איפה הצדק?

הנה הגיע סוף סוף האוטובוס. התור הארוך מתחיל להתקדם, אך הנה מגיע איזה בריון, ניגש לראש התור, קצת נדחק וקצת דוחף והריהו בפנים. האנשים בתור סוערים. נשמעות הצעות שונות: "צריך לשבור לו את כל העצמות", "אחד כזה צריך להושיב בבית סוהר". אשה זקנה וחלושה מצהירה: "אם הייתי גבר הייתי מוציאה אותו בכוח מן האוטובוס". אחד לוחש משאלה: "יהי רצון שיגלה בתחנה הסופית שטעה באוטובוס".

האתאיסט המאמין

תחושת הצדק היא טבעו ונחלתו של כל אדם. לא זו בלבד שכל אדם ניחן בחוש מיוחד להרגיש את הצודק והבלתי צודק, אלא שגם אמונה איתנה שוכנת בו, שסופו של הצדק לנצח.

בשביל המאמין בה´ ובהשגחתו, אין האמונה בצדק אלא חלק מאמונתו בה´ המנהל את העולם בצדק ובמשפט, ובסופו של חשבון יגמול חסד לאיש כמפעלו, ויתן לרשע רע כרשעתו. צדק ואמונה מופיעים פעמים רבות בכתבי הקודש, כשהם שלובים זה בזה. מעניין הדבר, שאמונה זו בצדק ובניצחונו הסופי אינה נחלתם הבלעדית של המאמינים בה´ ובהשגחתו. אפילו אתאיסטים, שאינם מאמינים בקיומו של כוח עליון, גם הם מדברים בביטחון על הזדון והרשע שסופם להתכלות, על הצדק שסופו לצאת לאור, ועל העוול שבודאי יבוא לבסוף על תיקונו. רבים המגדירים את עצמם כבלתי דתיים, אמונתם איתנה כי הערבים יכירו לבסוף בצדקתנו, שסוף השלום לבוא, ושביום מן הימים יהיה כאן שלטון אידיאלי, נקי מכל שחיתות ועיוות.

השותף של הקב"ה                                                                         

כאשר מדובר ביחסים בין אומות, ובפרט במה שמשתרע על פני הרצף ההיסטורי, אנו "מטילים" את ביצוע הצדק על הקב"ה לבדו, באשר רק הוא בעל היכולת לכך, ורק הוא "ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים". אך, כאשר הדברים נוגעים ל"בין אדם לחברו", במסגרת האומה עצמה, אנו משליכים את יהבנו על בית הדין, על השופטים ועל השוטרים. שגור בפיו של היהודי הנפגע: "אני מזמין אותך אל הרב לדין תורה!". חלק זה של השלטת הצדק בין אדם לחברו מוטל על האדם - הדיין ומבצעי פסק דינו. חז"ל קבעו: "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית" (שבת י´). הדיין הוא שלוחו ושותפו של הקב"ה בהשלטת הצדק התורני בין אדם לחברו, ועליו יכול לסמוך כל נגזל, ניזוק ועשוק.

פרוצדורה ואינטואיציה

אבל, לאמיתו של דבר, רק חלק קטן ביותר של מעשי העוול והרשע יכול לבוא על תיקונו בבית הדין. רובם המכריע של המעשים הרעים לא יגיע כלל לבית הדין, מן הטעם הפשוט, שעושה הרע לא נודע, או לא נתפס. גם במקרים שהנאשם ידוע לניזוק, לעתים אי אפשר לעשות לו דבר מחוסר הוכחות. העובדה שאתה עצמך ראית אותו מזיק לרכושך, אינה מהווה עדות או הוכחה, זוהי רק טענה. גם תביעה על פחות משווה פרוטה לא תידון לפני הדיין. רשימה ארוכה למדי של מעשים הפוגעים בזולת, ואפילו כאלו הגורמים נזק גדול, דינם הוא "פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים".

יתירה מזו, גם מה שנידון לפני השופט והוכח בעדות כשרה ותקפה, ופסק הדין יצא לחובת הנתבע, גם בו אין תמיד חפיפה מלאה בין פסק הדין המרשיע לבין תביעת הצדק המוחלט. לדוגמה: פלוני ניפץ את השמשה בחלונך. אתה נבהלת. השקעת זמן עד שגילית מי עשה זאת. חקרת ודרשת עד שהצלחת למצוא עדים נאמנים למקרה. ניקית אחרי הזגג ואף שלמת לו מכיסך. בנוסף, הצטננת בגלל השמשה השבורה באותו ליל חורף ויומיים לא הלכת לעבודה. המקסימום שתוכל לצפות ממשפט הוגן בעניינך הוא פסק דין המחייב את המזיק לשלם את הסכום ששלמת לזגג. על כל השאר לא תקבל אף פרוטה אחת. אמנם, מצווה המזיק לפייסך ולפצותך, אך זוהי חובה שבדיני שמיים, ואין בית הדין היכול לכוף אותו על כך.

הצדק הנדרש מן הדיין אינו נקבע על פי חוש הצדק שלו. קיימים כללים קבועים של חוק ופרוצדורה, שרק לפיהם רשאי הדיין לפסוק. גם רצח שבוצע בנוכחות שני עדים אין פירושו פסק דין מוות. די בכך שלא התרו ברוצח סמוך לרצח, או שהעדים סותרים זה את זה בפרט צדדי מסויים, כדי שלא ינתן פסק דין מוות. לעתים, חש הדיין בצורה ברורה שמרמים אותו, אך אין הוא יכול להוכיח זאת. ניתנה לו רק האפשרות לפרוש ממשפט זה, אך בשום אופן לא לחרוץ משפט לאור הרגשתו בלבד, אף אם היא ברורה ובהירה. תחושת הצדק שלו כבולה על ידי החוקים והפרוצדורה שקבעה התורה.

יש דין ויש דיין

קשה, אם כן, לומר שהקב"ה הטיל את ניהול החברה האנושית בצדק וביושר על מערכת המשפט בלבד. הצדק בתחום שבין אדם לחברו אינו נשען בלעדית על השופט והשוטר. רק חלק מוגבל של הצדק בחברה נתון בידי בית הדין, הכפוף בביצוע תפקידו למערכת של הגבלות מעשיות, הלכתיות ופרוצדוראליות. יחד עם זאת, ה´ משמיענו בתורתו שלא שמט מידיו את השלטת הצדק גם לגבי תפקידים שהוטלו על הדיינים: "אם העלם יעלימו עיניהם מן האיש... ושמתי אני את פני באיש ההוא" (ויקרא כ´). "אם ענה תענה אותו... אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו, וחרה אפי..." (שמות כ"ב). אין העולם הפקר. גם צדק, שמשום מה לא בוצע על ידי בית הדין, לא יופקר ולא יוזנח. יש מי שדואג לכך.

לא הכל מותר

לא כל אמצעי כשר למען השגת הצדק, ולא כל עונש יכול להינתן במקרה של פשע. מי שיטמין רימון ממולכד בתוך הכספת הפרטית שלו בביתו, אין להניח שיצא נקי מהריגתו של הפורץ. לבעל הבית אין סמכות להענישו. גם קטיעת ידו של גנב על ידי בית משפט, היא רעיון סעודי בלבד. חשוב מאוד להשיג צדק, למנוע פשע ולהעניש רשע, אך לא הכל הותר לשם כך, אף אם נוכיח את יעילותה של הענישה הזאת. אם אמצעי מסויים אסור, הוא פשוט אינו קיים. הקב"ה ידאג לצדק בדרך אחרת. בדומה לכך אי אפשר כלל למנות בין האפשרויות לשיפור פרנסתו של יהודי את האפשרות לעבוד בשבת. אפשרות זו אינה קיימת, וה´ יעשה את הטוב בעיניו.

רובין הוד אינו יהודי

כל אותו שטח ענק של מעשי עוול ואי צדק, אשר הם מחוץ לטווח פעולתו של בית הדין, גורם לנו לעתים לדגדוג באצבעותינו. דומה לנו שיכולנו אנו "ליטול את החוק" לידינו ולהשליט סדר וצדק בעניינים.

הנה, אותו בריון שקפץ לראש התור באוטובוס, הכל מודים שלפי הצדק והיושר היה מגיע לו להתפס בעורפו ולהיות מושלך החוצה בליווי כמה מהלומות. קיימת רק בעיה טכנית: מי יעשה זאת? אני? לא! אני נוסע עכשיו לחתונה. וחוץ מזה, אתה יודע כמה עולה תיקון משקפיים? כן, כן, אני מבין, גם אתה לא יכול עכשיו, במקרה, לעזור לצדק לצאת לאור, אבל תאר לעצמך איזו הרגשת סיפוק היתה לשנינו אילו איזה גברתן היה עושה את המלאכה, והיה שולף את הבריון מהאוטובוס ומשליכו החוצה בכל הכבוד הראוי. שנינו היינו פורצים אז בקריאה: "יש צדק בעולם!".

ה"שולחן ערוך" (חו"מ סימן ד´) מלמדנו שיכול אמנם נגזל לעשות דין לעצמו וליטול בעצמו את גזלתו מן הגזלן, ואף להפעיל כוח, אך רק אם הגזלן מתנגד. אין להכות את הגזלן כעונש. הפעלת הכוח מותרת רק אם היא האפשרות היחידה להוצאת הגזלה מידיו של הגזלן.

מסתבר, אם כן, שלא נמסר לשום אדם פרטי כוח וסמכות להעניש רשעים. הפעלת הכוח מותרת רק במינימום הנדרש כדי שאדם יוכל להגן על עצמו ועל זכותו במקרה של הכרח. ביצוע הצדק השלם והמלא נותר בלעדית בידי הקב"ה. אנו איננו רשאים ליטול מרכושו חסר השימוש של גוי עשיר אחד ולהעבירו ליוסף מוקיר שבת, אך הקב"ה דואג לעשות זאת (שבת קי"ט). רובין הוד, השודד עשירים ומחלק לעניים, אינו דמות יהודית-הלכתית.

מגלגלין חובה על ידי חייב

פלוני הוא נבל מפורסם. הכל ראו את יד ה´ הצודקת כאשר הלה נדרס בתאונת דרכים. אך ישמרנו ה´ מ"לזכות" להיות הנהג הדורס אותו. מקובלים אנו שמגלגלים חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי. מלמעלה מכוונים את העניינים כך שהרע שניתן כעונש צודק לרשע, ינתן על ידי מישהו שהוא עצמו רע. נכון אמנם שצאצאי אברהם אבינו צריכים היו, בגזירת הקב"ה, להיות משועבדים ולהתענות תחת יד אומה כלשהי במשך מאות שנים, אך אין בכך סנגוריה למצרים שבחרו לבצע בעצמם גזירה קשה זו. אשרי מי שידיו נקיות מהכאת רשע גם בנסיבות הצודקות ביותר. מוטב שתיעשה מלאכה זו בידי בן מינו של הרשע. איננו רשאים להכות את הנדחף לתור כעונש, אם כי אפשר שעונש כזה אכן מגיע לו... אם אמנם מגיע לו עונש זה, ימצא לו הקב"ה שליח, ויגלגל חובה על ידו. הצדיק מתפלל לה´: "שבור זרוע רשע! הפקד עליו רשע!", אך למרות שבקשתו מוצדקת, חלילה לו מעשות זאת בעצמו, אף אם יש בידו היכולת לכך. ימצא לו הקב"ה את הרשע שיעשה מלאכה זאת.

משל הקדמוני

דבר גדול זה לימדנו דוד המלך ע"ה. כאשר שאול ביקש את נפשו של דוד בראש צבאו, הזדמן שאול יחידי למערה בה ישבו חבויים דוד ואנשיו. הם לחשו לדוד: "הנה ההזדמנות הגדולה! נתן ה´ בידך את אויבך להמיתו". דוד לא נשמע להם, ועצר אף בעדם מלנקום בשאול. לאחר מכן קרא דוד ממרחק אל שאול שהלך לדרכו: "ישפוט ה´ ביני ובינך, ונקמני ה´ ממך, וידי לא תהיה בך, כאשר יאמר משל הקדמוני: מרשעים יצא רשע" (שמואל א, כ"ד).יצר הנקמה שבאדם פועל לעתים קרובות מתוך תאום עם תחושת הצדק שבו, אך אזהרה שלוחה אליו – "לא תיקום את בני עמך". לא משום שלאותו אדם לא מגיע עונש, אלא משום שרצונו של ה´ שאתה לא תשלח בו ידך. שופט כל הארץ יפרע את חשבונך. נטילת שבט העונש בידך, יש בה משום דחיקת רגלו של אלוקים השופט והמנהיג. הוא כבר ימצא לו את שבט אפו לביצוע העונש. מובן שאין הדברים אמורים כאשר אתה עצמך הינך השופט או השוטר, ואז חייב אתה מתוקף תפקידך להעניש את הראוי לעונש, אך כאשר אין זה תפקידך, שמור את ידיך.  

דוד המלך למד עקרון זה מן התורה, שהיא משל של הקב"ה, שהוא קדמונו של עולם. התורה לימדתנו שמרשעים יצא רשע. ההורג את חברו בשוגג, גולה. לא במקרה קרה הדבר. "האלוקים אינה לידו" (שמות כ"א, וברש"י). לא לחינם אינה (זימן) ה´ הריגה זו שבשוגג דווקא לידו.  

צדיק יחזה נקם

רבים מן המשוגעים והפושעים המסוכנים, פועלים מתוך תחושת צדק חריפה ביותר. פלוני דקר למוות את שכנו על שהלה מיקם את מיכל האשפה של הבניין מתחת לחלון חדר השינה שלו. פלמוני הטיל רימון יד למסיבה משפחתית בגלל שחשב שאחד מהם גרם לפירוד בינו לבין אשתו. לדידם של אלו ייקוב הצדק את העולם כולו.

איש מחתרת המציב עגלת תינוק מלאה חומר נפץ במסלול הליכתו של ראש הבולשת של השלטון הזר, חייב לשאול את הרב אם המעשה הצודק מותר, בהתחשב בתוצאות ההתפוצצות על עוברים ושבים חפים מפשע באותה מדרכה.

לעתים קשה, ואף קשה מאד, להתאפק מלשלם לרשע כמידתו. לעתים, היכולת לכך בידנו, ותחושת הצדק שלנו כה ברורה, עד שרק האמונה יכולה למנוע אותנו מפעולת נקם. לא קל, אך הכרח לנו להזכיר לעצמנו ולהשריש בנפשנו כי המשפט לאלוקים הוא, ויש לנו על מי לסמוך.