למה אי אפשר לחיות סתם ככה, בשלווה? דבר תורה לפרשת וישב

פרשת "וישב" פותחת במילים: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית ל"ז, א').

יעקב שב אל ארץ מולדתו, לאחר עשרים ושתיים שנה של נדודים. ידועים דברי המדרש המובא ברש"י: "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". כלומר, יעקב כבר עשרים ושתים שנה נמצא בגלות, עשרים ושתים שנה של סבל עצום וניסיונות אדירים, והנה סוף סוף הוא שב אל ארץ מולדתו, ונפשו חפצה לשבת בשלווה, ולו למעט זמן. יעקב לא שואף לשלווה באמצעות ישיבה על כיסא נוח מול נוף פראי עם כוס קפה ביד. יעקב חפץ בשלות נפש שתאפשר לו להיות שקוע בעבודת השם, ולחיות את חייו בארץ, כמלאך אלוקים.

אולם דווקא כשביקש יעקב לחיות את חייו בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. באה עליו פרשה חדשה וכואבת, שהסתיימה רק כעבור למעלה מעשרים שנה. יוסף – בנו אהובו, נעלם.

אין לצדיקים שלווה בעולם הזה, וכפי שממשיך רש"י: "צדיקים מבקשים לישב בשלווה. אומר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה?" שלווה תהיה בעולם הבא, למי שיזכה בכך, אולם העולם הזה הוא דינמי, מלא בניסיונות, אתגרים וקשיים. החכמה היא לצלוח את העולם הזה חרף כל הקשיים. 

"עולם הזה הוא עולם מלא של קשיים ועיכובים. עולם המלא "רוגז". מצב של בלעדי "רוגזו של יוסף", הרי זה כבר בחינה של עולם הבא" ("דעת תורה").

המדרש מביא משל נאה לעניין (בראשית רבה פ"ג, ד'): התבן, הקש והמוץ רבו זה עם זה. זה אומר בשבילי נזרע השדה, וזה אומר בשבילי נזרע השדה. אמרו החיטים, בואו נחכה עד שנגיע לגורן, ונדע בשביל מי נזרע השדה. הגיעו לגורן, והחל בעל הבית לזרות את החיטה – הלך לו המוץ ברוח. נטל בעל הבית את התבן – והשליכו על הארץ, ונטל את הקש – ושרפו. אבל את החיטים הוא נטל וערם לערימות, וכל מי שרואה אותן, מנשקן" (בראשית רבה פ"ג, ה'). החיטים שורדות עד סוף התהליך, ורק מי ששורד, מגיע אל התכלית. הגרגיר לא יכול להגיע אל תכליתו – אל שולחן האדם, אם הוא לא עובר את כל תהליך הבירור הקשה.

עם ישראל נבנה מתוך קשיים. האמהות היו עקרות והאבות עברו מסלולי אתגרים. רק כך נבנה עם ישראל.

ליצחק אבינו, היו חיים שלוים ביחס לאביו – אברהם, וביחס לבנו – יעקב.

ישנה שאלה מפורסמת על יצחק, מדוע הוא לא נהג כאביו ואמו, שהם הוציאו מביתם את ישמעאל בהסכמת הבורא, מחשש שישמעאל ישפיע לרעה על יצחק, ואילו יצחק לא גירש מביתו את בנו – עשו, למרות שהיה חשש שהוא ישפיע לרעה על יעקב.

ידועה התשובה בשם רבי שמשון רפאל הירש (שמעתי בשמו. נכון לשעת כתיבת שורות אלו, לא מצאתיה בכתביו), שהרצון האלוקי היה שיצחק אבינו יחיה את חייו ללא תהפוכות. ביוגרפיית חייו לא כוללת "דרמות" כמו אביו אברהם ובנו יעקב. יצחק אבינו הוא היחיד שלא גלה מהארץ, וגם כששרר רעב והוא רצה לרדת למצרים, אלוקים הורה לו לא לצאת מגבולות הארץ. אפילו את אשתו הוא קיבל על "מגש של כסף". אברהם ידע שבנו – יצחק, לא אמור לחיות בצל חרבו של בן הגר – ישמעאל.

כנראה, שהסכמתו של יצחק אבינו להיעקד על גבי המזבח, הביאה אותו אל תכליתו כבר בגיל שלושים ושבע (גיל העקדה), והבורא "ויתר" לו על יתר האתגרים והנדודים.

לעומת זאת, יצחק ידע שנכונו ימים קשים ליעקב. לשם כך הוא השאיר את עשו בבית, כדי שיעקב יידע מגיל קטן שהחיים אינם פשוטים, ומצב זה יחשל אותו.

בעלי המוסר מעניקים משמעות נוספת למשפט: "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". כאשר צדיק יושב בשלווה, כלומר, כאשר הצדיק יושב במקום והוא אינו מתקדם בעבודתו הרוחנית, אזי יקפצו עליו כל מיני "רוגזים" וקשיים, שהם יגרמו לו ללכת ולנוע. אולם כאשר: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" (ל"ב, ב'), כלומר, כאשר אדם הולך, נע, מתקדם ומתעלה ברוחניות, אזי – "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים", הוא פוגש מלאכים בדרכו.

בורא עולם רוצה שיעקב יפגוש עוד ועוד מלאכים בדרך חייו, אז הוא מונע ממנו לשבת בשלווה.

נקודה למחשבה.