אין עוד מלבדו: פגישה עם הקב"ה בסמטאות לוס אנג'לס

מאז שעמדה על דעתה – חלום אחד ליווה את סיון כהן, ולא הרפה: לטוס להוואי, ולהצליח לא רק לטייל אלא גם לעבוד ולחסוך קצת כסף. "אמנם נולדתי אל חיק משפחה דתית ומאמינה, אבל ככל שהתבגרתי, ה' יתברך נשכח מליבי, ואת מקומו תפסו תאוות חולפות כמו תאוות ממון, הצלחה ויופי", היא משחזרת. "בגיל 18 התגייסתי לצבא, ולאחר השחרור עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות – כדי לממש את החלום הגדול ולטוס מכאן".

תוך זמן קצר ממש, כבר הייתה על המטוס - בדרכה אל הלא נודע. ראשית הגיעה ללוס אנג'לס, והתארחה אצל דודים וחברה טובה, שגרו שם. כמובן שהקשר לתורה ומצוות היה ממנה והלאה. "באחד הלילות בהם שהיתי בדירת חברתי, בשעה 12:00 בלילה, התקשר מכר שלה והזמין אותנו ל'מסיבת בריכה'. חברתי הרגישה לא טוב והחליטה להישאר בדירה, ואילו אני, הישראלית 'המתלהבת' – החלטתי ללכת למסיבה בגפי".

כשהגיעה למקום, התחרטה על כך מיד. האכזבה הייתה קשה מאוד, והיכתה בפניה במלוא העוצמה. "חוץ מכמה 'זרוקים' שישנו על ספות, וריח חריף של אלכוהול וסיגריות – לא היה שם כלום. רציתי לחזור הביתה מיד, אבל אותו מכר לא הפסיק 'להרגיע' אותי, תוך שהוא מנסה להשפיע עליי להצטרף לחבורה ההזויה. 'ממה את לחוצה? בואי, תשתי ותעשני איתנו', אמר והגיש לי בקבוק עם עשן מצהיב בתוכו. תחושת קבס וחלחלה עלתה בי. מעולם לא עישנתי, ובטח שלא התכוונתי להתחיל עכשיו. 'חשבתי שיש מסיבה', אמרתי לו, אבל הוא רק צחק. 'אצל האמריקאים, כל יום הוא סיבה למסיבה'. מהר מאוד קלטתי את הלוך הרוח של המקום, וברחתי משם כל עוד נפשי בי. אבל מונית שעובדת בשעת לילה כה מאוחרת היה קשה לאתר, והמכר פשוט סירב לעזור. 'חבל על הזמן, אין לך לאן להגיע מפה. בחיים לא תמצאי את הדרך חזרה לדירה של חברתך. תישני פה, ובבוקר אקח אותך', אמר לי".

מה עשית?

"למרות הפחד, לקחתי את התיק שלי ויצאתי משם לרחוב חשוך ומלא במהגרים ועובדים זרים מכל העולם: מקסיקנים, סינים, רוסים, הודים, מוסלמים, איטלקים ומה שאת לא רוצה. המכר לא העז לקרוא לי בחזרה, ואפילו לא טרח לזוז מהמקום כדי לצאת אחריי, ולקחת אותי ברכבו הביתה. הלכתי ברחוב כשאני מפוחדת ולחוצה, אבל כל הדרך דיברתי עם ה', וביקשתי ממנו שיעזור לי להגיע לדירה בשלום".

ידעת לאן מועדות פנייך?

הייתי בטוחה שכן, אבל כשפתחתי את הארנק כדי להוציא משם את הפתק בו רשמתי את כתובתה – נוכחתי לדעת ששכחתי אותו בבית. הרגשתי אבודה, אבל המשכתי ללכת. כל כמה דקות עצרתי עוברים ושבים וניסיתי לבקש מהם שיזמינו בעבורי מונית, אבל הם רק השיבו 'אין פה מוניות' בסבר פנים חמוץ וקר. בטח שלא ניסו לשאול מה קרה, ואם הכל בסדר. 'טוב, הם גויים. מה כבר אפשר לצפות מהם?', חשבתי".

כהן לא התייאשה והמשיכה לצעוד כך ברחובות לוס אנג'לס, במשך כמה שעות. "לא היה לי מושג לאן אני הולכת, ומה אני עושה. חשבתי לעצמי שאם לא אצליח להגיע לבית דודתי בזמן הקרוב ואחד הדודים יתעורר פתאום, ויגלה שעדיין לא הגעתי הביתה אחרי הבילוי כפי שהבטחתי – הוא ייאלץ להודיע על כך להוריי, ולהכניס אותם למתח מיותר".

מתוך חוסר האונים שחשה, נכנסה למכבסה ענקית שעבדה 24 שעות ביממה. "היו שם כמה מקסיקנים, ושלושה אמריקאים. נעמדתי במקום ושאלתי באנגלית רצוצה, האם למישהו יש מספר טלפון של תחנת מוניות. אף אחד לא טרח לענות לי. כולם היו עסוקים בעצמם, והתעלמו. באותם רגעים הרגשתי כמו רוח רפאים. לא הבנתי מה הקטע שלהם – האם אני נראית מוזר? לבושה מוזר?למה אף אחד לא מתייחס אליי?"

ברגליים כושלות, יצאה כהן מהמכבסה והמשיכה לדדות ברחוב המנוכר, בדרכה לשומקום. אז הרגישה איך פרץ הדמעות משתלט עליה, מבלי שתוכל להתנגד לו. "התיישבתי על ספסל בחוסר אונים מוחלט, ולא הפסקתי לבכות. קרני שמש ראשונות התחילו לבצבץ בשמיים, מספר אנשים השכימו קום והתחילו את יום העבודה שלהם, ואני - אני משוטטת ברחובות כמו חסרת בית. הרגשתי נורא".

ובדיוק שם, בתחתית של התחתית – קרן אור מסוג אחר לגמרי, החלה להאיר את החושך שבליבה פנימה. "הרמתי את ראשי כדי לנגב את הדמעות, ופתאום ראיתי דגל ישראל מתנוסס על אחד הבניינים. לא האמנתי למראה עיניי. שפשפתי את העיניים בחוסר אמון מוחלט, חשבתי שאני הוזה".

ואז, כאילו משום מקום - התחושה 'ההיא' מפעם, היכתה בה שוב. "פתאום שכחתי איפה אני נמצאת, והבעיה נעלמה כלא הייתה. הרגשתי שאני בידיים של ה' כל הזמן, שהוא מלווה אותי ונמצא איתי בכל מקום, אפילו שלא 'טרחתי' לקחת אותו איתי לאותו מקום. בגיל 15 הייתי מדברת המון עם ה', מספרת לו את מה שעובר עליי בכל יום, בוכה לו שעות ומיד אחר כך מרגישה כאילו כף יד גדולה מלטפת את שערי, ומעודדת...

"ואז נפתח הסכר שהיה סגור במשך שנים, והתחלתי לדבר אליו שוב. התייפחתי והתפללתי כמו ילדה קטנה. ביקשתי שיסלח לי על כך שהקשר שלנו דעך במשך השנים, ושיעזור לי להגיע הביתה בשלום".

עוד בטרם סיימה את המשפט האחרון בתפילתה, ראתה מונית שהגיחה מאחת הסמטאות, והתקרבה אליה. ליבה נמלא אהבה עזה לקב"ה על ששמע את תפילתה, וקיבלה ברצון. כשהתכופפה מחוץ לחלון, כדי לשאול את הנהג מהו מחיר הנסיעה – נדהמה לגלות דגל ישראל קטן, תלוי מעל המראה. 'האם אתה דובר עברית?' שאלה אותו. אך הוא הניד בראשו לשלילה, והסביר שהוא יהודי ממוצא רוסי, שגם גר מספר שנים בארץ. "הוא היה חייכן וסבלני, ולא הפעיל מונה, למרות שלא הייתה בידי כתובת מדויקת. התבלבלנו כמה פעמים בדרך, אבל ה' עזר ולבסוף הגענו לביתה של דודתי בשלום".

כשחזרה ארצה, לא רק שפרסמה את הנס לכל מי שפגשה בדרכה, אלא אף החלה לעשות את צעדיה הראשונים חזרה לאבא שבשמיים, שלא מאס בה ולא הרחיק אותה מעליו – גם כשביקשה לשכוח מאין באה, ולאן היא הולכת. "הצעד הבא היה ללמוד מא' עד ת' מה השם דורש ממני. בזכות הרצאות תורניות שהקפדתי ללכת אליהן, וכן בזכות פגישה עם הרב זמיר כהן - זכיתי לעזוב את לימודי התואר הראשון אליהם נרשמתי, להגיע למדרשייה לבעלות תשובה ולהתחזק ביתר שאת בקיום התורה והמצוות. ב"ה היום אני נשואה לבן תורה אמיתי, בדיוק כמו שרציתי, ואני מקווה שבזכות הסיפור שלי יתחזקו כל בני ובנות ישראל באמונה ש'אין עוד מלבדו', ויפנו אליו בכל צרה וצוקה".