"הורים יכולים לגדל ילדים שיהיו בני זוג מוצלחים"

דניאל, רווק כבן שלושים, הגיע אל הרב יוסף גולדשטיין, מומחה לזוגיות ומשפחה, כשהוא כבר מיואש לחלוטין. רוב חבריו כבר התחתנו, הוא סיפר, ורק הוא אינו מצליח בת זוג. "אני יוצא עם המון בנות, כל פעם הקשר מתקדם יפה – אבל כשמגיע הרגע להחליט על נישואים, אני מקבל רגליים קרות", הוא סיפר.

"שאלתי אותו מה גורם לו פתאום לעצור", נזכר הרב גולדשטיין. "האם הוא לפתע נלחץ מהרעיון להתחייב? מהנישואים עצמם? הוא השיב בשלילה. הוא טען שאין לו לחץ ולא חרדה, הוא פשוט שם לב לפתע שהמראה החיצוני של הבחורה לא מוצא חן בעיניו. שיקפתי לו חזרה את מה שהוא אומר – הוא יוצא עם בחורה זמן רב ופתאום המראה החיצוני מפריע? הוא הבין שזה לא הגיוני. הסתבר שהבעיה האמיתית אכן הייתה חרדה סמויה להתחתן".

למה דניאל חשש להתחתן? כשהרב גולדשטיין התחיל לשאול אותו על הזוגיות של ההורים שלו - יצא המרצע מהשק. "להורים של דניאל היתה זוגיות בעייתית מאד, והם הרבו לריב בפני הילדים. מאז שהוא היה ילד קטן הוא חי בפחדים שמא ההורים יתגרשו והבית שלו יתפרק. ילדים שגדלים באווירה כזו של חשש יכולים לפתח לעיתים חרדת נטישה. החרדה הזו יכולה להתבטא בשני דרכים: או בפיתוח תלות, או בפחד מקרבה ואינטימיות, כי על ידי יצירתם אנחנו מעמידים את עצמנו בסכנת נטישה".

המקרה של דניאל לא היה הפעם היחידה בה נתקל הרב גולדשטיין באופן בו הילדות משפיעה על היכולת לבנות זוגיות. "הגיע אלי לייעוץ זוג צעיר שנישא בסך הכל לפני חצי שנה. בשלב הזה רוב הזוגות עוד לא מגיעים לטיפול, אבל אצלם הקונפליקטים הגיעו די מהר, ובכל פעם הבעל היה הופך תוקפני מאד. הדבר המוזר היה שמחוץ לזוגיות הוא לא היה אדם תוקפני כלל אלא אדם עדין מאד. בשיחות איתו, גיליתי שאימא שלו הייתה אישה מאד מורכבת שהרבתה להתפרץ ולא הייתה מאוזנת מבחינה רגשית. דפוס ההתנהגות שלה בוויכוחים – התפרצויות לא רציונליות – היה הדפוס שהוא העתיק לוויכוחים גם בביתו שלו".

על אף שהמקרים האלה קיצוניים, הרב גולדשטיין אומר שהספרות המחקרית מעידה ללא צל של ספק שסגנון ההורות והבית שאיתו ילדים גדלים משפיע על הזוגיות אותה יפתחו ביום מן הימים. "אנחנו מחקים זוגיות ואישיות של ההורים משתי סיבות: גם משום שאם להורים יש נטייה כלשהי באישיות יש סיכוי שזו נטייה גנטית תורשתית, אבל גם משום שאנחנו לומדים התנהגות מהסביבה שלנו. אם האב היה טיפוס שלא מגלה חיבה, לבן תהיה בדרך כלל נטייה להתנהג באותה הדרך. לפעמים אמנם אנשים מפתחים קונטרה וגדלים להתנהג בדיוק ההפך מההורים, אבל זה קורה בעיקר כשהם רואים ומבינים לעומק את התוצאות השליליות של ההתנהגות של ההורים".

הורים, כמובן, לא רק מזיקים לילדים. להיפך. הם יכולים לעשות לא מעט כדי לסייע לילדיהם לבנות זוגיות בריאה – הרבה לפני שהגיעו לגיל מתאים להקמת בית. "הורים יכולים לעזור לילדים לפתח מודעות רגשית – לדעת מה בדיוק הם מרגישים. הם יכולים לעודד ביטוי רגשי: לתת לגיטימציה לדבר על כעס, כאב ואהבה. חשוב מאד ללמד את הילדים גם ניהול קונפליקטים ומשא ומתן. ילד שגדל באווירה שזה לא לגיטימי לנהל וויכוח ולהגיע להבנות ופשרות יתקשה להתמודד בחיים האמיתיים. חיי החברה בכלל וחיי הנישואים בפרט מושפעים מהאופן בו רכשנו את ארבע המיומנויות הללו בבית ההורים: מודעות רגשית, ביטוי רגשי, ניהול קונפליקטים ומשא ומתן".

ומי שלא פיתח את התכונות הללו בילדותו?

"כל אדם, רווק או נשוי, יכול לעבוד על פיתוח התכונות הללו. השם ברא אותנו כך שאנחנו יכולים להתפתח גם בגיל מאוחר. נכון שבשלב כזה נצטרך עזרים – לקרוא ספרים על מודעות רגשית, תקשורת וכדומה – בעיקר ספרים עם תרגילים התנהגותיים. לפעמים נצטרך גם ללכת לייעוץ, אם קשה להתמודד לבד. אחרי החתונה, כשזה ממש יוצר בעיות בקשר, כדאי מאד ללכת ליועץ טוב שיידע לומר האם מדובר בעניין שדורש טיפול זוגי או אישי".

(הרב יוסף גולדשטיין)

כפי שמוכיח המקרה של דניאל, רווקים שמתמהמהים להתחתן בגלל חוויות ילדות לא תמיד יכירו במודע בסיבה האמיתית. מתי צריך לחשוש שמא התת-מודע עומד מאחורי הרווקות המתמשכת?

"אני מאמין שכל בחור ובחורה שינתחו לעצמם את השיקולים שלהם וסדר התנהלות הפגישות יוכלו להגיע למסקנה האם מה שקורה הוא הגיוני או לא. האם זה הגיוני שנפגשים כך וכך פעמים ומוצאים את עצנו כל הזמן באותה כרוניקה? האם הטיעונים שהמוח מעלה כדי לסיים את הקשר הם הגיוניים? האם זה סביר שלפתע דברים קטנים ולא משמעותיים מתחילים להפריע כל כך? אדם יכול לשבת עם עצמו ולהגיע למודעות, ולפי זה לדעת אם יש לו עבודה פנימית לעשות. מי שלא מצליח להחליט בעניין, אבל הוא הגיע לגיל שרוב חבריו התחתנו והוא יוצא לדייטים באופן שוטף אבל לא מצליח להגיע להחלטה – בהחלט מומלץ לו להתייעץ עם איש מקצוע טוב".

לרפא את פצעי הילדות

בני זוג הם לא רק מיקרוסקופ שחושף את הבעיות שלנו – לפעמים, הם גם יכולים להיות התרופה שאנחנו צריכים, אומר הרב גולדשטיין, שעובד בין השאר כמטפל זוגי בשיטת אימגו. תיאורית האימגו נוצרה בשנות השמונים של המאה ה- 20 בארה"ב, ע"י ד"ר הארוויל הנדריקס, מחבר הספר: "לבסוף מוצאים אהבה. תיאורית האימגו אומרת כי כל אחד ואחת מאיתנו, מביאים למערכת הזוגית תמונות של כל מי שטיפל בנו מהרגע בו הגחנו לאוויר העולם. תמונות אלו מעצבים את כל תפיסתנו לגבי אהבה וקשר, וכוללות לא רק את הרגעים הטובים שחווינו עם ההורים והמטפלים אלא גם רגעים קשים ואכזבות.

"למעשה, כל בן זוג יכול לעזור לשני להתפתח ולהחלים מפצעי הילדות", מסביר הרב גולדשטיין. "כל אחד מביא איתו לזוגיות דפוסי חשיבה שונים, רגישויות שונות, פרשנויות שונות. מכיוון שכל אחד עובר בחייו אירועים של דחייה, חסכים וחוסר תמיכה, הזיכרונות האלה משאירים זיכרון צרוב כמו פצע – רגישות יתר בתחום מסוים. הזיכרון הזה שמור בזיכרון הכי פרימיטיבי - מקום שחז"ל מכנים 'הנפש הבהמית' והחוקרים של היום, להבדיל, קוראים לו 'מוח קדמון'. במקום הזה אין דעת, ואין עבר, הווה או עתיד. הוא תמיד חי את החוויה כאילו היא עכשיו".

מהן ההשלכות של הפצעים הללו? "תארו לכם גבר שחוזר הביתה בציפיה למצוא ארוחת ערב שאשתו הכינה ומתאכזב. אירוע סטנדרטי בפני עצמו, אבל אם לגבר יש פצע ילדות שקשור לחוסר כבוד והערכה כלפיו זה עלול לעורר את הפצע הזה והוא ירגיש כאילו הוא חווה שוב את החוויה הישנה – על אף שאשתו בכלל לא היתה חלק ממנה. לזיכרון הפרימיטיבי, כאמור, אין עבר. או קחו למשל אישה שבעלה יאחר בלי להודיע לה – זה יכול לעורר בה חווית נטישה מהילדות והיא תחווה אותו כאב של אז".

מה עושים כדי לא להפיל על בן הזוג את כל כל הכאב והחרדות מחוויות ישנות שלנו? לגודל הנס, אומר הרב גולדשטיין, בני זוג יכולים לא רק לעורר כאבים נשכחים, אלא גם לרפא אותם. "כשלבני הזוג יש מודעות לפצעים שלהם, הם מזהים כשמשהו מעיר אותם ומדברים על זה. לא מאשימים אלא משוחחים על הכאב ומה החוויה המסוימת שעברנו עכשיו גורמת לנו להרגיש. בצורה כזו, לא רק שבן הזוג לומד את הרגישויות שלנו ויכול לפצות על הכאב – הוא אפילו יכול ליצור חוויה מתקנת עבורנו. וכך, המוח הקדום שאין בו עבר הווה ועתיד, יכול לעבור תיקון מלא דרך החוויה הזוגית הטובה היום".