למען השם, תקשיב לי!

הכלי הבסיסי הראשון שלנו כהורים וכמחנכים, בבואנו ליצור קשר עם ילדינו ותלמידינו, הוא הקשבה. מבלי הקשבה נכונה ואמפתית, לא יעבור השדר הרצוי לתלמיד. הוא יקלוט שכל מטרתנו היא רק "לחנך" אותו, שאיננו מעוניינים בטובתו האמיתית, ושלא אכפת לנו ממנו באמת.

על מנת שנוכל להקשיב כראוי ולשדר לזולתנו אמפתיה, עלינו להבין מספר כללים פשוטים אך חשובים:

הקשבה נכונה דורשת מאמץ. בלא השקעת מאמץ לא ניתן בשום אופן להקשיב כראוי. מסיבה זו, כאשר אין לנו אפשרות להשקעה, בשל קוצר זמן או טרדה כלשהי, לא נוכל להקשיב כראוי.

אם כשמתרחש אירוע הדורש הקשבה, ונער צעיר, איתו ניסינו זמן רב לקשור שיחה, מעוניין לדבר איתנו דווקא במדרגות האולם בו בעוד מספר רגעים עומד קרוב משפחה לבוא בברית הנישואין - עומדות לפנינו שתי אפשרויות, ושתיים בלבד: האפשרות הראשונה הינה לקבל החלטה פנימית כי אני דוחה הצידה את כל "מסיחי הדעת", מוותר על ההשתתפות בחופה, ומקצה למשימת ההקשבה את כל המשאבים הדרושים. אם הדבר הינו בלתי אפשרי עלי לנקוט באפשרות השנייה: להודות בכנות, מבלי להעמיד פנים, במילים ברורות ובטון המשדר אכפתיות, כי איננו יכולים לנהל כרגע שיחה רגשית ראויה לשמה. משפט כמו: "אני ממש מצטער, אין לי עכשיו אפשרות לדבר איתך, אבל אני מעוניין מאוד לשמוע מה בפיך, האם אתה מוכן שניפגש בערב?" או: "אני מציע שנדבר בטלפון בערב".

משפט כזה, אמנם, אינו נעים לשומע, אולם הוא נעים פי כמה וכמה מניסיון כושל להקשיב, ניסיון שיגרום לנער שמולנו לחוש כי שוב, כמו בעבר, איש אינו מתעניין בו באמת.

פיתוח היכולת לדחות את השיחה לזמן נוח יותר, מונע מצב של הקשבה חלקית, העלול ליצור חסימה מיותרת, והוא מעניק לקשר מימד חשוב מאוד: אמינות.

כאשר משפט הדחייה נאמר שלא מתוך זלזול בצורך של בן שיחנו להשמיע את אשר על ליבו, אלא להיפך - מרצון להקשיב לו באמת, ייקלטו הדברים בליבו באופן הבא: כאשר איננו פנויים - איננו מהססים לומר זאת, וממילא, בכל הפעמים האחרות אנו באמת פנויים ומעוניינים להקשיב! וודאי אירע גם לכם כי לאחר שגייסתם את כל משאבי נפשכם והקשבתם מתוך אמפתיה גדולה - הגיעה לאוזניכם ממקור שלישי תגובתו הפושרת של הנער: "גם הוא, כמו כולם, לא רצה להקשיב אלא רק לדבר".

האם ייתכן מצב שבו הצלחנו לגייס את עצמנו להקשבה אמפתית, ובכל זאת תהליך התקשורת לא הצליח?

התשובה המצערת הינה: כן.

במקרים הקלים יותר נובע כישלון כזה מתחושתו של הדובר, שהמאזין אינו מקשיב לדבריו באמת, תחושה הנובעת מכך שהמאזין לא הצליח להעביר אל הדובר שדר של האזנה. גורם מרכזי להצלחת קשר בין-אישי הוא היכולת להראות ולהפגין כלפי הזולת את העניין שלנו בדבריו, את האכפתיות שאנו חשים כלפיו. לא די לחוש זאת בלב. יש לדאוג שגם בן שיחנו יראה ויחוש זאת. את הרצון והאכפתיות שאנו חשים כלפיו אנו מביעים באמצעות קשר עין. נסו להיזכר בשיחה שניהלתם עם מישהו, שבמקום להישיר אליכם מבט - בחן את כפות ידיו. מה הרגשתם?

נער אחד שהכרתי ניסח זאת בצורה מחוספסת, אך חכמה מאד: אני לא יכול לדבר רק עם אוזניים", אמר, "אני צריך גם את העיניים והלב".

ייתכנו מקרים יוצאי דופן, אולם הכלל הוא פשוט וחד: הקשבה נעדרת קשר עין, פוגעת בדובר. היא גורמת לו לחוש את עצמו נעדר חשיבות, ולהרגיש כי מזלזלים בו ובקשייו. הבעת רגשות תוך כדי הקשבה, נעשית דרך שפת הגוף, שהמרכיב המרכזי שלה הוא מבט העיניים. אין מדובר במבט נוקב ונוקשה, אלא בקשר עין המלווה בהינד ראש קל תוך כדי שיחה ובהתאם לנאמר.

קשר עין מסוג זה אמנם אינו מפתח פלאים ללבבות נעולים, אולם הוא הצעד הראשון וההכרחי ליצירת קשר אמיתי וכנה. לא די לחוש רגשות שיתוף ואכפתיות, צריך גם לדאוג שהזולת יכיר בהם, לכן יש להביע אותם.

כאשר אני משוחח עם בחורים שיש להם מצוקה במקום הלימודים, בחברה, ועם הדימוי העצמי שלהם, אני שומע את המשפט: "אבא שלי מעולם לא אמר לי שהוא אוהב אותי. אני מניח שהוא מרגיש כך, אבל כואב לי שהוא אף פעם לא אמר זאת במפורש". או "אבא שלי אף פעם לא חיבק אותי, אפילו כשהייתי קטן. מה יש? הוא כל כך שונא אותי שאף פעם אחת הוא לא היה יכול אפילו להעמיד פנים שיש לו אלי איזה רגש?"

כשנאמרים משפטים קשים אלו, אני חושב על אותו אב, שבודאי סבר שמובן מאליו שהוא אוהב את בנו, הוא רק לא סבר שגם חשוב שבנו ידע זאת.

עצה חשובה לכל מערכת יחסים היא: לשכוח את המילים "מובן מאליו". אין "מובן מאליו". כל דבר צריך להביע, לברר, להראות לשני, ולוודא שהמסר המדוייק נקלט.

הקשבה אמיתית היא דרך שבאמצעותה אנו זוכים לשמש כלי קיבול לרגשות הזולת, באמצעותה אנו זוכים להקל מעליו את תחושת הבדידות, לעזור לו לשרוד בזמני מצוקה, ולצמוח בזמנים רגילים. הקשבה היא כמו מים בהם אנו משקים צמח צמא. קיים הבדל רב בין צמחים המקבלים מים, לבין צמחים המשוועים למים ואינם מקבלים. כהורים וכמחנכים, אנו חשים צורך לא רק להכיל את בן הנעורים ולהקשיב לו, אלא גם לחוות דעה על מה שהוא סיפר. אם נדע לעשות זאת בדרך הנכונה, סיכויינו להביא אותו לידי שינוי או התקדמות, גדולים מאד.

רצון זה לסייע לבן שיחנו ולהשמיע באוזניו מספר עצות נבונות, עלול לפגוע, לעתים, באופן בלתי הפיך, בקשר הקיים או המתהווה. לכן, בטרם תיגשו להשמיע את דעותיכם על דבריו, עליכם ללמוד חמישה כללים חיוניים בהם נעסוק במאמר זה:

כלל ראשון: היה חכם זקן ולא שופט נבון!

הנטייה הטבעית שלנו, כאשר הנער מספר לנו על מעשה לא הגון שעשה, הינה להודיע לו עד כמה הוא טועה ו"לתת לו על הראש". ייתכן שיש צדק בנטייה זו, אולם חכמה אין בה. עלינו להבין, כי רוב התלמידים שאינם נוהגים כראוי, אינם עושים זאת מחוסר ידע. בדרך כלל הם יודעים היטב מה נכון ומה ראוי, ודברי התוכחה שלנו אינם מחדשים להם דבר. גם מבלי הנאום שלנו הם יודעים כי הנהגתם אינה ראויה.

בנוסף, כדאי שנזכור שתמיד אפשר לגעור בהם או לשפוט אותם, אבל את התפקיד הזה ממלאים רבים - כמעט כל המבוגרים בעולמו של הנער. אם אנו מבקשים למלא תפקיד אחר, עלינו לזכור כי איננו שופטים, ואף לא תובעים בדין תורה. התפקיד שלנו הוא להקשיב לנער, להכיל את רגשותיו, להקל מעליו את תחושת הבדידות ולסייע לו למצוא בעצמו את הדרך חזרה אל המסלול בו האמונה היא הכביש והרגשות הם השוליים...

אם ניזכר בשנות ילדותנו, יקל עלינו להבין כי בדרך כלל, כאשר נער חושף בפני מבוגר את רגשותיו, מקנן בקרבו חשש ש"המבוגר" לא יסכים עימו ולא יבין את תעלולי הילדות שלו. הוא משער שהוא עתיד לשמוע גערה ותוכחה, ואם לא נקדים מחשבה למעשה ונגיב במשפט שיש בו ביקורתיות ושיפוטיות כלשהי, כמו המשפט המפורסם: "אתה לא בסדר" - הרי שבמו פינו ניצור נתק עמוק ביחסים שבינינו.

אם ננהג כך, נאמת את חששו המוקדם של הנער כי אנו, כמו כל המבוגרים עימם הוא עומד בקשר במהלך חייו, יודעים רק להעביר ביקורת. עכשיו הוא כבר בטוח שבפעם הבאה לא כדאי לו לשתף אותנו בדברים מעין אלו.

הדרך המומלצת להעברת מסרים היא להעביר לנער את התחושה שיש לנו דעה על מה שהוא אומר, אבל אין בכוונתנו להשמיע אותה כעת. כרגע אנו נמצאים איתו כדי להקשיב לו ולהשתתף ברגשותיו ובחוויותיו, והשמעת דעתנו נמצאת לעת עתה בדרגת חשיבות משנית.

אם ננהג כך, ונצליח להבדיל בין השקפתנו העקרונית ליחסנו אל הנער, קרוב לוודאי שנצליח ליצור אצלו עניין לשאול לחוות דעתנו ולהבין אותה. בעקבות הקשבה נכונה נוצר הסיכוי שהנער יתעורר לחקור מה יש לנו לומר על מה שסיפר ועל מה שעשה.

כאשר הוא אכן יעשה זאת, תהיה לנו הזדמנות נאותה להשמיע את דעתנו ולהעביר לו את המסר - על פי הזמנתו, ומרצונו החופשי.

כלל שני: דברו אמת הישר מן הלב!

גם כאשר הנער קשוב לדברינו לא ננקוט סגנון של ספר מוסר, ולא נצטט באוזניו ביובש דברים נעלים שאין בהם נימה אישית. זאת משום שגם אם נצטט דברי אמת מספר "מסילת ישרים" או מכל ספר מוסר אחר, סביר להניח שמאומה לא ייקלט בלבו, וממילא לא יתרחש אצלו שינוי.

דברי המוסר הם הרקע שלנו, הם חומר הדלק המזין את האמירות, אולם את האמירה עצמה יש לעשות בצורה אישית, מתוך קשר והבנה. כאשר תלמיד מספר על מעלליו, אומר לו: "אני מבין אותך, אני מבין את סערת נפשך, גם אני הייתי צעיר לימים, גם אני טעיתי לא פעם. אין ספק שהסערה שמטלטלת אותך הינה חלק מתהליך ההתבגרות, אך כדאי שנחשוב ביחד מה אפשר לעשות כדי למזער את הנזקים שהיא מסיבה לך".

תגובה מעין זו משדרת לתלמיד קשר, הזדהות, אמת ויושר. אינך מתנער ומטפל "מרחוק" בחטאים ובכישלונות שלו. אינך משקר, אינך מעמיד פני מלאך. אתה מדבר אליו מעומק הלב, ליבו של יהודי שמעוניין בעבודת השם, אך אינו מפסיק "להיות בן אדם" שמבין כי הדרך קשה. אינך חושש לספר שגם אתה בן אדם כמותו, ולכן אתה מבין שאנשים, מעצם טבעם עלולים לטעות. העובדה שאתה משתף אותו בניסיון האישי שלך ובחוויות העבר שלך, משדרת אמון ואף מעוררת עניין (מובן שאין טעם להיגרר לחשיפת מחדלים אישיים כשיטה, שהרי איננו עוסקים בסחר חליפין של חטאים...).

טעות היא לחשוב, שעל מנת להיות בעמדת השפעה חייבים להצטייר כמורמים מעם, כנטולי כל רגש וכנקיים מטעויות. אדרבה, כאשר אנו חושפים את הרגשות שלנו, ומציגים את עצמנו כיצורים אנושיים הבונים את עצמם יום יום, מרגיש התלמיד או הבן כי מולו יושב אדם המסוגל להבין אותו ולא גוש זהב טהור או מלאך משמי מרום.

אם נצליח להביא את בן שיחנו לתחושה זו, ישנו סיכוי רב שהוא ייפתח, ובהמשך אף יאזין לדברי ההדרכה שלנו.

אני יודע כי עבור רבים דברים אלו קשים להבנה וביצוע. על אף ההוכחות בשטח, עדיין קיימים מחנכים הסבורים כי עליהם להעמיד פני מושלמים כדי שיקבלו מהם מסרים חינוכיים. למחנכים אלו כדאי לדעת שבשלב כלשהו הם עתידים להישבר. אדם אינו יכול לחיות כל ימיו בהעמדת פנים, וכאשר האמת תצא לאור, והתלמיד או הבן יראו אותם בחולשתם - תאבד בבת אחת האמינות שנלוותה לדבריהם. התלמיד או הבן, שיחושו עצמם מרומים, יתנערו גם מן האמת שהוצגה והושמעה על ידם.

אחד המטפלים המוצלחים והמצליחים שאני מכיר, הוא אברך צנום ונמוך קומה, המתגורר בשכונה ירושלמית, ומקבל את הנערים ששולחים אליו לשיחות בתוך מחסן קטן ומבולגן. המחסן הצפוף המלא בחפצים ובאבק, מאפשר לנערים, מרגע הכניסה, להשתרע על הכורסא הישנה, להכין קפה, ולהרגיש "בבית". הפשטות והצניעות, וחיפוש דרך פרטית בעבודת ה´ המאפיינים את התנהגותו, יוצרים אמינות נעימה ופשוטה, הגורמת לנערים לחוש כי "איתו אפשר לדבר".

כלל שלישי: קבלו "הפסקות" ברוח טובה

לא פעם קורה כי בעוד אנו חותרים במאמץ לעבר השגתו של יעד רעיוני כלשהו, נכנס הנער אל תוך דברינו וקוטע את חוט מחשבתנו. אנו עלולים לקבל את התנהגותו כחוצפה ואף כעלבון אישי, אך לא ננהג בחכמה אם נפרש זאת כך. עלינו להבין כי הבחור שמולנו אינו ער למצוקותיו של האדם המבוגר שמולו. הוא עצמו מתבוסס עדיין בביצת הרגשות עליהם סיפר זה עתה, ומשום שטרם סיים לספר עד כמה טובעני הבוץ בו הוא מתבוסס, ואילו יתושים טורדניים מתעופפים סביבו - הוא מתפרץ לדברי המבוגר וקוטע אותם. למעשה, מספר הנער את סיפורו ב"המשכים". לכן אין טעם להשתיק אותו ולבקש ממנו שיקשיב - להיפך, אנו, המבוגרים, המבינים את התהליך, צריכים לשמוח על ההזדמנות לעצור במקרה כזה את שטף דיבורנו ולחזור לעמדת ההקשבה. המקצועיות מחייבת אותנו לשמוע את הדברים עד תומם מתוך שלוות נפש, ולהמשיך בדברינו רק כאשר בן שיחנו סיים את דבריו.

הפסקות כאלה עשויות לחזור שוב ושוב במהלכה של השיחה, אך יש לדעת שגם בפעם העשירית עדיין מוטלת עלינו החובה להשקיט את רגשות הגאווה והתחושה של "תקשיב לצודק ממך", שנפגע מחוסר התייחסותו ההולמת של הנער, ולהעניק לו את ההקשבה האמפתית לה הוא ראוי וזכאי.

כלל רביעי: היה האיש הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון

חשיבות רבה נודעת לעיתוי השיחה ולמיקומה.

החובה להקשיב קיימת בכל זמן ובכל מקום שבו בוחר הנער להיצמד אלינו ולהשמיע את אשר עימו. אולם, העברת מסרים היא תהליך עדין ורגיש עד מאוד, והסיכוי להצליח בה עולה כאשר מקפידים לעשותה במקום הנכון. נזכור כי כשם שחדר ניתוח צורך תנאים להצלחת הניתוח ולהבטחת בריאותו של החולה, וחייבים לשרור בו ניקיון, סטריליזציה, שקט, טמפרטורה מסוימת וכו´, כך גם בעת שיחה חשובה יש להקפיד על תנאים נאותים של זמן ומקום.

מהו "מקום נכון"?

מקום נכון לשיחה הינו מקום המאפשר לשוחח בנחת, בשלווה ובהפרעות חיצוניות מינימאליות. מעלית, לדוגמא, היא מקום גרוע להעברת מסרים, במיוחד אם לצידנו, המשוחחים, ניצבים גם "שותפים לנסיעה".

במקרה שהתלמיד בחר לשוחח במקום כמו מעלית, או מסדרון בו עוברים אנשים רבים, תהיינה תגובותינו על דבריו "תגובות של הקשבה" בלבד, ולא תגובות של העברת מסרים.

נזכור כי מלבד מקום ראוי לשיחה אנו זקוקים גם לזמן על מנת להעביר את המסר שאנו מבקשים להשמיע באוזני הנער. טעות היא להתחיל בדברים, שהזמן המשוער להעברתם הוא שבע דקות, אם לרשותנו עומדות רק ארבע דקות.

ניסיון לעשות זאת יוכיח לנו כי גם הדברים שהספקנו לומר - לא נקלטו. מחובתנו להתחשב גם בכושר הריכוז של הנער, ולבחור זמן שבו הוא פנוי ואינו ממהר, על מנת שיוכל להיות מרוכז כראוי ולקלוט את המסר. לכן, אין לחשוש מדחיית השיחה למועד אחר. שום דבר אינו בוער. הדבר היחיד החשוב כרגע הוא לוודא כי בעזרת ה´, כאשר יועבר המסר - הוא ייקלט!

כלל חמישי: היו קשובים לקול הפנימי שלכם!

במהלך שיחה אנו עשויים לגלות כי גופנו משדר לנו מסרים. ייתכן שתוך כדי שיחה או הקשבה נחוש שהתעייפנו, בעוד ש"רשמית" איננו סובלים מחוסר שינה. על אף שאנו חשים כי אין סיבה רשמית לעייפותנו, חובה עלינו להאזין לאיתות גופני זה, שכן ייתכן מאוד שאנו פשוט עייפים מהשיחה, מהנימה ומהתוכן. לעתים, משמעו של מסר פנימי כזה הוא שלא נוצרה אווירת תקשורת טובה ולכן כדאי לנסות פעם אחרת.

מאחר שעייפות מעין זו היא סימן רגשי-גופני שמשהו אצלנו בפנים אינו כשורה, עלינו לבדוק מה גרם לכך. ייתכן שאנו מנותקים רגשית, ייתכן שבן שיחנו ממלא אותנו יתר על המידה, אולי הוא מכביד מכפי יכולתנו לשאת, כלומר אנו "כלי" קטן מדי בעבורו - ואיננו יכולים להעניק לו את הסעד לו הוא זקוק. אם ניסינו ליצור אמפתיה ותקשורת טובה ונכשלנו, עלינו להכיר במצב ולוותר על המשך השיחה המזיקה לשני הצדדים.

כיצד מביאים שיחה לסיומה במקרה כזה? כשם שמנהלים אותה עד לנקודה זו: מתוך כנות ויושר. ניתן לומר: הדברים שאמרת חשובים מאוד. אני חושב שכדאי שנפסיק עכשיו, כי אני צריך לחשוב עליהם ביישוב הדעת". ניתן גם לומר: "לא שמתי לב, אבל הזמן שקבענו לפגישה חלף. מה דעתך שניפגש ונשוחח מחר שנית בצהרים?. ואולי: "הייתי מציע שתצלצל אלי השבוע, כשתרגיש מוכן לענות על השאלות ששנינו העלינו בשעה האחרונה".

אמירות מעין אלו מאפשרות לנו להיחלץ מהמצב המכביד, שאינו מביא שום תועלת, ולדחות את המשך השיחה למועד אחר, מוצלח יותר.

העיתוי בו נאמרים הדברים חשוב מאוד. לפעמים אותו מסר בדיוק שנאמר בעיתוי מסוים, לא ייקלט כלל, ובעיתוי אחר ייקלט מיד.

לסיכום: למען המטרה שלנו לקדם את הנער ברוחניות, עלינו לפתח בינינו תקשורת רגשית טובה, כזו שתקל מעליו את תחושותיו הכבדות ותאפשר לו להתפנות להקשבה. רק כך הוא יוכל להתקדם לכיוון החשוב לו - להבין את תפקידו בחיים.

כבעלי תפקיד ושליחות - מורים, הורים ומחנכים, עלינו להשתדל מאוד למצוא את המקום הזמן והעיתוי המדויקים, על מנת להעביר לנער מסרים נכונים ומתקנים, במסגרת הקשר בינינו.