ניר מנוסי: "הרגשתי שאיני יכול להמשיך לחיות בעולם חסר משמעות"

ניר מנוסי, כותב, הוגה ומרצה שהוא גם חסיד חב"ד ואב לשישה ילדים, נקרא בכלל 'ניל' בשלושת העשורים הראשונים לחייו. מנוסי גדל בבית חילוני מאד, בן לדידי מנוסי – עיתונאי, סטיריקן ופזמונאי, הידוע בביקורתו על הדת והדתיים. לפני ברית המילה שלו, תכננו הוריו של מנוסי לקרוא לו 'ניל'. ברגע האחרון הם התחרטו ושמו בישראל נקרא 'ניר'. אבל כאן לא תמה הסאגה: אחרי שבועות מספר ההורים התחרטו על ההתחרטות, והרך הנולד נקרא מכאן והלאה – ניל.

"אבא שלי נהג לומר לי ש'ניל' הוא צמח המוזכר בתלמוד", מספר מנוסי. "במהלך החזרה בתשובה שלי גיליתי בדיוק היכן הוא מוזכר – זהו ה'קלא אילן', הצמח ממנו מפיקים את הצבע, המשמש לזיוף תכלת הציצית! יופי, אמרתי לאבא, הצמח 'ניל' מוזכר בגמרא, אבל ממש לא בהקשר חיובי". אם לא די בממצא הזה, הייתה לו תגלית מופלאה נוספת: המקום היחיד בתורה בה מופיעה המלה 'ניר' הוא בפרשת השבוע בו נולד, פרשת חוקת: "וַנִּירָם אָבַד" (ניר בלשון התנ"ך הינו מלכות). בכך הסתיימו ההיסוסים, ומנוסי חזר לשם שהוכרז עליו ב'וייקרא שמו בישראל'.

עם אביו דידי מנוסי

להחלפת השם הפרטי קדם מסע התחזקות מעמיק ובלתי שגרתי. מנוסי לא רק שהיה לא דתי: "היתה לי אידיאולוגיה מאד חילונית ומאד שמאלנית", הוא מעיד על עצמו. "זילזלתי בכל מה שקשור לדת בכלל וליהדות בפרט".

דווקא חווית הלימודים באוניברסיטה העברית גרמה לו להיפתח ליהדות. "ככל שלומדים הרבה היסטוריה ופילוסופיה, מבינים שהרבה דברים-שבעיניים של חילוני הם בטוחים ומוחלטים – הם בעצם לא כך. אתה מגלה שהחילוניות היא תופעה חדשה יחסית בהיסטוריה, ושבקנה מידה עולמי היא גם תופעה קטנה יחסית, כי לרוב התרבויות יש דת. היידע הזה שם את הדעות הקדומות שלך בפרופורציה. למדתי גם פילוסופיה של המדע, וכך התחזקה אצלי ההבנה, שהיידע המדעי בנוי על הנחות יסוד מסוימות, ושבעצם עם הנחות יסוד אחרות אפשר להגיע למסקנות שונות. גם זה גרם לי להתייחס לדברים אחרת".

התפיסות הקודמות של מנוסי אותגרו גם בגלל מפגש עם תלמיד של הרב יצחק גינזבורג בשם משה גנוט, שלמד באותה תקופה באוניברסיטה. "עד אז האמנתי שאם אתה אינטלקטואל, אתה נהיה פחות דתי, ולהיפך. פתאום פגשתי מישהו שהלמידה הייתה בשבילו חלק מעבודת השם, וכפופה לאמונה שלו. היו לנו המון שיחות מעניינות שניפצו את הגאוותנות שלי ופתחו לי את הראש".

פתאום, אומר מנוסי, הוא התחיל להסתכל סביבו על העולם החילוני, ולא אהב את מה שראה. "הבנתי שהתרבות המערבית נמצאת בסוג של התפוררות. התרבות הולכת ונהיית חומרנית, קשרי זוגיות מחויבים הולכים ונעלמים. האינדיבידואל תמיד במרכז ואין מענה רוחני. זה הטריד אותי, והוביל אותי לחיפוש בין דתות בכלל, ובמיוחד ביהדות".

למרות שהחיבור ליהדות החל מתלמיד של הרב גינזבורג, החיבור לתורת הרב עצמו נפתח רק כשהכיר מנוסי את אשתו. " התחלנו ללמוד יחד דברי תורה של הרב גינזבורג, וגיליתי עולם רחב ועמוק שמאד דיבר אליי". בתחילה הוא נהג להופיע לשיעורים בלי להבין באמת את הנאמר. "שלוש שנים הייתי בא בלי להבין כלום. פשוט הרגשתי שדברי התורה של הרב גינזבורג מתאימים לי, לשורש נשמתי, ושאני חייב לפצח אותם. ובאמת לאט לאט התחלתי להבין".

בשלב מסוים כבר נוצרה היכרות עם הרב והוא הציע שמנוסי יכתוב שיעור לדוגמא. "כתבתי שיעור אחד, הבאתי לו, והוא כתב המון הערות ותוספות. ישבנו ביחד כמה פגישות ועברנו על כל ההערות, וזו היתה אחת החוויות המופלאות של חיי". מנקודה זו הפך מנוסי לאחד מעורכי דברי התורה של הרב גינזבורג, מהם יצאו כבר שלושה ספרים וכן חוברות ומאמרים באינטרנט.

המקום שמעבר לשכל

למרות שתהליך התשובה של מנוסי נשא אופי מאד שכלי, נקודת התפנית במסע התשובה שלו, הוא אומר, היתה "במקום שהוא לגמרי מעל השכל".

"היה לי משבר גדול מאד בגוף ובנפש. הרגשתי שאני לא יכול להמשיך לחיות, אם העולם חסר משמעות, אם הכל זה רק חומר וסיבתיות עיוורת. התחלתי לחוות התקפי חרדה. הרגשתי שאני לא יכול להמשיך כרגיל. או שאני שם קץ לחיי או שאני משנה את החיים".

המצוקה הרגשית הזו התבטאה גם בתסמינים פיזיים. "הייתה לי פריחה על הגוף – והרופאים לא מצאו לה שום הסבר ושום תרופה. ופתאום, בתוך התקופה הזו של חרדות ופריחה וחוסר שינה – היה לי חלום. חלום שבו נחשפתי לעולם רוחני שלא היכרתי, וממנו קמתי אדם אחר. הרגשתי שהפריחה היא סימן: אני משיל את העור שלי ונולד מחדש. סוף סוף הגעתי להכרה שיש מציאות רוחנית, שיש נשמה". ההכרה הזו, הוא אומר, היתה משהו שמעבר לשכלי. "בעצם הגעתי אל הקצה של השכל. כשאתה ממצה את ההתבוננות השכלית, אתה מגיע לגבול המחשבה ההגיונית, ומשם אפשר להציץ הלאה. בסופו של דבר מה שמצאתי שם זה האמונה בתורה מן השמיים, ב'נעשה ונשמע'..."

ניר מנוסי

איך ההורים שלך התמודדו עם תהליך התשובה?

"בהדרגה. אבא שלי תחילה נרתע מאד, בעיקר מפני שהוא פחד שאנתק קשר. כשהוא ראה שזה הפוך, שאני מחזק את הקשר – ועוד יותר, כשהתחתנתי והנכדים הגיעו – משהו בו השתנה. הדעות שלו התרככו. בשלב מסוים הוא התבטא שהוא מבין אותנו. הוא מסתכל על ההידרדרות הערכית סביבו, ומבין את הבחירה שלנו.

"לאמא שלי היה קל יותר לקבל את זה. היא מלכתחילה מבית דתי, והחזרה שלנו בתשובה עוררה אצלה זיכרונות מבית אבא וחיממה לה את הלב".

מה עם הקשר עם חברים מהעבר?

"בתקופה הראשונה נוצרה התרחקות, כי המכנה המשותף הצטמצם מאד. בהתחלה גם הייתי במקום של הסתגרות: הייתי צריך כביכול להיכנס לחדר חושך, כדי לפתח תמונות חדשות. אחרי זה, כשפתאום הופיע הפייסבוק בעולם, התחלתי לחדש קשרים. יש שיחות, מפגשים, הרבה הפרייה הדדית. אני רואה כמה אני צריך להודות לשם שעורר אותי לתשובה: אני זכיתי להתחתן בגיל 29, זכיתי לילדים. יש לי לא מעט חברים שאינם נשואים או בלי ילדים".

מנוסי מדגיש שאינו מאמין ב'החזרה בתשובה'. "אין כזה דבר להחזיר בתשובה, רק לחזור בתשובה. אני מאד מנסה לזכור שהשם מתכנן כל מיני מסלולים לאנשים. יש מושג של 'את פניך השם אבקש', שיש את הבקשה ואז את ההתגלות. זה משהו מאד אישי. עם זאת, איני חושב שצריך להסתפק ב'חיה ותן לחיות' – זה סוג של אדישות והתנכרות. שביל האמצע בין כפייה להתנכרות הוא לשתף אחרים בתורה שגילית. הקמתי קבוצת לימוד של פרקי אבות ברמת גן, למשל, עם חברים מהעבר, והם שמחים מאד על ההזדמנות להכיר וללמוד. אני חושב שכל מי שיש לו חיבור לתורה וליהדות צריך לנסות לשתף וללמד אחרים".

אתה מרגיש שיש פתיחות גדולה יותר ללימוד יהודי?

"בדור הצעיר האנטי לדתיות מאד הצטמצם. האנטי הזה היה שייך למלחמות האידיאולוגיות של דורות קודמים, אבל היום יש רק חוסר ידע ענק. כשאני מסתובב בתל אביב אני מרגיש הרבה יותר פתיחות, יחסית למה שהיה לפני עשרים שנה. אנשים מאד רוצים לדעת ולהכיר. ההתנגדות הצינית מאד נחלשה".

חכמת יוון בשירות התורה

בימים אלה צפוי לצאת לאור ספר בעריכת מנוסי, 'הנרות הללו', הכולל את דברי תורתו של הרב גינזבורג על חנוכה. "הספר מכיל שמונה מאמרים, כל אחד מהם מתמקד בפן שונה של חנוכה. יש מאמר שלם על ההבדל בין אור לחום, כאשר האור הוא משל לצדיקים והחום הוא משל לגיבורים. יש מאמר שלם על הסביבון, יש מאמר שדן בעובדה שנרות החנוכה הם בעצם ההפך ממנורת המקדש: אותם מדליקים בחוץ, בלילה, בגובה שמעל לעשרה טפחים. מה כל זה אומר? עוד מאמר על פילוסופיה יוונית ואיך מתקנים אותה עם התורה..."

חנוכה, אומר מנוסי, הוא חג שכולם אוהבים. "חג שמחבר את העולם הדתי והחילוני. הוא לא מהתורה אלא מההיסטוריה, ממציאות החיים של עם ישראל. אלא שכל עולם מדגיש צד אחד: העולם הדתי – את נס פך השמן ואת העובדה שהחשמונאים היו צדיקים, העולם החילוני – את הניצחון במלחמה ואת העובדה שהחשמונאים היו גיבורים. אבל המלה 'חשמונאי' היא בגימטריה 'צדיק' ועוד 'גִבור'. בחנוכה יש את שני הצדדים.

הספר מדבר על כך שחנוכה אינו חג של שלילת תרבות יוון אלא של העלאת הניצוצות ממנה. הרי חכמינו כן קיבלו, למשל, את המדע של חכמי יוון. הם דרשו את "יַפְתְּ אלקים ליֶפֶת וישכון באהלי שם", כאומר ש"יפיפיותו של יפת [אביו של יוון] יהא באהלי שם".

"הספר הזה הוא סגירת מעגל עבורי", מסכם מנוסי. "כשלמדתי פילוסופיה באוניברסיטה, אהבתי מאד פילוסופיה יוונית. מצד שני, הרגשתי תמיד שהיא לא מספיקה לי. כשהתחלתי להכיר את היהדות, ראיתי שהתורה נותנת מענה במקומות, שבהם הפילוסופיה מסתיימת. הספר מנסה להראות מצד אחד - כיצד אור התורה גדול לאין ערוך מתרבות יוון, ומצד שני - את האמת והיופי שביוון, שאפשר לגייר ולהכניס ליהדות, על מנת שהיא תגדל אפילו עוד יותר".