לו יש כיפה, לה יש חצאית: יומנה של רווקה, עמוד תשיעי

מתוך המחזה "פגישה ראשונה ואחרונה", תמונה א':

המסך עולה. בית קפה. סמי נכנס, אחריו מדדה רונית עם נעלי עקב שמעקמות לה כל חצי מטר את הרגל. רונית מתיישבת מנסה להיראות נימוסית. סמי מתרווח בחוסר עניין בכסא שלצידה.

סמי: איך קוראים לך?

רונית: תמיד קראו לי רונית הפחדנית, ולך?

סמי: סמי הקשוח. בת כמה את?

רונית: לפני חודש עשיתי פעמיים ח"י, בן כמה אתה?

סמי: ארבע פעמים ח"י וחצי עם אופציה להרחבה. מה עושה בחיים?

רונית: מעבירה סדנת תסרוקות ערב במועדון קשישות, ומה אתה עושה בחיים בתור קשוח?

סמי: מלקט צנוניות בגדה המערבית. ספרי לי על המשפחה שלך?

רונית: חלקם התנצרו בגירוש ספרד, והמשפחה לך?

סמי: מחלקים מרק חם בבתי קברות. מה התכניות שלך לעתיד?

רונית: מתכננת איך לעוף מפה כמה שיותר מהר, ושלך?

סמי: לעוף עכשיו לפני שהחשבון יגיע.

סמי מסתיר את פניו עם התפריט ויוצא בחופזה, רונית אחריו, מנסה ללכת בלי שהעקבים ירעישו.

***סוף מחזה***

מכירים את הפגישות האלה... איך אומר בלי לפגוע... פשוט אין קשר בין המצולם לכתבה. הקשר היחיד שמתקיים בהן, הוא העובדה שמדובר בשתי ישויות המחפשות שידוך. זה כמו שתגידו שהקשר הקיים בין צלחת למטהר אוויר הוא העובדה ששניהם עצמים. אצלי התופעה הזו הייתה די שגרתית, עד שפיתחתי "מעבדה לזיהוי פגישות סרק" על מנת למנוע ככל הניתן את הישנותה של התופעה הקלוקלת. לפניכם תיאור של מקרה אמיתי שזוהה ע"י המעבדה:

שלב א' - ההצעה: מישהו פגש עוד מישהו ברחוב. השניים שוחחו על דא והא עד שהגיעו לנושא ה"חם". אחרי כמה משפטי דאגות שמתחילים במשקל "מה?": מה יהיה? מה היא תעשה? מה היא חושבת לעצמה?... לפתע, ממש כאות משמיים, הבריק הרעיון... השני הצליח לדלות ממעמקי זכרונו איש שהוא מכיר שבמקרה הוא גם רווק. כמובן שהוא המליץ עליו, כי לא היה לו עוד איש כזה שהוא מכיר, שהוא גם רווק לצורך העניין.

שלב ב' - הפרטים: המציע אמר בהתלהבות: "הוא בחור טוב, הוא לומד אצלי בכולל". השני התכוון לומר שהוא מוסר פעם בשבוע שיעור בשכונתו של הרווק, ושם הוא והרווק נפגשים. (את זאת הבנתי אח"כ, בשיחה עם הרווק...) הרווק מגיע לשיעור תורה בערב. זה מה שנקרא אצל המציע "לומד בכולל". אחד אפס לטובתו. גם הציע וגם האמנתי לפרטים.

שלב ג' - ההתאמה: ניסיתי למצוא בהצעה איזה פרט אחד מכמה סעיפים בודדים ואיתנים שאני מחפשת על מנת לגרום לקידום של הקשר. אבל הפרטים שהשני נידב היו דלים, ומה שכבר היה לא תאם כלל לסעיפים שאני מחפשת.

שלב ד' - קיום קשר: ניסיתי להבין מהי הסיבה שבגינה ביצעתי את הפעולה חסרת המשמעות הזו? מדוע שוחחתי בטלפון עם בחור שפרט לעובדה שהוא רווק ו"לומד בכולל" אין לי עליו שום מידע? לא מצאתי. טעות נוספת שלי.

מסקנת המחקר: להבא אתחיל לקיים קשר רק במידה וקיימת התאמה בין מה שאני מחפשת לבין מה שאני מוצאת. כולנו מחפשים שידוך וכולנו טובים וזו לא סיבה להתחיל קשר.

* * *

פעם שאלתי שדכן: "למה אתה מציע לי דווקא את הבחור הזה?" השדכן לא התבלבל וענה לי: "כי הוא היחיד שפנוי!" שמעתם? הוא פנוי. אז מה, גם אני פנויה ויש לי עוד עשרות פנויים ופנויות שאני מכירה. פניות איננה סיבה לקיום קשר. כל פגישה היא סוג של ציפייה, ובמידה שאינה מתממשת, מוסיפה עוד אבן לאבני האכזבות שלנו. ככל שנימנע מדייטים מיותרים, נחסוך לעצמנו את חווית האכזבה. מה גם, שכאשר יצטמצמו כמויות הדייטים, פתאום הם יהפכו להיות הרבה יותר מרגשים ומשמעותיים עבורנו. הדבק שלנו, שנשחק, יחזור להדביק. לא יוצאים לפגישה על הדרך, אחרי יום עמוס עבודה, עייפים ומרוטים רק בשביל לסמן וי. זהו הגיון פשוט שהרבה מאיתנו איבדו במרוצת השנים.

בכלל, אני חושבת שאין זה מדרכי הצניעות להיפגש עם כל מי המי ומי. אנו צריכים לדעת שאנחנו שווים ולפגוש אותנו זה פרס. גם לרווקים וגם לרווקות, אני מתכוונת. חייבים להעלות את הרמה של הפגישות. בחסידויות שונות, הסבטקסט של המילה "פגישה" הוא: "מתי תתקיים החתונה?" אז שלפחות אצלנו הסבטקסט יהיה: "להתחיל קשר בר סיכוי".

למאמרים הקודמים בסדרה:

מי אני שאחליט על חיי? יומנה של רווקה, עמוד ראשון

ראיון עבודה למשרת כלה: יומנה של רווקה, עמוד שני

היום כואב לי הלב, ורציתי שתקשיבו: יומנה של רווקה, עמוד שלישי

היום בו דפקתי בדלת של עצמי: יומנה של רווקה, עמוד רביעי

זו ילדותי השנייה: יומנה של רווקה, עמוד חמישי

על חיפוש ועל מציאה: יומנה של רווקה, עמוד שישי

לשבת טוב על הקרקע: יומנה של רווקה, עמוד שביעי

המשודך שלי לא פנוי לקשר: יומנה של רווקה, עמוד שמיני