"איך אפשר למדוד שוויון בנטל לפי מרכיב אחד ויחיד - השירות הצבאי?"

לאחרונה פרסם התסריטאי טל גלעד בחשבון הפייסבוק שלו סטטוס יוצא דופן, שיוצא נגד ההשתלחות בחרדים בתקשורת, על רקע הנסיון לגייס לצה"ל את תלמידי הישיבות. וכך כותב גלעד בפוסט:

אני יודע שזה לא פופולרי והנושא מקומם גם רבים מחבריי בימין, אבל בכל זאת אגיד שוב: החוק לתפיסת חרדים בזקן וגרירתם לצבא כדי שיחפרו בורות ויכסו אותם מחדש, הידוע בשמו הפופוליסטי ״חוק השוויון בנטל״, הוא הרבה יותר נטל מאשר שוויון. חוק מיותר ונטול הגיון מעשי או כלכלי. מניעיו רגשיים בלבד, בעיקר שנאה טראומטית של יהודים לכל מה שהם לא אוהבים שמזכירים להם על עצמם. אפשר לשמוע את זה בדרך הזועמת בה אף אחד לא מדבר על צרכי הצבא או המדינה, אלא רק דברים בסגנון ״צריך להראות להם מה זה".

היחס הזה הוא חלק מהטלטלה הקבועה שהחברה היהודית-ישראלית חיה בה, בין לוחם עם סכין אחוזה בשיניו לבחור ישיבה שברירי עם מבטא יידישאי, בין הישראלי שפותח את הצורה למי שמתעסק איתו לבין היהודי הוותרן שלא מגיב אפילו לטילים הנוחתים על ראשו. בין מגלומניה בעקבות ניצחון מזהיר לבין וועדות לדיכאון לאומי בגלל ניצחון פחות מזהיר. היהודי החדש רץ קדימה באטרף כשהוא מביט כל העת לאחור, שמא הדוס מהעיירה דולק אחריו, נתקל בו אחרי סיבוב מלא של המסלול ומתעצבן עליו שהוא עומד לו בדרך. הכל קיצוני, הכל עצבני, כל הזמן תיזה ואנטי-תיזה, בלי התאפסות רגועה ורציונלית.

טל גלעד (צילום מסך יוטיוב)

אפשר בלי עצבים בבקשה - לחשוב מה באמת נחוץ ומה לא?

אי אפשר למדוד שוויון בנטל לפי מרכיב אחד ויחיד - השירות הצבאי. בחברה מודרנית ומתקדמת בת שמונה מיליון תושבים, אדם עושה בחייו דברים שונים במסגרת תפקודו בחברה, מי יותר ומי פחות, ואני מקווה שאף אחד לא משלה את עצמו שבאמת כוווולם תורמים באופן שווה אחרי שקלול כל התחומים, כולל כלכלה, אמנות, ספורט, חינוך, תרבות, מפעלים, עסקים, בניה ופיתוח ומה לא. אפילו בתחום הספציפי של הצבא - רוב תושבי המדינה אינם לוחמים, רבים אינם מתגייסים מסיבות שונות, מבעיה רפואית ועד בעיה מגזרית ומגדרית. האם כולם טפילים? הם לא עושים שום דבר אחר? האם כל הערבים טפילים? כל העתודאים טפילים? האם כל הנשים טפילות בגלל שאינן בתפקידים קרביים וכמחציתן לא מתגייסות בכלל?

הגנים של ישראל עדיין מקובעים על מנטליות של קיבוץ. כל אחד צריך למלא כל תפקיד במשק, לפי תור שקבעה המזכירות. אם מישהו לא קם בחמש בבוקר לחלוב את הפרות או לעשות שמירות ולהבריח שועלים, אז הוא פרזיט וחוליגן ויש להעלותו על הרכבת הראשונה לסיביר. החרדים לא יושבים על כיסא נוח מתחת לעץ קוקוס חילוני ומחכים שהאגוז ייפול להם ליד. אורח חייהם מלא מצוות, איסורים, מגבלות, כללים נוקשים ולימודים ממושכים. רובם חיים בצמצום, מסתפקים במועט. לא קל להיות חרדי, בואו נגיד את זה בפשטות. אף חילוני שפורץ לו הדם לעיניים כשהוא שומע ״חרדים״ לא יכול לקחת את זה על עצמו, ומי שכן מחליט לעשות זאת, כל חבריו נבהלים: ״התחרפנת?״ הנטל שהחרדים נושאים בו - כך זה בעיניהם ולא משנה אם אתם מסכימים איתם או לא - הוא שמירת הגרעין הקשה והבלתי מתפשר של היהדות. בעולם בו מתעקשים לכבד את ״התרבות״ של כל קניבל מאזור הדמדומים, כולל דת המצמיחה טרור רצחני, מותר לכבד את אורח חייהם של החרדים ולא לשלוף אותם בקוזאקיות לשלוש שנים של עולם זר ומוזר להם.

גם מבחינת צה״ל זו רק מעמסה. אין ולו חייל אחד בצה״ל שבאמת יירד ממנו נטל כלשהו אם החרדים יתגייסו. הצבא נאלץ לקבל את כל מי שהגיע לגיל 18, ובייאושו הוא כבר ממציא תקנים מופרכים, מליצן צבאי ועד עובדי ארכיון בגלי צה״ל. אה, כן - גלי צה״ל. דוגמה קלאסית של שוויון בנטל. מה הייתה המדינה עושה בלי בחורינו המצוינים אשר רצים על הג'בלאות באולפן.

תמיד כאשר אני אומר את זה, מיד מזכירים לי תורה ועבודה או ספרא וסייפא. מעולה. אני מציע שכל חילוני האומר שאפשר גם לשרת בצבא וגם ללמוד תורה יתחיל מלתת דוגמה אישית. שוויון בנטל, לא?