עולם חדש מופלא: אז מה כל כך רע בתרבות יוון?

אוהדי ספורט נלהבים אוהבים לקנות מגוון מוצרים שלוגו הקבוצה שלהם מופיע עליה: מחולצות ועד מזרוני ים. בזמן האחרון, ליגת הבייסבול בארצות הברית, מצאה אפיק חדש לעשות רווחים: היא העניקה היתר ליצרני ארונות הקבורה לעטר את הארונות לנפטרים בלוגו ובגרפיקה של קבוצות הבייסבול האמריקניות. הדגמים עבור קבוצת ה"ניו-יורק ינקיז" (המעוטרים בפסים צבעוניים), ועבור קבוצת ה"בוסטון מטס" (עם ידיות כחולות וכתומות), כבר עומדים למכירה בבית לוויות מכובד בלונג איילנד.

וכן, לקוחות מגלים עניין.

מנהל העסק סבור שארונות קבורה ספורטיביים שכאלה הם הדבר המתבקש ביותר. אחרי הכל, הוא כבר ראה הרבה אוהדים שהתעקשו ללכת למנוחתם האחרונה עם כדור בייסבול, שעליו חתימתו של שחקן נערץ, או מזכרת דומה. בשלב הבא, הוא מקווה להשיג רשות לרכוש גושי אדמה מהאצטדיונים הגדולים, איתם יוכלו האוהדים השרופים להיקבר.

הדברים שהשארנו בעולם

באופן מסורתי, הסתלקותו של האדם מן העולם רצופה סמליות. אדם שהתפלל לעתים רחוקות, רוצה שיאמרו תפילות על קברו. על המצבה לא פעם חקוקים מילות פסוק או סמלים דתיים. גם בני משפחה שלא ראו אותו במשך שנים, מופיעים לפתע בהלוויה, מפני שטקס זה אינו רגע אחד בודד, אלא הרגע המסכם של חיי האדם. הוא מקפל בתוכו את כל השנים שבאו לפני כן. לכן גם מספידים את האדם, מספרים את כל מעשיו הטובים בשנות חייו, ומשתדלים להיפרד ממנו בצורה שתהלום את חייו כפי שחי אותם – או לפחות כפי שהיה רוצה לחיות.

אותם אוהדים שרופים לא מתביישים להצהיר במותם, שהקבוצה היא הדבר החשוב ביותר חייהם, כשם שלא התביישו להודות בכך לפני כן. הם לא מציגים את עצמם בתור פלוני-אלמוני, שבין תחביביו צפייה בבייסבול – אלא בתור "הנרי, אוהד קבוצת הניו-יורק ינקיז". זו, כפי הנראה, המקבילה האמריקנית ליוסי הישראלי, המסתובב באורח קבע עם סמל מכבי תל-אביב על המכונית וצעיף כחול-צהוב. אלו אנשים שבשבילם האהדה לקבוצה היא דרך חיים וערך עליון בסולם הערכים שלהם.

להיקבר עם סמל הקבוצה? למה לא?! הרי סמל הקבוצה ליווה אותם לכל מקום מאז ילדותם. זהו ה-סמל בחייהם.

מה חשבו היוונים על היהודים?

לפעמים, כשקוראים את סיפור חנוכה, קשה להבין על מה יצא קצפם של החשמונאים. מה היה כל כך רע בה, בתרבות יוון ההלניסטית, שפרשה את כנפיה על פני כל העולם העתיק? זו הייתה תרבות עם מודעות פוליטית מפותחת, שהולידה את רעיונות הרפובליקה והדמוקרטיה. זו הייתה תרבות שפיתחה את המדע, מאסטרונומיה עד גיאומטריה, כפי שמעולם לא פותח לפני כן. זו הייתה תרבות עם הערכה אסתטית נדירה, ואמנות שעוצרת נשימה גם היום. זו הייתה תרבות שהקימה את ספריית הענק באלכסנדריה והוציאה מקרבה פילוסופים דגולים. זו הייתה תרבות שסופריה ומשורריה נקראים עד היום בהערצה.

ועדיין, עם קטן, מזרח תיכוני, התמרד. הוא לא רצה להיות מושפע מכל השפע והיופי הזה. מדוע?                                                                                                                                             

דרך אחת להבין את החידה, היא להפוך את המטבע ולבדוק כיצד ראתה התרבות ההלניסטית את היהודים. כך כותב ד"ר יהושע אמיר: "אלה שתחילה חיפשו אצל היהודים את המזרח האגדתי, סופם היה להתאכזב מהם. נתברר שלא היה ליהודים חלק רב באותו עולם קדום שהרודוטוס [היסטריון יווני], בשעתו, שבוי היה בפלאותיו. מפעליהם של היהודים בתחום התרבות החומרית לא היה בהם כלל כדי לעורר הערכה. ארמונות, פרדסים, גינות-חמד, חומות עתיקות, גשרים וכיו"ב – בכל אלה הייתה תרומתם של היהודים צנועה מאוד... ואשר למדעים, כגון תורת הכוכבים, שבה ירשו היוונים מורשה נכבדת מארצות המזרח, לא נתנו בהם היהודים הרבה..."

העולם ההלניסטי, במילים האחרות, בחן את העולם היהודי ומצא אותו לוקה בחסר, נטול זוהר ואפרורי. שום בחינה מעמיקה של המערכת המוסרית היהודית לא נלוותה לשפיטה זו. שום ניתוח של הנורמות החברתיות או הקשרים המשפחתיים. שום ניסיון להכיר את חכמת התורה היהודית. במקום עשרות אלילים יפהפיים, שהחגיגות שנערכות לכבודם היו בסך הכל הזמנת הסוגדים להם להתענג עד כלות, היהודים האמינו בא-ל אחד – א-ל שנאסר עליהם להקים לו פסלים. חגיהם לא כללו השתכרות והוללות. מסורת הדת שלהם היו, בעיני ההלניסטים, פשוט משעממות. ובאשר לתרומתם לתרבות החומרית? גם בתחום הזה, הם נותרו שנים רבות מאחור.

אז מדוע סרבו היהודים לקבל את הקדמה והמודרניזציה שהציעו להם היוונים? מדוע הם היו כל כך שליליים?

סולמות הפוכים

בתרבות ההלניסטית היו אלמנטים יפים רבים. לא זו הייתה הבעיה שראו בה חכמי היהדות והנאמנים להם. ספורט אינו דבר רע לכשעצמו, גם לא טיפוח היופי. אין כל רע בהקמת מבנים מפוארים, וגם לא בסתם רצון ליהנות מהחיים. השאלה היא רק מה המקום שהדברים הללו תופסים בסולם הערכים שלך.

היהדות נותנת מקום לספורט, ליופי, לשאיפה חומרית ולהנאה מהחיים. אבל, היא קובעת גבולות, ודורשת ממך שהדברים הללו לא יעמדו בראש סולם העדיפויות שלך. שלא אלו יהיו הדברים שלמענם אתה חי, או שלפיהם אתה מודד את ערכך וערך הסובבים אותך. אם, לדוגמא, אתה שואב הנאה אסתטית מיופי אנושי – במצבים בהם מותר לך להתבונן בו ולשמוח בו – אין בכך כל רע. אבל, אם אתה מתייחס לאנשים על פי מידת יופיים – זו כבר תפיסה הלניסטית.

היוונים העניקו ליופי צביון שמימי. יופי היה מידה טובה, ואליליהם הגדולים היו יפי תואר ויפי מראה. בעיצומו של קרב עקוב מדם בין שתי ערים, יכלו הלוחמים היוונים לעצור מול לוחם יפה ולחוס על חייו. עצם היותו יפה העניק לו מעמד אלוהי-למחצה. השבט הסגסטני, שהרג במלחמה את פיליפ מקורטון, מנצח אולימפי ואיש יפה תואר במיוחד, הרגישו צורך להקים לו מזבח ולהעלות קורבנות לרוחו של המנוח. בעיניהם, הם ביצעו חטא כבד שדרש כפרה. באשר להריגת קורבנותיהם הפחות יפים, הם חשו נקיים מכל אשמה.

כך ראתה התרבות ההלניסטית יופי. כך ראתה הצטיינות בספורט, שבו אומנו נערים באופן חסר רחמים. האולימפיאדה השנתית הייתה האירוע שהפסיק את כל המלחמות וכינס את כל יוון לתחרויות, כאשר המנצחים זכו לכבוד ויקר עד בלי די. במערכת הערכים היוונית, השכר הראוי על הישג, מעשה טוב, גדולה מוסרית או מיצוי פוטנציאל, הוא תמיד אחד ויחיד: פרסום. הפרסום שהאדם משיג כשכר למעשיו, הוא הדבר שלמענו הוא חי ופועל. לעשות מעשה טוב ולמות בלי פרסום – זה אסון.

זה מה שראה העולם היהודי בעולם ההלניסטי – ונאלץ לדחותו. הפיכת סולם הערכים, האמונה שפרפראות הן המנה העיקרית וקישוטים הם גוף הדבר – זה היה ההלניזם שנגדו התמרדו החשמונאים. הם היו עם קטן המאמין בא-ל אחד, א-ל שאין לו גוף ולא דמות הגוף, והוא שופט בצדק וברחמים. הם לחמו במעצמה אשר לה, להבדיל, אלילים אין-מספר, כולם מעין סופרמנים, יפים, אתלטיים ושוכני ארמונות, אך ריקנים מתוכן פנימי אמיתי ומלאי קפריזות כרימון.

המלחמה לא תמה

אלפיים שנה עברו מאז. כשנדליק נרות חנוכה, נעשה זאת בידיעה שהמלחמה לא הסתיימה. בחנוכה הושג הניצחון הראשון על ההלניזם, אבל מאז ועד היום אנו נקראים להביס אותו שוב ושוב, וליישר מחדש את סולם הערכים שלנו.

בחיים יש מקום להכל: למשפחה, לחברים, לעבודה, לתחביבים, לאידיאלים גדולים ולהנאות קטנות. צריך רק לזכור להקצות לכל דבר את המקום הראוי לו. אף אחד מאיתנו, אחרי הכל, לא יגיע לשיבה ויקונן על כך שלא בילה זמן רב יותר בעבודה במשרד או בפיתוח שרירי הבטן. אנחנו כן עלולים להצטער על שלא בילינו זמן רב יותר עם המשפחה, או בפיתוח האישיות שלנו.

הצחוק על חשבון רוכשי ארונות הקבורה של קבוצות הבייסבול מוצדק, רק אם אנחנו עצמנו זוכרים לחיות את חיינו עם סולם ערכים נכון. האוהדים שקנו את הארונות בסך הכל לא מתביישים להצהיר שכן, הם הלניסטים גאים. זה סולם הערכים שלהם וכל העולם מוזמן לדעת על כך.

החכמה היא לא רק לפטור אותם כתימהוניים. החכמה היא לזכור לאורך חיינו מה סולם העדיפויות שלנו, ולחיות באופן שיבהיר לעולם כולו שאנחנו – איננו הלניסטים.