העולם הזה הוא לא מה שנדמה לנו: דבר תורה לפרשת ויצא

חמשת חושי האדם, דרכם הוא קולט את המציאות הפיזיקלית, מוגבלים מאוד. כולנו יודעים, שישנם בעלי חיים המצוידים בחושים מפותחים הרבה יותר מאלה של האדם.

חוש הראייה של כל נץ או בז מצוי, מפותח פי כמה מאשר חוש הראייה של האדם. חוש הריח של האדם הוא ממש "פרימיטיבי" ביחס לחוש הריח של כלב. הדולפין מסוגל לשמוע קולות ממרחקים אדירים, וכנ"ל ביחס לחוש הטעם והמישוש.

בל נשכח, שגם המוח האנושי, אליו מועבר המידע הנקלט על ידי החושים, הינו מוגבל.

כשחושבים על כך, מגיעים למסקנה מרתקת. ייתכן בהחלט, שהעולם האמיתי שונה לגמרי מאיך שהוא נקלט במוח האדם, שהרי גם החושים מוגבלים וגם המח מוגבל. יכול להיות שהעולם מורכב מאינספור מציאויות שהגוף האנושי לא מצליח לחוות אותן, והאדם כלל אינו מודע לדבר קיומן.  

כלפי מה הדברים אמורים?

פרשת "ויצא" פותחת במילים "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י). ישנו כפל לשון בפסוק זה - "ויצא", "וילך". מדוע התורה לא הסתפקה לכתוב "ויצא יעקב מבאר שבע לחרן", או "וילך יעקב חרנה"? מדוע מזכירה התורה גם את יציאתו של יעקב וגם את הליכתו?   

רש"י מביא את דברי המדרש: "לא היה צריך לכתוב אלא "וילך יעקב חרנה", ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד, שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר - הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם - פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה".

כלומר, כשהצדיק נמצא בעיר, יש בעיר זיו, הוד והדר, וכאשר יוצא הוא מן העיר – ההוד, הזיו וההדר מסתלקים. כשיעקב יצא מעירו, אותן מציאויות הסתלקו יחד עמו, וזו כוונת התורה "ויצא יעקב מבאר שבע". יציאתו מן העיר הותירה רושם.  

כעת נפנה אלינו: מישהו מאתנו ראה פעם את אותו רושם שהצדיק משרה על העיר? מישהו פעם ראה את ההדר? יכול להיות שכן, אולם אין ספק שרבים מאתנו לא מודעים אליהם כלל וכלל. אולם זה שאנו – בני האדם, לא קולטים את הרושם הזה, אין זה אומר שהוא לא קיים.

כדי להבין עניין זה, נעיין בדבריו של רבי ירוחם ממיר ("דעת תורה" פרשת תולדות): ישנו מדרש מעניין (חלקו מובא ב"חובות הלבבות", שער הכניעה  פרק ו) המספר כך: מעשה באליהו הנביא שהלך עם חסיד אחד בדרך, ועברו על יד נבלה של בעל חיים, אשר נדף ממנה סירחון עז. אותו חסיד שם את ידו על חוטמו ואמר, כמה מסרחת נבלה זאת. אמר לו אליהו הנביא - ראה כמה לבנות שיניה. אחר כך עברו על יד אדם חוטא, ואז אליהו הנביא סתם את חוטמו בעקבות הסירחון הנורא שבקע ועלה מן האדם ההוא, ואילו אותו חסיד לא הריח שום ריח רע.

מסרים רבים יש למעשה זה, אולם לענייננו, רואים אנו, שלאליהו הנביא יש "חוש ריח" כל כך מפותח, עד שהוא הריח סירחון נוראי אשר נודף מאותו אדם חוטא. אנו – בני אדם בעלי גוף עכור, לא מסוגלים להריח את אותם ריחות, אולם הם קיימים.

המציאות האמתית של העולם היא המציאות הרוחנית. ענייני הרוחניות – מצוות ומעשים טובים,  מפיצים ריח נעים וחזק ההולך למרחקים, ולעומתם - עבירות וחטאים, הסירחון העולה מהם כל כך חזק, שאדם שלם ותמים בכל חושיו, ירגיש אותם ויהיה מוכרח לאטום את אפו בעד הריח הרע הנודף מהם.

התורה מספרת, שכשיעקב נכנס אל יצחק כדי להתברך מפיו, יצחק נהנה מן הריח שנדף ממנו, ובעקבות אותו ריח טוב הוא החליט לברך אותו: "וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ, וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'" (בראשית כז, כז). רש"י מביא את שאלת חכמים, מאיזה ריח יצחק נהנה, הרי יעקב לבש את בגדיו של עשו, שהסריחו מעיזים ובעלי חיים?

התשובה שרש"י כותב: "מלמד שנכנס עמו ריח גן עדן". אין לנו הבנה במושג הנקרא "ריח גן עדן", אבל ליצחק אבינו יש הבנה בזה. יצחק אבינו מריח את הריחות האמתיים הנודפים מיעקב, ולא את הריחות הגשמיים...

טבע בני האדם להניח בבתיהם פרחים מפיצי ריח ונעימים לעין. כאן ראינו – שיש בעולם סוגי בשמים עוצמתיים הרבה יותר – בשמים של חסד, בשמים של שלום, בשמים של אמונה, בשמים של צדקה...

לא כדאי לטעת אותם בבתינו?