית. אבל מה מצבה היום?
מה היה האירוע הגדול, שלזכרו אנו חוגגים עד היום את החנוכה? ומה בין ההתיוונות שבה נלחמו המכבים, להתיוונות שלנו כאן ועכשיו? האם בעבור זה מסרו אבותינו את נפשם? חומר למחשבה על ימי החנוכה שבתוכנו
- הרב איתן זינר
- פורסם ה' כסלו התשע"ו
ימי החנוכה הם ימים מיוחדים. בכל שנה, בחודש כסלו, מתאחד כל עם ישראל בארץ ובעולם, שמונה ימים רצופים – בלילות החג, בשמחה עצומה, עניים ועשירים, בקיום מצוות הדלקת נרות "חג האורים", ואיש את רעהו מבקרים, ולכן, כבר יש אלה המכנים אותו, בבדיחות הדעת: "חג הביקורים".
מאכלי החג את שולחנות הבתים מכסים, סביבונים בכל עבר מתנוססים, בדמי חנוכה מתמלאים הכיסים, וכל זאת אנו עושים, מכיוון שבימים ההם בזמן הזה עשה השם יתברך לאבותינו ניסים.
ואכן, בנוסח התפילה, כל עדה על פי מנהגה, מוסיפה הודאה כדלהלן: "על הניסים ועל הגבורות ועל המלחמות ועל התשועות שעשית עם אבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול ובניו, כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל לבטלם מתורתך, ולהעבירם מחוקי רצונך. ואתה, ברחמיך הרבים, עמדת להם בעת צרתם, דנת את דינם, ורבת את ריבם, ונקמת את נקמתם, ומסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, ופושעים ביד עושי תורתך. ועשית לך שם גדול בעולמך, ולעמך ישראל עשית פלא ונסים. כשם שעשית עמהם ניסים גבורות, כך עשה עמנו ניסים וגבורות בעת ובעונה הזאת, ועל כולם אנו מודים לך וכו'", ע"כ.
ואמנם, בכל דור ודור קמים האויבים עלינו לכלותנו, את כלי נשקם מצחצחים, והשם יתברך מצילנו מידם, ואת אויבנו מפיל מנוצחים. גם ביום כ"ה בכסלו, שבו הוכרזה תבוסת היוונים הנאלחים, חנו היהודים ממלחמתם ביוונים, כמנצחים – הוכרז אותו מועד, בשנה שלאחר מכן, כ"חנוכה" לנצח נצחים.
גם באותו הדור, שאיפתם של היוונים הייתה לפגוע פגיעה מוחצת בעם היהודי, אלא, שבניגוד להמן הרשע, ימח שמו (שקדם להם בכמאתיים שנה), ששאף להשמיד להרוג ולאבד את כל העם היהודי בעולם ביום אחד, מטרתם המוצהרת של היוונים הייתה – הכחדת המסורת היהודית הרוחנית, דווקא, ולא השמדה פיזית. לכן, הם אסרו את לימוד התורה, וכמו כן, הם אסרו קיום שלושה יסודות ביהדות, שבלעדיהם לא יתכן קיום ליהדות כלל ועיקר, והם: "קידוש החודש", "ברית המילה" ו"שמירת השבת" – בגזרת עונש מוות. וכמעט שעלה הדבר בידם ח"ו, היות שתנועת ההתיוונות, בקרב היהודים, הפילה חללים רבים ועצומים עד מאוד בעם ישראל.
ברחמי השי"ת עלינו, בזכות קומץ קטן של יהודים החרדים לדבר השם, שבראשם עמד מתתיה בן יוחנן כהן גדול, אשר חקק על דגלו את הכרזת משה רבנו ע"ה (שמות ל"ב כ"ו): "מי לה' אלי" – התהפכה הקערה על פיה, וזכינו לניסים ולנפלאות – הנזכרים אפילו בספרי ההיסטוריה של אומות העולם, כניצחונות שאין להם הסבר טבעי. טוהר בית המקדש, וחזרה עבודת הקורבנות, ונמצא פך טהור אחד של שמן, חתום בחותמו של כהן גדול, שהיה אמור להספיק להדלקת מנורת הזהב שבמקדש ליום אחד בלבד, אבל נעשה בו נס – והספיק לשמונה ימים. ולכן, חוגגים אנו את חג החנוכה שמונה ימים, בהדלקת נרות, ומוסיפים והולכים מנר אחד ביום הראשון, עד שמונה נרות ביום השמיני. בסך הכל אנו מדליקים 36 נרות מצווה, ועם שמונת השמשים של כל יום ויום – בסך הכל 44 נרות.
מסופר על אחד מגאוני הדורות, שחי לפני כשלוש מאות שנה – רבי יונתן אייבשיץ, שבעודו ילד בתלמוד התורה, שאל הרב את התלמידים, מהו מספר הנרות שמדליקים בחנוכה, והבטיח שהתלמיד שיענה ראשון, ישוחרר לביתו ליום חופש כפרס. מיד קם ר' יונתן הקטן וענה: "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו", והסביר: פ"ח בגימטריה 88, ונשבר לחצי, היינו 44, שהוא מספר נרות החנוכה (כולל השמשים), ואנחנו נמלטנו לבתינו ליום חופש.
וכמו במקרים דומים בהיסטוריה, גם מניסיונם של היוונים להרע לעם ישראל – נעשה לנו נס, ו"נולד" לנו חג. ולא זו בלבד, אלא, ששלושת הדברים שניסו היוונים לעקור מעם ישראל: "ראש החודש", "שבת" ו"ברית המילה" – מתקיימים בחג הזה, כלומר: הואיל והחג מתחיל בכ"ה בחודש כסלו – לעולם חל בו ראש חודש טבת. והואיל והחג נמשך שמונה ימים – לעולם יש בו לפחות יום שבת אחד [וכשהוא מתחיל בשבת חלים בו שני ימי שבת]. ומאותה סיבה, כאשר נולד ילד יהודי ביומו הראשון של חג החנוכה – מצוות ברית המילה, שזמנה ביום השמיני – מתקיימת ביומו השמיני של החג.
לדאבון לבנו, גם בדורנו זה, התפשטה ההתיוונות בעם ישראל, היא התרבות המערבית, המנסה לכלות כל חלקה טובה במסורת עם ישראל. הדבר ניכר בשמות אנשים ועסקים, בשימוש בלשון לועזית ובעיקר בצורת הלבוש. סמליהם החיצוניים המוסכמים של עם ישראל, מאז גלות מצרים, הם: "שמותיהם", "לשונם" ו"לבושם", שר"ת שלהם הם: "של"ל", שהם שלושת הדברים ששמרו עליהם בני ישראל במצרים [אפילו לפני קבלת התורה במעמד הר סיני], ובזכות הזו נגאלו, ויצאו ב"שלל" רב. וכבר הוכיחה ההיסטוריה, פעמים אין ספור, במיוחד לאחר מתן תורה, שרק שמירת התורה והמצוות – היא היא ההצלה היחידה לעם ישראל בכל עת צרה וצוקה, כי הן חיינו ואורך ימינו, ואותה שמירה נותנת לנו את כח ההישרדות, וכפי שנספר בסמוך.
בזמן השואה האיומה, באחד ממחנות הריכוז, אירע המעשה הבא: אחת מדרכי ההתעללות של הנאצים, יימח שמם, ביהודים, הייתה ע"י זריקת פיסות לחם לתוך קהל היהודים הרעבים. אותם רשעים ארורים, נהנו לצפות בקטטות שהדבר גרם בקרב היהודים המעונים. לאחר מכן נהגו לזרוק פיסות מרגרינה, כדי לחדש את המריבות. כמובן, שידם של החזקים והצעירים הייתה על העליונה. אלא שבתקופה מסוימת, הפתיע זקן אחד, שחרף נפשו נגד החזקים במאבק על פיסות המרגרינה. כמובן, שהדבר גרם להשתאות, כיוון שהוא שילם בפציעות עד זוב דם. התופעה המוזרה המשיכה, עד שלאחר מספר ימים של השתתפות במאבקים, נראה אותו זקן, כשהוא פורם את בגדיו הבלויים והמועטים, ומוציא מהם חוטים. באותו זמן, שרר מזג אוויר קר של החורף אירופאי, והכל סברו, שדעתו של אותו זקן נטרפה עליו, מחמת הייסורים. אלא, שבאותו היום שפרם הזקן את בגדיו, לעת ערב, עלה הזקן התשוש והפצוע על ספסל, וקרא בקול גדול, שלא היה ברור מאין שאב את הכוחות לכך: "יהודים, חנוכה היום!" ואז ירד מהספסל, הוציא מחיקו כלי מתכת, שהשיגה ידו, שהכיל את המרגרינה, שאסף במסירות נפש, כשפתילה בתוכה, ברך את ברכות הדלקת נרות חנוכה, והדליק את הנר.
את בוקרו של יום המחרת, לא ראה אותו זקן, מכיוון שנשמתו הקדושה והטהורה, עלתה בסערה השמימה באותו הלילה. את גופו הצליחו הנאצים הארורים לנצח, אבל לא את רוחו. ועלינו לשאול את עצמנו: מיהו המנצח האמתי במקרה זה? לתשובה הנכונה, כל בר דעת יגיע, ללא ספק – היהודי הזקן ניצח!
אם כן, השאלה המתבקשת מאליה: אנו שאנו חיים וקיימים, ונראים כשאר אומות העולם, הן בשמות והן בלשון והן בלבוש – האם אנו המנצחים, או שמא אנו נראים כמנוצחים? והאם לזה התפללו אבותינו?