זעזוע: עליה במתן תרופות פסיכיאטריות לתינוקות בארה"ב

כשאנדרו ריוס היה בן שנה וחצי, כבר רשמו לו הרופאים מרשם לריספרדל, תרופה פסיכיאטרית שמטפלת במחלת הסכיזופרניה ובמאניה דפרסיה אצל מבוגרים. הסיבה לכך, היתה התקפים קשים חוזרים ונשנים, שהחלו אצלו בעודו בן חמישה חודשים בלבד, וזאת, לאחר שכבר ניסו לתת לו בעבר תרופה כנגד אפילפסיה, שעוררה אצלו התנהגות אלימה שגרמה לו לדחוף את אחיו ואף לשבור צעצועים.

בשלב כלשהו, עם צריכת התרופה ריספרדל, החל אנדרו הקטן לצרוח מתוך שינה ולדבר לאנשים ולחפצים דמיוניים. אז החלה אימו להיתקף בבהלה, שגרמה לה לתהות ולחקור באשר לתרופה אותה צורך בנה. אז גילתה לתדהמתה, שהתרופה כלל אינה מאושרת לטיפול בילדים בגילו של אנדרו. ויתרה מכך: למעשה, מעולם לא נעשו כל מחקרים שמוכיחים את יעילותה, או גרוע מכך, את הנזק והסיכונים הכרוכים בשימוש של ילדים קטנים בה.

"אמרו לי 'קחו את זה, אין שום בעיה', כאילו שהכדורים האלה הם סוכריות 'טיק טק'", סיפרה אימו של אנדרו, ג'נסיס ריוס, שהיא אם לחמישה מרנצ'ו דומינגוס בקליפורניה. "אבל הוא היה ממש תינוק".

את התרופה, רשמה לאנדרו הנוירולוגית המטפלת שלו, ד"ר לילי טראן, מבית החולים לילדים במחוז אורנג', כתרופה הממתנת שינויים חריפים במצבי רוח, אולם אצל ילדים מבוגרים יותר. הוא לקח אותה במשך ארבעה חודשים, עד שאימו הבחינה בהתנהגויות שמעולם לא ראתה אצלו קודם לכן, והחליטה שתופעות הלוואי חמורות מדי, אז גם החליטה להפסיק לתת לו את התרופה. "הכול נעשה גרוע יותר", תיארה האם ריוס. הנוירולוגית אגב, סירבה להתראיין לכתבה. נשמע לכם מבהיל? האמת היא שאנדרו הוא רק חלק מסטטיסטיקה הרבה יותר מבהילה.

(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

למעשה, בשנה שעברה, החלה מגמת זינוק מבהילה של כ-50% במרשמים לתרופות אנטי-פסיכוטיות שמתמשכת עד כה, שהתפרסמה לאחרונה במגזין הניו יורק טיימס. מומחים מזהירים מפני התופעה, שהפחד הגדול ביותר מפניה הוא שהנזק בילדים עדיין אינו ידוע, אולם בעקבות מחסור חמור בפסיכיאטרים לילדים, בתוספת הגישה של כל רופא לרשום כל תרופה שהוא רואה לנכון, וכן כוונות טובות של רופאים שונים אחרים לסייע להורים המיואשים ואובדי העצות – אין פלא שזה המצב.

הסטטיסטיקה מוסיפה חטא על פשע בנושא, ומגלה נתון מבהיל: קרוב ל-20,000 מרשמים לטיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות, בהן ריספרדל (ריספרידון) וסרוקוול (קווטיאפין), נרשמו בשנת 2014, לבני שנתיים ומטה, בארה"ב לבדה.

בהשוואה לעבר, מדובר בעלייה חדה של כ-50%. ולא צריך ללכת רחוק מדי. לשם השוואה, בשנה קודם לכן, ניתנו "רק" כ-13,000 מרשמים שכאלה. גם בתרופת הפרוזאק המוכרת (פלוקסטין), המטפלת בדיכאון, נרשמה עליה של כ-23%, כשכמות המרשמים עלתה ל-83,000 בשנה(!), ושוב: לבני שנתיים ומטה.

בהמשך ישיר לכך, בשנה שעברה פרסמו המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (CDCP) בארה"ב דו"ח, לפיו לפחות 10,000 ילדים בני שנתיים עד שלוש מטופלים בתרופות פסיכיאטריות כמו אדרול, לאחר שאובחנו כסובלים מהפרעת קשב וריכוז (HDHD) . זאת, בניגוד להנחיות האקדמיה לפסיכיאטריה בארה"ב.

בתגובה לכך, פסיכיאטרים ונוירולוגים רבים שמתמחים בטיפול בילדים נותרו נבוכים נוכח הנתונים, וטענו כי הם מתקשים להסביר את התופעה וכי מעולם לא נתקלו במקרה של ילד בן פחות מגיל 3 שקיבל תרופה פסיכיאטרית. חלקם, טענו שייתכן כי מדובר ברופאים בעלי כוונות טובות שראו את הייאוש הגדול של ההורים, ונותנים את התרופה כדי להקל על התקפי זעם של ילדים או סימפטומים אחרים המתפרשים בעיניהם כדיכאון. אחרים טענו, כי ייתכן והתרופות כלל אינן מיועדות לילדים אלא להוריהם, ורק נרשמות על שמם משום שכך הם זוכים להנחה בביטוח הרפואי, שהוריהם אינם מכוסים בו.

ראוי לציין, כי לאקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים, לאקדמיה האמריקאית לפסיכיאטרית ילדים ונוער ולאקדמיה האמריקאית לנוירולוגיה אין קווים מנחים או עמדה רשמית ברורה בנוגע לשימוש בתרופות נוגדות דיכאון ונוגדות פסיכוזה בילדים מתחת לגיל שלוש.

אולם למינהל התרופות והמזון האמריקאי (FDA) דווקא יש: הוא מאשר את השימוש בתרופות בקרב ילדים, אולם רק בגילאים מאוחרים הרבה יותר. כך למשל, פרוזאק מאושר לטיפול בדיכאון ילדים רק בגיל 8 ומעלה, ואם מדובר בהפרעה אובססיבית קומפולסיבית – האישור ניתן כבר מגיל 7. בדומה לכך, תרופות להפרעות פסיכוטיות מאושרות רק מגיל 10, אולם אם מדובר בעצבנות הנלווית לאוטיזם – אפשר כבר מגיל 5. אולם הגישה הבלתי נסבלת של כל רופא, שיכול לרשום כל תרופה שעולה על דעתו ושהוא רק רואה לנכון ללא כל בקרה – היא שגורמת לתופעה.

כתוצאה מכך, רופאים רבים מביעים חשש מהמשך התפשטותה, ומתן תרופות פסיכיאטריות לתינוקות בגיל כה צעיר של פחות משנתיים, הניתנת למשל בטיפול בהסתגרות או התנהגות אלימה.

למעשה, עד כה לא התפרסם שום מחקר שעוסק בהשפעת התרופות הללו על ילדים קטנים, וכל שכן על הסיכונים והנזק הכרוכים בכך עבורם לטווח הרחוק, והעובדה שאין מחקרים בתחום זה אינה מקרית. לדברי ד"ר מארי מרגרט גליסון, רופאה ופסיכיאטרית של ילדים מבית הספר לרפואה באוניברסיטת טוליין בניו אורלינס, מוחם של בני פחות משנתיים עדיין מתפתח בקצב מהיר ובאופנים שבהם עדיין רב הנסתר על הגלוי ואינם ידועים לגמרי, ולכן נטילת התרופות, שלא ידוע כיצד משפיעה על התפתחות המוח, היא מעשה הכרוך בסיכונים חמורים. "אין מחקרים", היא אומרת, "ואני גם לא מנסה ליזום ולקדם מחקרים כאלה".

"אנשים משתדלים לעשות כמיטב יכולתם בעזרת הכלים שעומדים לרשותם", מוסיפה גליסון, "המשפחות שילדיהן סובלים נתונות בייאוש, והכלי שעומד לרשות מרבית הרופאים הוא פנקס המרשמים".

הסיבה המרכזית אולי הגורמת לכך, היא מחסור חמור בפסיכיאטרים המתמחים בטיפול בילדים. כיום, בכל רחבי ארה"ב, יש רק 8,350 בעלי מקצוע כאלה, כשהביקוש להם אדיר. אבל יחד עם הביקוש – מדובר ברשימות המתנה ארוכות ובעלות כספית כבדה הרבה יותר מזו שכרוכה בביקור אצל רופאי ילדים רגילים, המקבלים אך מעט הכשרה בתחום זה של הפסיכיאטריה של הילד.

כמו כן, קשה לאתר ילדים הנוטלים תרופות פסיכיאטריות בשל ההגנה על פרטיות, או משום שנטילתן שנויה במחלוקת. ויכוח נוקב מתנהל בקרב פסיכיאטרים של ילדים על השימוש בריספרדל. חלק מהפסיכיאטרים מציינים השפעות חיוביות, אולם גילוי נאות חשוב הוא שרבים מהם נתמכים כלכלית על ידי חברות התרופות, בעוד פסיכיאטרים אחרים מתנגדים בתוקף לשימוש בתרופה ואף טוענים כי מדובר במענה לטווח קצר לבעיות מורכבות.

אולם במקרים שנדרש לעצור התקפים חוזרים ונשנים אצל ילדים צעירים מאוד, כמה מהתרופות הפסיכיאטריות האחרות, כגון תרופות נגד חרדה כמו וליום או ריווטריל וקלונקס, מקובלות מאוד. זאת במקרה שמדובר בשימוש חד פעמי מזדמן, ועל אף שהשפעתן על המוח הצעיר אינה ידועה. כך סבורה ד"ר איימי ברוקס־קאייל, העומדת בראש המחלקה לנוירולוגית ילדים בבית החולים לילדים בקולורדו ונשיאת חברת האפילפסיה של ארה"ב.

ד"ר מרטין דרל, לשעבר נשיא האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה של ילדים ומתבגרים, הביע צער מן הממצאים, אליהם הוא מתנגד לכך בתוקף וטוען ש"אין עשן ללא אש. עלינו לבדוק את העניין כדי להגן על הילדים. עלינו לזהות את המקרים האלה. גם אם אין מדובר ב–10,000 ילדים אלא רק בכמה מאות זה יהיה מצער מאוד בעיני".

ויש גם מי שיש לו פתרונות אחרים לבעיה, והעיקר – לא לברוח כל כך מהר לתרופות כאלה, בגילאים צעירים כל כך. "יש שיטות התנהגותיות לטפל בבעיות כאלה, במקום טיפול בתרופות", אומר ד"ר אד טרוניק, העומד בראש תוכנית המכשירה עובדי רפואה לסייע למשפחות עם ילדים במצוקה. "מה גורם לפחד, לזעם או להסתגרות אצל הילד? מה גורם לתסכול וללחץ אצל ההורה? אלה הדברים שצריך לבדוק, אבל בדיקה כזו דורשת זמן וכסף".

אז מה לעשות בינתיים? נראה שיש דברים שרק אהבה כנה ללא גבול, תפילות והרבה הרבה סבלנות יכולים לפתור.