מילים כמו חול? על ערכן של המילים היוצאות מפינו

"השם בשמיים מאוד לא אוהב שמשקרים", ניסה אבא לחנך את בנו הקטן כאשר תפס אותו על שקר. עוד האב מדבר וברק הבריק בשמים ורעם אדיר התגלגל. "כאשר משקרים השם שולח רעם חזק להזהיר את מי ששיקר".

עברו מספר שבועות ובשעת לפנות-בוקר חורפית רעם מחריש הקפיץ את הילד ממיטתו. הוא רץ בבהלה למיטת אביו: "אבא, אבא, עכשיו כולם ישנים ואף אחד לא משקר. למה יש רעם בשמיים?"

מנומנם למחצה השיב לו האב: "זה בגלל שעכשיו מחלקים את העיתונים..."

* * *

פרשת יהודה ותמר הינה ללא ספק אחת הנקודות שדורשות עיון. אם בחלק גדול מסיפורי התורה אנו חושבים שהבנו את הכתוב כי קראנו, ואנחנו אפילו יודעים שניים או שלושה פירושים, מעשה יהודה ותמר (לפי חלק ממפרשי המשנה) "נקרא ומתרגם". מוכרחים להתבונן וללמוד מה התרחש כאן.

במסגרת דלה זו, אין לנו אלא ליטול נקודה בודדת, להעמיק ולהרחיב בה. נקודה שתשפוך אור על גדלות ועוצמת הראשונים כמלאכים שבהם עוסקת פרשתנו.

יהודה עולה לגזוז את צאנו והוא מבקש מתמר הנמצאת על אם הדרך לעשות מעשה. תמר רוצה לדעת מה יהודה ייתן לה בתמורה. יהודה מבטיח לשלוח גדי עזים, אבל תמר רוצה ערבון. לשאלת יהודה מה הערבון שהיא רוצה, משיבה תמר: "חותמך ופתילך ומטך אשר בידך".

נשים לב: יהודה נותן לתמר את החותמת. אך לא נוטל אותה ממנה בגמר המעשה.

בפעולה זו יש מימד של חוסר אחריות. עלינו לזכור שיהודה הוא אדם חשוב, לא סתם אדם חשוב – הוא מלך! הכיצד הוא מפקיר את חותמו האישי (חותם אישי בימים ההם הוא כמעט כתעודת זהות או חתימה דיגיטלית. ניתן לעשות איתו פעולות רבות) ביד מי שאינו מכיר?

יהודה אמנם מתכוון לשלוח לה גדי עזים. אין ספק. אבל יהודה יכול ליטול ממנה את החותם ולשלוח את הגדי בהמשך. הוא לא מתכוון לעשוק אותה. ואולי, אולי היא אפילו תיעלם עם החותמת – כפי שאכן קרה לבסוף – ותסב לשמו נזק בל ישוער?

ידוע הסיפור בחז"ל על רב ספרא שהיה מוגדר כ"דובר אמת בלבבו". כאשר ישב רב ספרא בחנותו והגיע לקוח לקנות חפץ כלשהו, בירך רב ספרא ברכת המזון, ולכן לא הגיב להצעת המחיר הראשונה שהציע הלקוח.

הלקוח סבר שרב ספרא אינו מסכים למחיר וכיון שהיה מאוד מעוניין בחפץ העלה את מחירו שוב ושוב. כשסיים רב ספרא לברך, אמר לו: כשהצעת את הצעת המחיר בפעם הראשונה כבר הסכמתי. לכן איני מוכן לקחת יותר מכך". זהו הנקרא "דובר אמת בלבבו".

על פי המעשה עם רב ספרא, נבין יסוד שמציב הרה"ק רבי שמחה-בונים מפשיחסה: יהודה היה מלך השבטים. הוא לא זכה לתואר הזה בחינם. יהודה הקפיד ועשה כל שביכולתו לקיים כ-ל מה שאמר.

כאשר יהודה אמר שהוא ייתן את החותמת כערבון עד שהיא ייתן גדי, אז זה מה שיהיה בדיוק. הוא לא חשב לרגע להפר את דיבורו ולשנות ממנו, גם כאשר איננו מתכוון לעשוק אותה, אלא רק למנוע נזק מעצמו.

בזכות זה, זכה יהודה שתצא ממנו נשמת משיח. תמר ילדה את פרץ וזרח ומפרץ יצא גזע בית דוד שממנו יעמוד משיח צדקנו.

כעת הבה ונמשיך שלב נוסף: נתאר לעצמנו שחלילה יהודה היה נוטל טרם לכתו את החותם מתמר. הוא היה מגיע לביתו ושולח גדי עזים. אבל החותם לא היה אצל תמר, וכאשר היו מגלים שהיא הרה לא היה בידה אמצעי להוכיח "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה".

הן היו מוציאים אותה להורג כפי שגזר יהודה, ויחד עמה הייתה נאבדת נשמתו של מלך המשיח מיהודה. משיח כמובן היה מגיע, אבל יהודה היה מפסיד את הזכות שהוא יצא ממנו.

* * *

כל מילה שאנו מוציאים מפינו – ערכה אדיר. איננו בדרגה של ראשונים כמלאכים שבכל מילה אנו חורצים גורלות בסדר גודל של משיח, כמובן. עם זאת, בין איש לרעהו ובין אדם למקום, חובה עלינו להפנים את כוחו של הדיבור גם בממדים שאיננו רואים אותם כעת.

מילים שיצאו מפינו, על מנת שערכן לא יהיה כשל אלו שבחלק מן העיתונים, נתייחס אליהן לפחות כ"דובר אמת בפיו", אף אם לא "בלבבו". ואז, כמו יהודה שזכה להוליד את מלך המשיח, נזכה גם אנחנו – וגם זולתנו יעריכו זאת.